ערפל או עשן? האם עלה מן הארץ או ירד מן השמים? […] זה לא היה ידוע: זה דמה יותר למחלה של האוויר מאשר לירידה או לנביעה. לעתים זה נראה יותר כמחלה של העיניים מאשר כמציאות של הטבע". פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ' 111
בשנת 1982 משתחרר לאוויר העולם "ספר האי נחת", שנערך מתוך עזבונו של פרננדו פסואה ומקבץ קטעים שכתב לאורך 20 שנה. האוויר שאליו מגיח ספר תמיד רווי, וגם האוויר שאליו יוצא ספרו של פסואה אינו ניטרלי; הוא בהכרח אוויר של מקום ושל זמן מסוימים. גם אם ינדוד הספר לאטמוספירות אחרות תמיד יישא משהו מהאוויר הראשוני ההוא, הד לזמן ולמקום שמהם ועבורם נכתבו המילים.
הנוף שמתאר פסואה הוא נופה של פורטוגל, שאליה מהגר בשנת 2019 הצייר הישראלי אבי סבח. סבח קורא את מילותיו של פסואה בעודו מתוודע לנופים החדשים, אשר בהם ועליהם כתב פסואה. הוא מוצא בהם הדהוד לנוף המקיף אותו בביתו החדש – נוף סוער בהרבה ממה שהכיר במולדתו. נוף שבו ערפל ועשן מתערבלים, קור וחום, עונות שנה, איתני הטבע מופיעים במלוא אונם על מרקע השמיים.
סבח מלקט את הצבעים שהוא רואה בשמיים החדשים שלו, ומחפש אותם בצבע, בציור. הוא אוגר טיפות טל מאובקות ומצייר איתן את הנופים. כמו לתת לטבע לקחת חלק בפעולת שרטוט דיוקנו שלו, הוא מזמין צבעים מרחבי העולם כדי לנסות ולאתר את הצבע המדויק שראה בשמים, והוא מציף ניירות פרומי קצוות במים כדי לנסות ולאתר את נקודת הרוויה המינימלית שמאפשרת עדיין לראות. הוא מנסה ללכוד את הטבע בציור.
כל זה קורה לאורך חמש שנים, שמתחילות בשנת 2019, כשסבח ומשפחתו עוברים לפורטוגל. הציורים נערמים בסדרות, עשרות ציורים בכל סדרה, מותחים בכל פעם את גבולותיו של סט כללים נוקשה ובמידת מה גם אקראי.
אבי סבח, מתוך הסדרה המעשן הגדול, צבע מים על נייר ארכיוני, 2020-24
מה שסבח לא יודע הוא שבשנת 2023 יתחולל במולדתו אירוע שיטרוף את הקלפים בכל הנוגע לצפייה באמנות, ויאפשר לראות בה רק דבר אחד: את האסון. הקהל שמגיע לתערוכתו במוזיאון תל אביב, שעלתה במסגרת פרס רפפורט שבו זכה, לא מסוגל לראות דבר מלבד המוות, החורבן והזוועות.
לתערוכה קוראים "נוטה להישכח", ועל אף שהיא צוירה בהתייחסות ישירה לטבע הפורטוגלי אין רלוונטית ממנה בעת הזו, ולא רק בגלל השם. כי מה שנוטה להישכח הוא דווקא לא המאורעות, הסיפורים, העדויות, אלא התחושה הפיזית, הלחות, היובש, הריח, הצליל. נדמה שבתערוכתו של סבח, תערוכת ציור שלא חורגת לרגע מהמדיום, הצליחו להתגלם איכויות חושיות שציירים רבים מייחלים להן. ממש כמו שפסואה תיאר זאת:
ניתן היה לומר, באמת, שערפל קר לעיניים היה חם למגע, כאילו המגע והראייה היו שני אופנים תחושתיים של אותה התחושה".
פסואה מתאר את סמיכות האוויר כמחלה של העיניים, וכמה שחושף הבדלי חישה בין מגע וראייה. אצל סבח, ובמיוחד בסדרה "רוח שנייה", הסמיכות הזאת נחקרת באמצעות אידוי של מים: הצפת הנייר במים ובחינה של כמות הזמן הנדרשת לספיגה שלהם בנייר עד לרמה שתיווצר אלומת האור המדויקת במגע של צבע עם הדף. המים שהספיקו להתאדות מן ה"נייר התשוש", במילותיו של סבח, "חוזרות לאוויר של הסטודיו". גם הנייר נבחר על ידי סבח בשל תכונותיו העמידות, או, כפי שהוא תיאר זאת "נייר שיודע לספוג הרבה טראומות".
