המעשן הגדול: על הציור האטמוספירי של אבי סבח

סדרת העבודות החדשה של אבי סבח עוגנת בפתחים הנפערים בדבר. קרעי אור ירח – או מוקדי בעֵירה – שופכים את נהרתם במרחביו של ציור אפל או אביך, ופותחים בו שער. אלה ימי נעילה: עולמות של מטה אינם מרחבים מיתיים אלא סיוט ממשי, שִגרה של נטל כבד מנשוא. למבט אין ברירה אלא לנדוד אל הציור, כשעל גבו רוחות ממעבה האדמה וצעדיה הקלים של ילדה יפה, הנמשכים ברגעים אלו ממש אל העלטה. ¹

שם התערוכה – נוטה להישכח – הוא כפתח נוסף לאפיון התנוחה הפיזית השׁוֹרה בעבודות כולן: כפיפוּת לכוח רם, הנוטל את זקיפותך ומטֵה אותך הצִדה או מטָה. אין לאן לברוח, אלא רק להטות את הגוף ולהותירו נוטה באוויר, מוחזק באלכסון, כייצוג גרפי של התנועה העצורה לקראת. ה"נוטה ל…" ממסך את הממזרוּת המעמדית שלו, את כושרו להטיה מופרזת ללא נפילה, בדומה לצעצוע "נחום תקום". ²  תשוקתו למצב בלתי מוכרע – נוטה להישכח, נוטה להסכים – פוערת מרווח של השתהות בטרם פסיקה סופית, תנודה עדינה המאפשרת הרְחבה של המנעד העצבי או הרגשי ומורה על מצבים שאינם בהירים עד תום. אלה יכונו כאן "ציור אטמוספירי" – ציור הצר את המרחב הציורי כפעפוע של המציאות הפיזית ולא כייצוגה הדומם או המקובע. ציור כזה כרוך בשרשרת ההשפעות של הרוח ובתנועה המתקיימת בתוככי החומר.

אבי סבח, מתוך הסדרה "רוח שנייה", צבע מים על נייר ארכיוני, 2020-21, צילום: דניאל חנוך

ציוריו הנופיים של סבח נענים לחוקיות המבנית של הז'אנר, בשכבות של שמים וארץ. אופיים האלכימי של ניסוייו החומריים, והצלילה אל מדיום האקוורל בשנים האחרונות, מחלחלים אל השכבות הללו בדיאלקטיקה החומרית ובתפיסה הרואה את הדימוי כטבוע ב"דמיון" של החומר: מוצקוּת, צבע ומרקם; צפיפותו של הפיגמנט ביחס לצפיפות של המים; אופן הנחת החומר ומידת ההתנגדות ו/או ההיעתרות שלו.

כל אלה ועוד: הארכיטיפים הנכרכים בחומר וההיסטוריה של מופעיו, בחיים עצמם ובתרבות, מחוללים את המשקלים והכוחות החורגים ושבים אל הממד הסמלי. מלאכת הציור היא מלאכת השריה של חומרים והקשבה למשקלם הסגולי. אזור המשווה בין נוזל לפיגמנט יברא ריחוף, דלילות יחסית תברא ציפה, וצפיפות חומרית תברא שקיעה. קדירת השיקוי הזאת אינה מעשה כישוף אלא כלי המִתאר של ציור, החותר תדיר תחת עצמו בדרכו למוסס גבולות מוצקים. נייר העבודה של סבח – ה"מצע", כפי שהוא קרוי בשפה המבכרת את הפיצול בין חומר לרוח – ספוּג בשותפות פעילה במופע הציורי; במקרה של סבח זהו ציור של הדברים הנוטים, השׁרויים במצבי התהוות. 

