הביאנלה ה־60 של ונציה: הגירה וזרות הן הנראטיב המרכזי של ההיסטוריה האנושית

סיור בביאנלה: מומלץ מאוד לצאת לסיור מקיף בכל אתרי הביאנלה ה-60 כדי לראות את האמנות המוצגת בה לפני הקריאה. אפשר לעשות זאת בקישור הבא.

מבוא: ביאנלה הקוראת תיגר על ההיסטוריה של הביאנלות ועל שיגרה תרבותית

סיסמת הביאנלה ה־60 בוונציה, שאותה אצר הברזילאי אדריאנו פדרוסה (Pedrosa), "זרים בכל מקום", מתכוונת אל הריאליה המודרנית העכשווית, בת מאה השנים לערך, שבה המהגרים היו לזרים בכל מקום שאליו הם מגיעים. תופעה זו מעוררת מחלוקות והתנגשויות, מאבקים פוליטיים ופוליטיקה של זהויות. אולם, האקסודוס של ההומינידים – הומו סאפיינס והניאנדרטל – מאפריקה, מולדת האנושות, לעבר כל היבשות, שהיו אז בחלקן יבשת אחת, החל כבר לפני כ-60,000 שנים. נדודים והגירה הם לפיכך ממהותה של ההיסטוריה, והאדם ההולך והמהגר הוא מיסודות הציוויליזציה. האדם הוא לכאורה מין פולש, זר לפלורה ולפאונה של כל חלקי תבל, שאליהם נדד והם התאימו או הותאמו לאורח חייו. כיום הפליט מאפריקה, מהגר העבודה ממקסיקו, או הנמלט מן המזרח התיכון הם בחזקת מין פולש, שיש להאבק בו. אמנם חיוני אך בלתי רצוי.

המקורות הגיאוגרפיים של רוב מקבצי בני האדם אינם ולא היו במחוזות שבהם הם חיים כיום. כולם נדדו, כולם היגרו, כולם ייסדו תושבות כמו היוונים הקלאסיים או קולוניות כמו הרומאים האימפריאליים. הם תמיד מהגרים. לא זרים. ביטוי אמנותי מלא ומפורש ל־60,000 שנות היסטוריה של נדידה והתיישבות מעניק הביתן הלאומי האוסטרלי, שמהיבט זה מהווה ביטוי אפיטומלי לפילוסופיה של הביאנלה (ראו בהמשך). רק במאה השנים האחרונות הוטלו מגבלות ורסנים על נדידות והגירות חופשיות, בגין החידוש הפוליטי־אתני-גיאוגרפי של המאה ה־20: מדינות הלאום המודרניות. אלה תחמו טריטוריות בעלות אופי אתני-לאומי והגבילו ופיקחו על היציאה והכניסה אליהן באמצעות מסמך בירוקרטי – הפספורט. חידוש זה שינה את מעמד האדם הנודד ללא שייך. 

האוצר פדרוסה אצר ואסף ביטויים אמנותיים מגוונים לצורות רבות של זרוּת אנושית של בני האדם לסביבתם החברתית או הפוליטית: פליטות, קוויריוּת, ילידיות, הגירה, עקירה, נדידה, מרי פוליטי וחברתי (שייסקרו בהמשך). פדרוסה קרא תיגר על ההיסטוריה של הביאנלות, לא רק בהתרכזותו בנושא הזרוּת, אלא אף במקור הגיאוגרפי התרבותי של היצירות, שרובן (לא כולן) נאספו מן הדרום הגלובלי או של יוצרים שמקורם באותו דרום, לעומת רוב האמנות שנאצרה לביאנלות קודמות, שמקורה בצפון או המערב הגלובלי.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by La Biennale di Venezia (@labiennale)

אוצר הביאנלה ה-60 אדריאנו פדרוסה: מסעו האישי של פדרוסה מן הדרום הגלובלי אל נסיכת אמנות הצפון הוא מסעה של אוצרוּת הביאנלה.  

הביאנלה ה־60 היא חלק מן ההיסטוריה האנושית של זרות והגירה על כל היבטיה, של מרידה, אי השלמה, של אמנות ילידית (בהמשך), של התייחסות לנדידת זרמים אמנותיים מן הצפון אל הדרום ומן הדרום אל הצפון, ושל אי שקט. מבחר אמנות הביאנלה עונה על רציונל האוצר: הוא עקבי, מנומק, מגוון במקורותיו החברתיים והאמנותיים, ונאמן למסורות של מהגרים וזרים על כל גווניהם. 

