בקיץ 2023, אחרי עשרים שנות מגורים בתל אביב וזמן קצר לפני מלחמת חרבות ברזל אבישי פלטק, אביטל כנעני ומשפחתם עברו לקיבוץ כברי הנמצא שבעה ק״מ מהגבול עם לבנון. לאחר השבעה באוקטובר כל הישובים מצפון לכברי פונו. מהבית ששכרו בקצה הישוב ראו ושמעו את הדי המלחמה כמחזה אימה שאין לו סוף. בחודשים האחרונים, עם התגברות הלחימה בצפון המצב הוחרף. כברי הפכה להיות לישוב בקו האש. כל מסגרות החינוך בוטלו. כמו בתחילת המלחמה, המשפחה נאלצה למצוא מקומות מגורים חלופיים. גם כשהמצב הינו רחוק מלהיות יציב ותחושת הבית המשיכה להתערער בכל פעם מחדש, פלטק לא חדל לשוטט בטבע, בנופים המלווים את עשייתו מזה שנים.
התערוכה ״מזרח תיכון חדש לאללה״ נולדה דרך ציורי הכנה שנעשו בשטח וחקירת דמותו של הצבר והמרחב בו פלטק גדל. זמן רב, פלטק מתעמק במחקר אתנו-בוטני, שבמרכזו אזורי-מחיה מקומיים המשמשים כמראה להיסטוריה ולמאבקי כוחות ביולוגים סוציולוגים בניגוד לציור הבוטני הקלאסי, המציג את הצמח כמנותק מהקשרו, פלטק שואף לעגן את הצבר בתמונה רחבה ומורכבת יותר, שבה הטבע הופך לשחקן בתוך הנרטיבים החברתיים והתרבותיים של סביבתו.
אבישי פלטק, עג'ור, דין על נייר, 2021, צילום: אלעד שריג
פלטק, בשיטוטיו, חורג מהדימוי המסורתי הרומנטי של דמות הפלאנר (Flâneur בצרפתית: בטלן) הקלאסי המחפש גאולה נוסטלגית בטבע. פלטק מציג גישה מורכבת ומודעת יותר.1 על אף שהנופים המוכרים, קרובים עד כאב, מסעותיו אינם בבחינת בריחה רומנטית או חיפוש אחר התעלות אישית, אלא התמודדות מכוונת עם שכבות עמוקות של זיכרון, פוליטיקה והיסטוריה הטבועות בנוף.
פלטק מציג גישה המתייחסת לשיטוט ככלי לחקירה ביקורתית של המרחב. מחד, הוא מתכתב עם מסורות מכוננות של ציור נוף בישראל, שבין השאר, עשו שימוש בנוף ככלי לבניית זיקה ורגש למולדת. מאידך, הוא אינו מסתפק בהאדרת הנוף או ביצירת אידיאליזציה שלו. בצאתו החוצה מן הסטודיו, הוא שואף ללמוד דבר-מה חדש על הידוע ולחלץ את הנסתר מתוך השגור, שכן העיוורון ספון דווקא במה שנתפס כמובן מאליו.
בד בבד, צמח הצבר התברר לו כבן-לוויה משכנע. בכל מקום שאליו הלך, נתקל האמן בשיחי צבר צפופים ומרשימים. צמחים אלה לא עמדו פזורים באקראי בנוף: הם שימשו כסמנים חיים, עדים אילמים למיקומם של כפרים פלסטיניים שהוחרבו ב-1948. הצברים, שנותרו על כנם, למרות חלוף הזמן והשינויים הדרמטיים בנוף, הפכו למעין אנדרטאות טבעיות המספרות סיפור שהזמן ניסה למחוק.