נוטה להשכח, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

מזג אוויר

חוסר היוקרה של ה"אווירה" – מידת הסמיכוּת שלה בתרבות ("ציור אווירה", "מוזיקת אווירה") –  יונק מחניקת הרוח. המונוטוני נשפט לקולא כרקע, ולחומרא כקיטש סנטימנטלי או כחזרה עיקשת של רִיק. האווירה אופפת, עוטפת, חובשת את התוכן, את הפצע הסולידי. ומה על אובייקט האמנות, שתוכו כברו? הבינאריות הקוטבית – צורה ותוכן, גרעין ומעטפת – זרה לו. כיצד לדבר על ציור מעושן שאינו ציור של עשן? בעבודותיו של סבח, האווירה היא פנימית; היא מובנית בציור. ערפל, אובך, חשֵכה או לובן מסמא – המזוהים בחוויה הרטינלית כהפרעה לראייה, ובהקשר הקוגניטיבי כסמל לערפול מוחי ואובדן חדוּת – הם תנאי ההפצעה של הציור ושל תכונות החומר: הם מאפשרים לראות טמפרטורה – מה שיונח או ייחווה על-ידי הצופה כחום או כקור, כלחות או כיובש; הם מאפשרים לעקוב אחר תנועת הקו או הדימוי הנעתר ל"רוח נעלמה", ³ ולחוש את הכובד של גופים נטולי תנועה או חיוּת. מדובר בבריאת עולם ציורי הנתון לחוקיות פנימית של פעולות ותגובות, ולא מסך עשן שעליו "מוקרנים" דימויים בוני נראטיב. הבדל עקרוני זה גוזר את חזרת ממד העומק, המתכתב גם עם סדרת הרישומים הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור (1970) של משה גרשוני, בחתירה אל הפְּנים לנוכח שטיחותו המהותית של הציור המודרניסטי.

אבי סבח, מתוך הסדרה המעשן הגדול, צבע מים על נייר ארכיוני, 2020-24

סבח מנהל שיחה ערה גם עם נופי הגיהנום של הירונימוס בוש ושל יאן ברויגל האב, ובציורי הבארוק. מתוך מסורת ענפה של ציורי אפֵלה נוכל להעלות במוחנו דימויים בלתי נשכחים של נופים רחוקים – נופים משורטטים בפרספקטיבה גבוהה, שהמבט נמשך בה אל נוף סלעי, מערות ותהומות, ערים בוערות ועשן הצובע את הרקיע. לרוב תיפתח בציור במה מוארת בצוּרת רמה מבותרת בקניונים עמוקים, או אור גדול, במופעו כעקרון ההוויה השׂורר בעולם כולו. על במה זו יפציע הגיבור: אורפיאוס, אניאס, ישו, קדושים או קדושות שהדרמה הקוסמית נבראה לצורך מסעם. בציור של סבח, איברים חסרי גוף – ראשים כרותים, עיניים, כפות ידיים – עשויים מחומרי העולם: אוויר, אדמה, מים, אש. הם אינם טובלים בעולם היש, אלא עשויים ממנו. האחדוּת עם הטבע אינה נובעת מחיפוש ישיר אחר החוויה המיסטית (שאמנם אינה זרה לעבודות), אלא מִקשב עמוק לכל מה שנובע ממזג אוויר, או מהלך רוח. 

קרה בעמקים

תבניות המחשבה על התרבות והאמנות הישראלית נוצקו באור התכלת העזה – הן זה הנוגע במרחב הגיאוגרפי והפיזי של המזרח התיכון; והן זה הסמלי, הכורך אמנות ולאומיות לאורו של פרויקט הנאורות. "כמרירי יום שרב" ⁴ הולכים חיי המקום ואנשיו בין קטבים קשים, בין חמסין וגשם, חום וקור. כבר הובהר לנו ששתי עונות מתקיימות כאן, קיץ וחורף, ואילו האביב והסתיו נמסרו לשירה. ההוראה המילונית של האקלים (klima, ביוונית) היא זווית – הזווית של פגיעת קרני השמש בקרקע. האם נוכל להודות כבר כאן בחסרונו של המזג במרחב זוויתי שכזה, הנע (כלשון הגיאומטריה) בין שני חלקים של מישור?

נוטה להשכח, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

תהליכי היצירה והעבודה של סבח עברו תמורה משמעותית במעברו הזמני מישראל לפורטוגל – מעבר מאקלים למזג אוויר. סבח מתאר את השהות בעיר קוימברה שעל גדת המונדגו כמחול של ארבע עונות ביממה אחת. המזג, כתערובת של נוזל בנוזל, גוונים ובני גוונים, מפעפע אל רקמת החיים. הטבע הופך לתכונה – תגובה רגשית חזקה, אך בה-בעת עתירת דקויות. המרחב הפורטוגלי הנושק לאוקיינוס האטלנטי, ניצב כקוטב ל"חוף המקוּוֶה" ⁵ שאליו שאפנו בתרבות ובאמנות הישראלית; הוא נעתר ומתמסר להשפעת הים. בקיץ, שריפות ענק מבעירות את ההרים, ובחורף, המים מתעבים על פני הקרקע ופורצים מהסלעים. שכבת האוויר הלחה מתקררת במהירות, ואוויר סמיך לעתים, כמעט מוצק, עוטף את חלונות הסטודיו. "איש אינו יודע מה רצונו – איש אינו מכיר הנשמה שבו – וגם לא מה רע ומה טוב (איזו כמיהה רחוקה בוכה פה קרוב?) – הכל לא ברור ונדחק אל הסוף. – הכל פזור, דבר אינו שלם. – הו, פורטוגל, היום את ערפל… הגיעה השעה" (פרננדו פסואה). ⁶