חלל התערוכה הפשוט והמבריק, שאורן שגיב סייע בתכנונו, בנוי בצורת שני ריבועים, ואחד מקירותיו של חלל הכניסה, שכולו מושחר, פורץ באופן אלכסוני אל לב לבו של החלל השני, שקירותיו לבנים. הוא מפלח אותו לשניים ולמעשה מייצר חלוקה משנית של החדר הלבן לשני חללים קטנים יותר, מופרדים במחיצה אלכסונית, מסיבית, שחורה.
אבי סבח, מראה הצבה, צילום: אלעד שריג
על הקיר השחור הפולש תלויה סדרת "רוח שנייה" שהציורים בה בהירים, מכילים הרבה מים ומעט צבע. ערפילים דקים משורטטים בה, וארכיטיפים שנוכחים גם בציורים אחרים בתערוכה מתגלים רק אחר מאמץ: ראש גדול נטול גוף שמוט על קרקע בעיניים עצומות, ענני עשן או סערה, עין מציצה מתוך האין, מילים כמו EVA שחוזרות גם ביצירות קודמות של סבח. סדרה אחרת שמוצגת בחלל הכניסה מציגה ארבעה מנחים של ענפים דקיקים על רקע שחור. הענפים שעונים זה על זה, נוטים ליפול, להישבר, להישכח. בסדרה המוצגת בחלל הלבן נראים "קברי אור", שקשה להבין אם עלו מן הארץ או ירדו מן השמיים. וכסימן היכר בין הסדרות מגיחה דמותו של "המעשן הגדול", שנראית כמו גרסה מקומית של דמות "החולם" של סלבדור דאלי.
את הערפל, אוויר רווי מים; ואת העשן, אוויר רווי חלקיקי אבקה שרופה, מבקש סבח לצייר באמצעות עצמם.
הדחיסות של הצבעים בקצותיהם של הציורים הכהים גבוהה באופן שלא מאפיין צבעי מים. השחור נראה כמו פחם. בשיחה בינינו אבי מספר לי על החיפוש אחר הצבע הנכון, על האבקות שמהן יוצרים צבעי מים ועל המצב המפויח של הפיגמנט הכמעט טהור. אני חושבת על הפחם כאוד מוצל. הרצון לצייר את הפחם באבקה מומסת ואת הערפל באמצעות מים רבים קשור בתפיסה המוניסטית של סבח את העולם. בשיחה בינינו הוא אומר: "הכל הוא דבר אחד".
אבי סבח, מתוך הסדרה "רוח שנייה", צבע מים על נייר ארכיוני, 2020-21, צילום: דניאל חנוך
ובכל זאת ישנו סדק. בין ענני עשן סמיכים מותח סבח קרני אור שחוצות את השחור ונוגעות באדמה. הנפילה הזו על הקרקע יכולה להיקרא כהבלחה של אור בתוך החושך אבל גם כצריבה מסוכנת. הקווים הללו נמתחים בגריעה: בשיחתנו אבי מספר לי כיצד הטכניקה של הרמת צבע במים אפשרית גם הרבה לאחר שצבע המים התייבש, ומתרגש מהאפשרות הבלתי מוגבלת בזמן לחולל שינוי באמצעות מחיקה ולא רק הוספה, בדומה לצבעי שמן ובשונה מצבעי אקריליק.
הסדר שבו מוצבות העבודות משווה להן, כפי שתיארה זאת האוצרת דלית מתתיהו, מראה של חלונות בקרון רכבת. כאילו הן מאפשרות מבט אל החוץ, או שמא מבט חיצוני על המתרחש בפנים. ואכן מבטו של סבח הוא מבט מתעתע – צייר גולה שמביט בשמיים אחרים, חדשים, ובנסיונו לתאר אותם לא מצליח אלא, בעל כורחו, לתאר במדויק את הסערה שבביתו, גם אם אינו נמצא בו כעת.
היכולת של התערוכה ללכוד באופן מוצלח תחושות של הכאן והעכשיו, על אף שצוירו בעבר והרחק מכאן, טמונה באופיה של ההיסטוריה: היא נוטה לשוב ולחזור על עצמה. וכך, בניגוד לסיפורים נרטיביים שלא משתכפלים באופן מדוייק, מי שמתאר את מה שקרה ונוטה להישכח, סביר שילכוד בכך תחושות שיחזרו ויופיעו שוב גם בעתיד.
*
"נוטה להישכח" / אבי סבח
במסגרת פרס רפפורט לאמן מבטיח
אוצרות: דלית מתתיהו
מוזיאון תל אביב
נעילה: 22.2.2025