אבישי פלטק, רוכב ונרכב קטן, שמן על בד, 2024, צילום: אלעד שריג
הצבר המצוי (Opuntia ficus-indica) שמקורו במרכז ודרום מקסיקו הגיע לאגן הים התיכון ככל הנראה במאה ה-16. 2 בארץ, הצבר נשתל על-ידי פלסטינים כצמח משוכות המבדיל בין חלקות וכפרים. שמו הערבי של הצמח, ״צֻבַּאר״ או ״סַאבַּאר״ (صبر), מקורו במילה "סבלנות", בשל עמידותו ביובש. 3 בירושלים של סוף המאה ה-19 הופיע הכינוי "סאַברעס" המשלב את השם הערבי עם סיומת יידית. לצד זה התפתחה גם הצורה התקנית – ״צַבָּר״. חרף המאמצים הרבים, החלופה העברית לא הצליחה להכריז בלעדיות ולהדיר את המקבילה הערבית-יידישית שלה, ועד היום שתיהן מתקיימות זו לצד זו.
עם הזמן, נטמע הצמח בנוף משל היה כאן מאז ומתמיד. באותו אופן, דימוי הצבר השתרש עמוקות בנוף התרבותי והאמנותי בארץ, והפך לסמל רב-משמעות ושנוי במחלוקת, המשקף זהויות, מאבקים ותפיסות משתנות של מקום ושייכות. בשנות ה-30 של המאה ה-20, ״צבר״ החל ככינוי גנאי שהודבק לצעירי העלייה הראשונה אך עד מהרה טופח כמיתוס וכהאנשה של הציונות, תמונת מראה ההפוכה לדמותו של היהודי הגלותי. במקביל, ובעיקר אחרי 1948, שימש הצבר כסמל פלסטיני לחוסן והתנגדות לעקירה וכיבוש, סמל המעיד על ההיצמדות לאדמה (״סוּמוּד״ صمود) ועקרון השיבה.
מעניין לדעת כי בתור זן שורד-כל, שיח הצבר הוא צמח עצמאי, חסכני ומכונס בעצמו, ״נאמן״ לטריטוריה שלו ובניגוד למה שניתן לחשוב עליו, אינו נוטה לפלוש לשטחי אחרים. בכך, האירוניה הפואטית של הצבר טמונה בפער בין המיתוס שנוצר סביבו לבין מהותו הביולוגית, בין התשוקות שהושלכו על דמותו לבין שתיקתו הקוצנית. והנה, בתוך מחול הרוחות המשתנות, מתגלה פגיעותו השקטה: בשל שינויים אקלימיים וחוסר ניידות, נמצא כיום הצבר בסכנת הכחדה על ידי ״אצברית ממאירה״ , כנימה שאין לה בארץ טורפים טבעיים כמו במקסיקו. 4 כמעין גיבור טרגי ביצירה קלאסית, נדמה כי דווקא תכונותיו האצילות של הצבר – נאמנותו לשורשיו, עצמאותו הגאה – הן אולי, אלו המקרבות אותו אל סף התהום.
אבישי פלטק, לילה מליל, שמן על בד, 2023, צילום: אלעד שריג
התערוכה מתבוננת בצבר בעין הציור העכשווי הנוגע בהומור ובהיסטוריה מקומית. הצבר עולה בעבודותיו של פלטק כצמח מוכר וזר בו-זמנית, קרקע פורה לאינסוף צורות, יצורים ואמיתות, המשקפות את הקיום וההיסטוריה בארץ. בתערוכה, הצמח מופיע כמוטציה מקומית הנאבקת בין החיים למוות. נוכחותו חובקת-כל וצילו מסמא. באמצעות ציור שופע ומרדני, מתריס ומסויט לפרקים, מוצג הצבר בשיא יבולו בעוד תהליך הגסיסה נותן בו אותותיו, מאיים לבלוע אותו בשלמותו. עדות ליד-האדם ההרסנית שאינה יודעת שובע. בדרך זו, הצבר מקבל ממד חושני ומעורר, המבטא חיות בלתי מרוסנת גם ברגעי קמילתו.