התופעה האקלימית של מים עומדים באוויר מעתיקה את עצמה אל העבודות, כלשונה. סבח "אוסף מים" בהנחת לוחות זכוכית ומתכת מחוץ לסטודיו. בלילה נקווה הערפל לטיפות, ועם בוקר הלוחות נלקחים פנימה אל הסטודיו, למלאכת הציור באקוורל. "מי הערפל" ממיסים את הדבש או את הגומי הערבי המחזיקים את הפיגמנט, ונידפים בחזרה אל האוויר. בתהליכי גריעה ומריחה של החומר, עולה וצף הערפל המצויר ככושרו של הנייר לספוג. 

נוטה להשכח, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

ציור המזג (אוויר) מחדד אופנים חושיים שאינם חזותיים בהכרח, ומכתיב לצופה משא ומתן עם עיוורון חלקי: מה אפשר לראות ומה לא; מה מתקיים מבעד לדבר ומהו הדבר עצמו. נדמה לי שאחת התובנות העולות מהתבוננות בציור האטמוספירי של סבח היא כיצד ציור נופי-פיגורטיבי מתקבל בחוויית הצפייה כציור מופשט. הציור הזה רואה בערפל, אם כן, לא רק את אחד ממושאיו – אלא את התבנית המושגית שלו כישות קונקרטית ומופשטת כאחת. הוא מערער על תפיסת הנוף הרומנטי כפיסת טבע אידילית, ושומט באחת את שאלת השייכות למקום כשאלה לאומית, כלומר – את הנוף כייצוג תרבותי אידיאולוגי. ערפל, אובך או עשן מחברים בין תרבויות ואידיאולוגיות, מקומות ממשיים ומצבי נפש, על פני המרחב והזמן. האווירה של הציור שוחקת את הסיפור לטובת הציור גופו, ואת מראות המקום המסוים היא שוחקת לטובת מראות של הצטברות. הנופים הם התלכדות התימות של ההר, שדה הקרב או רגעים של התגלות אלוהית. הם נופי פורטוגל ומעלות (סביבת הילדוּת של סבח) גם יחד, חלומות בלהה וממשות. בכור המצרף הזה של תיאולוגיה ומטאורולוגיה לא מתקיימת התהייה היכן זה, האופיינית כל כך להתמקמות שלנו כצופים ביחס לציור הנוף – אלא התהייה מה קרה, הנתונה בדריכות וחרדה לנוכח המסתורין.

חרון אף 

פורענות מתהווה ופורצת – כגרעין עקרוני של היצירה – ברגעי הבשלת המשא ומתן בין האמן לבין המדיום שבו הוא פועל. מאגרים שמורים ואצורים עולים על גדותיהם, בתנופה העונה לאופיה הייחודי של השפה. אפשר לראותה כהתנגשות בין כוחות הפועלים תדיר באזורי הנוחות שכבר סומנו כ"סגנון" אמנותי. עבודות מוקדמות של סבח התהוו, באופן ממשי ביותר, כמופעי זעם או כתאונות חומריות ומתיחה של גבולות החומר. שריפת הנייר, משיחתו בשמן, קבורתו באדמה – כל אלה מומרים בעבודות העכשוויות לכלל זיכרון של החומר, ⁷ חֵימה הנשמעת לחוקיות העולם המימי והמדולל.

דימויים נחים, צפים או מרחפים אינם חסרי משקל בהכרח, אלא התגלמויות שונות של היופי ושל האכזריות המוטלת על רוח האדם או ננקטת בשמו. חרון האף מתגבש בציור של סבח כדימוי מפתח, בצורה אמורפית של ענני קומולוס שמתוכם נפערים חורי נחיריים שחורים. עשן סמיך ניתך על הארץ כגשם זלעפות, מורה על תופעה החורגת מהסדר האנושי. הזעם האֶפּי, כמו הערפל, שוזר את הממשי בנסתר, כמופע הכעס האלוהי המשותף לכל הדתות העתיקות ומתייחס לפריעה פתאומית, עצימה ואכזרית, של מרקם החיים. מגיפה, רעידת אדמה, מתקפת טרור או תבוסה בקְרב נתונים לפרשנות הסדר הרציונלי – או לזו המכירה בכוח אלוהי או אלילי, שתגובותיו מנוסחות כתופעות טבע או כשיבוש של מערכי הכוחות בעולם.

אפשר לחשוב על אידיאת האמנות בהלימה עם העשן כתופעה פיזיקלית. מופעו הרישומי של העשן כקו בחלל, או מופעו הציורי ככתם מתפשט, חובר לאיכויותיו הסמליות המייצגות את החולף והבלתי ניתן לאחיזה. ממעוף טבעות העשן של לאה גולדברג אל אלו של אדוורד מונק, העשן מצטעף בתרבות כפיגורה לירית – אך חרון האף מורה על מופע עשן שונה באיכותו, רדיקלי והרסני. מזגם של ארבעת היסודות – אדמה, אוויר, מים ואש – נפרשׂ בפואטיקה החומרית בטווח רחב, הנע מן המְחייה והמצמיח אל המְכלה והממית. בקטבים אלה, החומר "מתחזה" או עוטה את תכונותיו של יסוד אחר. מים שקטים, לדוגמא, שומטים את התנועה המהותית למזגם ונדמים למאסה דוממת; הערפל מתמצק והאדמה נסדקת, מתפוררת והופכת לאוויר. בהקשרי המציאות הפוליטית העכשווית אפשר לחשוב על המכת"זית – משאית ההתזה המשמשת כלי לפיזור הפגנות ומצוידת בתותח מים. סילוני המים העזים הניתזים בעוצמה, נחווים כשריפה או כפגיעה נקודתית ומוצקה, ששומטת כל זכר לרכּוּת החומרית המקורית.

הציור האטמוספירי מגלם את הידע העמוק הזה, את מעטפת הגז הבלתי נראית אך מוחשית כל כך. כעס, תשוקה, טראומה ומבני הכרה מופשטים עוברים בו כתכונות אוויריות, ובמובן זה המעשן הגדול – כותרת סדרת העבודות הכהה בתערוכה – מְכנס את מופעיה הרבים של השאיפה והנשיפה, של היחס בין פנים וחוץ. המְעשן מפעיל את החומר באופן אקטיבי על גופו ועל העולם, כפעולה של מיסוך, הרס והשְׁחרה. דבר-מה בוער בתוכו להמיר אוויר באוויר, גז בגז, לינוק מן האפֵלה ולהחזירה אל העולם. הדמות הגדולה של האב היא אלוהים – הנסתר החולש על העולם כולו, וגם דמותו הממשית של אבי האמן, המְכלה סיגריה בסיגריה. המְעשן הכבד מוליך את קלות תוצרי הבעירה (עשן) אל מחוזותיה הגורליים, ומה שהיה אוויר נעשה חנק.

אביו של אבי סבח, "המעשן הגדול", באדיבות האמן

חלון

ובכל זאת, הציור נושם. אבי סבח מתחיל את מרבית עבודותיו בתחימה של מסגרת בתוך גבולות הפורמט. המסגור, שנעשה באמצעות מסקינגטייפ, נועד לתחום את צבעי המים הנוטים לזליגה ולהתפשטות. בתום המהלך הציורי, דבק הנייר מקולף ומסגרת הנייר הלבן, ה"לא מטופל", משרטטת חלון באופן סכימטי. לציור ולחלון ברית משותפת ורבת-שנים בכושרם לִתְחוֹם מקטע לראייה, ובהקשרים הסמליים המואצלים על מקטע כזה. בשניהם נוצר ערוץ הסתכלות מן המשקיף אל הנשקף, וכך היו למסמן מובהק של המפגש בין המביט לבין מושא מבטו. מצבי הנפש הכרוכים במפגש מורכב כזה – התענגות, ציפייה, מתח או תהייה – מחברים את שניהם כפני שטח רוחשים. מרחבי ההשלכה והפרשנות יגרפו גם את המראָה אל מכלול האובייקטים השטוחים המסיטים את מבטנו מן החוץ פנימה ומן הפְּנים החוצה.