תפיסות אסתטיות וציוריות של המאה ה-19 ושל אמנים ריאליסטיים בני המאה ה-20 לימדו אותנו על התבוננות בטבע כערך בפני עצמו.5 במירוץ הקדחתני של המאה ה-21 בולטת עוד יותר חשיבותו של תהליך הלמידה (study) ומשמעותו של מבט ממושך, מדיטטיבי, יסודי כטקס רוחני של ממש. בכך, פלטק מבקש מאיתנו להתעכב, לנשום את הזמן-צבר ולפרום את השכבות החבויות בו. מהליכותיו בשטח, הוא שב לסטודיו. שם, בינות לעלים המצוירים, מפציעים חיים מדומיינים, חיות בר, חיוכים מבוישים ואולי הופעות אורח של קישקשתא. אלו הופכים בהדרגה למצבור של גופים, גבעות כבדות ומגושמות המהדהדות את תפקידו של הצבר כמחסום חי, גבול שבראשונה נועד להגן ולשמור על הפנים מפני החוץ.
באיזורים ספיותיים אלו, פלטק מהלך על חבל דק. עבודותיו מתפתלות באקרובטיקה ציורית מרשימה. כל משיכת מכחול היא שריר מתוח, מפגש חזיתי עם צבע וצורה. בכך, פלטק לא רק מצייר. הוא מנפץ מראות של שגרה, ומאחה את השברים לכדי פסיפס ביזארי, חריג. ממתבונן, הופך האמן לאלכימאי של התפיסה וממיר את המוסכם ואת השכיח לתעלומה הנתונה בעיבוד מתמיד.
אבישי פלטק, נוף עם פחית אקס אל, צבעי מים ואקריליק על נייר, 2022, צילום: אלעד שריג
מבעד לשכבות הציור, מחלחלת תחושת ניתוק. על מצע הבד, סביבתו של הצבר חלומית ומעורפלת, סוריאליסטית ותיאטרלית. בליבה, נטוע הצמח – אנומליה ירוקה וחסרת מנוח, שסועה ומפולגת, מבודדת בתוך עולמה. פלטק מעביר את הצבר דרך מערכת פילטרים אשר מחד מפרקת אותו מן המשמעויות המיוחסות לו, ומאידך חושפת מחדש את הכוח התרבותי שעדיין טמון בו. בהסתכלות זו, הוא מזמין את הצופה לבחון את הצבר כאורגניזם חי ולא רק כסמל פוליטי רב-עוצמה.
מתוך היבט זה, האור משחק תפקיד חיוני בעבודות באופן שבו הוא מדגיש את שעות היממה השונות ואת השפעתו על המצב המנטלי של הצבר. כמו בעבודותיו הקודמות, פלטק מעמיק את חקירתו בדיאלקטיקה של הופעה והיעלמות. בסדרה הנוכחית הוא עושה שימוש מתוחכם באור כאמצעי מרכזי. הוא רותם לטובתו את תכונות האור ליצירת מרחב ויזואלי מורכב, שבו הדימויים משקפים את עיסוקו המתמיד בארעיות ובמשמעות של נוכחות והיעדר בעולמנו. הפילוסוף פול ויריליו (Virilio) שכתב רבות אודות עקרון ההופעה והיעלמות, טוען כי המודרניות מאופיינת ביחס בין הופעה להיעלמות, ולא בין תופעה למציאות.6 כלומר, המהירות המואצת של העולם המודרני משנה את תפיסתנו לגבי הסביבה, כאשר זמן ומהירות הופכים למשאבים חשובים יותר ממיקום גיאוגרפי. פלטק, בעבודותיו, מצליח לתפוס את הרגע החמקמק שבין הגלוי לנסתר, ובכך ממחיש את האסתטיקה של ההיעלמות בעולם שבו המציאות המוחשית והדמיונית מתערבבות באופן בלתי ניתן להפרדה.
במרבית היצירות, הזמן נוכח באופן סוגסטיבי ומתעתע, והרגע הלכוד מייצר תחושת אי-ודאות. האם זו שקיעה של סוף יום או זריחה של התחלה חדשה? עמימות זו יוצרת הזמנה להתבונן ברגע כמשקף בו-זמנית גם קריסה פוטנציאלית וגם תחילתו של תהליך התחדשות, הזמנה להקשיב לקולות המהדהדים מתוך הנוף ולדמיין עתיד אפשרי דרך ציור.
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