אופיים הסדרתי של ציורי סבח, קרי מופע החזרה על פורמטים אחידים, הופך גם את קירות התצוגה למבנים רבי-פתחים: בתערוכה אפיים ארצה עמד הצופה מול מבנה דמוי קברי סנהדרין, ⁸ שהדהד את העולמות התחתונים שנוצרו בסדרה זו; בתערוכה נוטה להישכח מוצבות הסדרות המרכזיות בשורה מרווחת, במרחקים קצובים ואחידים בין עבודה לעבודה. הישיבה מול הציורים הנופיים במהותם, או ההליכה לאורכם, ממקמות את הצופה כמו בקרון רכבת, בעזיבה של המרחב הביתי והיציב אל תנועה בין תחומי מושב וחציית גבולות. מה מתקיים במבט אל הנוף מבעד לחלון הרכבת הנוסעת? נוף פרושׂ או מחולק למקטעים, המגלים-מגלמים את אינספור ההתרחשויות שיוצרות עולם; קטיעה או שבר המחזיקים עדיין, גם אם בצורה רופפת, את תודעת השלם. 

אבי סבח, מתוך הסדרה המעשן הגדול, צבע מים על נייר ארכיוני, 2020-24

אינ-סוף 

תהליכי הבריאה של הציור, בדומה למיתוסים על בריאת העולם, מבקשים לתת צורה לאנרגיה חסרת צורה. הציור האטמוספירי שוכן בתווך הזה שבין אין ליש, במתודה צורנית נטולת גבולות חדים. הידע המשותף של האמנות, הרואה בקו או בגבול ישות חסרת תוקף ממשי (קו כסימון המגע או המפגש בין כתם לכתם, בין מאסה למאסה, או הקו כגריעה מתוך החומר), חובר לכושרו של הציור האווירי לנוע במסלולים דה-טריטוריאליים. יש כאן מחשבת חלקיקים, המתכוננת לא רק ביחס למרחבים פיזיים, אלא בעיקר בפעפוע החומרי והנפשי שביצירת האמנות ובברית בינה לבין נמעניה. במובן זה, ההצעה שטווה סבח בציוריו רחבה ומתפרשׂת מעֵבר לשיטות של הנחת המכחול או העֲמדת הדימוי. אפשר לחשוב בהקשר זה על הפרספקטיבה האווירית בציוריו של ליאונרדו דה-וינצ'י, ולדעת שלאטמוספירה יש השפעה מהותית על אופן הראייה של אובייקטים רחוקים. אך בעוד הפרספקטיבה האווירית התהוותה כמענה ליצירת תחושת עומק בציורי נוף הררי או ימי, כאמצעי להולכת העין פנימה בהעדר אלמנטים אדריכליים או צורות מוצקות – הציור האטמוספירי מציב עמדה סרבנית עקרונית ביחס לשאלת הגבול.

נוטה להשכח, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

ציור הנוף של סבח לא נוצר במבט אל הנוף במובנו המקראי, כ"ארץ" ("יפה נוף משוש כל הארץ"). האור המבליט את האובך, ההילות הערפיליות והגופים השמימיים, נוטים דווקא אל לשון המשנָה הרואה בנוף את צמרתו של עץ, או צמח הבולט מעל פני הקרקע. במסכת "מעשרות" דנה המשנָה בקביעת מעמדו ההלכתי של פרי העץ שגדל באזורי גבול בין תחומים הלכתיים שונים, כאשר "עיקרו" (שורשו) במקום אחד ו"נופו" מעֵבר לגבול. התפוגגות התיחום מתקיימת, להבנתי, במכלול הדימויים הנאסף בסדרות הציורים של סבח מאז ראשית הדרך, גם אלה שאינם שייכים לסוגת הנוף; ציורים המנסים, כבתיאורי חלום, לאחוז במה שאינו יחיד, לאחוז בריבוי. כך, בבואנו לתאר חלום, אנחנו מתישים את השומע: "זה היית אתה, אבל לא בדיוק אתה. זה היית אתה וההוא, החי והמת". האמנות היא עיר מקלט לישויות נזילות, ⁹ והציור פותח פתח אל כל המתפשט והלא נקרש.

*

"נוטה להישכח" / אבי סבח

במסגרת פרס רפפורט לאמן מבטיח

אוצרות: דלית מתתיהו

מוזיאון תל אביב

נעילה: 22.2.2025