תיירים, מהגרים, גולים, עקורים, קווירים – כולם זרים

אדריאנו פדרוסה מציג משנה אידיאולוגית סדורה וקשוחה למדי, שעל פיה קיבץ ואצר את היצירות, שאותן ערך בשני מוקדיה של הביאנלה, גני הג'י'ראדיני והארסנלה. סיסמת הביאנלה שטבע, "זרים בכל מקום", אינה הכרזה כוללנית (כמו סיסמאות נחמדות ולא מחייבות של ביאנלות קודמות), אלא מהווה מסגרת ריאלית מחייבת לתוכן התערוכה כולה. יצירות התערוכה, שחלקן הגדול נוצר בחצי הכדור הדרומי, כהגדרה שונה לפריפריה או העולם השלישי, הן אורחות (זרות) של נסיכת האמנות של חצי הכדור הצפוני, הביאנלה בוונציה. באופן פרדוקסלי, מצביע פדרוסה על כך שדווקא אותו מרכז אמנות צפוני־אירופאי־מערבי הוא עיר שזרים שולטים בה, משום ש־50,000 תושבים מתגוררים בה, אך מדי יום פוקדים אותה 165,000 תיירים. הביאנלות כולן, למן הראשונה ב־1895, הביאו לעיר אמנות זרה, "זרים בכל ביאנלה".

קולקטיב קלייר פונטיין בביאנלה בונציה 2024, קרדיט: יח"צ

סיסמת הביאנלה "זרים בכל מקום" נלקחה מכתובת ניאון מרובת לשונות, שעיצבה האמנית האיטלקיה קליר פונטיין (Claire Fontaine). הסיסמה מתייחסת לקולקטיב איטלקי אנרכיסטי אנטי פשיסטי, שנאבק בשנות האלפיים בעיר טורינו כנגד קסנופוביה – שנאת זרים. הסיסמה מבטאת בריבוי לשונותיה את רציונל האוצרות ואת ההיסטוריה האנושית. היצירה עוצבה ב-2004 ומוצגת מחדש  בארסנלה.

הביאנלה הזו אינה עוד תייר זר, המצויד במצלמת טלפון נייד, כי יש לה פילוסופיה מנומקת. הביאנלה הזו מחויבת לאידיאולוגיה ולתפישת העולם האמנותית הייחודית של פדרוסה ומחויבות זו מציגה לפני באי הביאנלה עולם אמנות עשיר, מגוון בחומריו ומפתיע בנושאיו, שעל חלקו נעמוד בהמשך. 

הכללת אמנות קווירית על גווניה הרבים במסגרת של זרוּת מוסברת על ידי פדרוסה גם בנימוק אטימולוגי: המילה strange באנגלית, כמו בשפות אירופאיות נוספות, פירושה הן זר והן מוזר. בעברית, שורש המלים זר ומוזר זהה – זור – ומכאן שגם השפה העברית מזהה זר עם מוזר. התייחסות זו מכוונת לכך שגם קווירים (כמוהו) נמנים עם הזרים המוזרים משום שפירושה המקורי של המילה קוויר, הוא מסביר, הוא זר.

לכלוך מוגדר כחומר שלא במקומו; מין פולש – חי או צומח – מוגדר כמין שלא במקומו הטבעי; אדם זר נתפש כמין שאינו במקומו "הטבעי". יש מידה רבה של קירבה ביחס האנושי לשלושתם כמעוררי חשש, כמזהמים וכראויים לסילוק ולהרחקה. מה שמוכיח, לדעת פדרוסה, עד כמה הזר (כל זר) הוא אכן מוזר, בעיני המתבונן המערבי, הוא התיאור בעיתון הגרמני Süddeutsche Zeitung את אירוע הפתיחה המיוחד של הביאנלה (שאמור לחזור ביום הנעילה): לאירוע הוזמנו כל האמנים החיים המציגים בתערוכה (המארגנים מימנו את הגעתם באמצעות נותני חסות רבים), שהתבקשו להשתתף בטקס על בגדיהם המסורתיים, וכך היה. העיתון הגדיר את האירוע כ"גני חיות אנושיים בהצגות של התקופה הקולוניאלית". "זה כמו לומר שעליך להיות לבוש בבגדי פראדה כדי לבקר בביאנלה", הגיב פדרוסה.

לזרים יש הגדרות שונות: מהגרים יהודים, המכונים עולים, מהגרים ישראלים המכונים יורדים, מהגרי עבודה כחולי צווארון, מהגרי עבודה לבני צווארון (רילוקיישן), עקורים, תיירים, צליינים, פליטים ומהגרים במולדתם. אנחנו טובעים וצורכים ערכים זרים – מותגי לבוש, מותגי רכב, מזון מיובא, מלים לועזיות החודרות אל השפה, סרטים, הצגות, אמנים ועוד ועוד. הזרוּת מקיפה אותנו ואנחנו טבועים בתוכה. הביאנלה ה-60 מעצימה תופעה זו, מעלה אותה אל התודעה ומציגה את השאלה: מי אנחנו – ילידים אותנטים או זרים? המשורר י"ל גורדון (יל"ג) הציג דילמה זו כך: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך". מי אתה – יהודי או אדם?

פדרוסה הוא אוצר המוזיאון של סאן פאולו. מינויו כאוצר הראשון של הביאנלה שמוצאו בחצי הכדור הדרומי, התבסס על פעילותו האוצרותית המקורית והייחודית באותו מוזיאון, שהרציונל שלו הוא להציג אמנות המציגה ומבטאת היסטוריות=נרטיבים=סיפורים שלא נמצא להם ביטוי אמנותי במוזיאונים המרכזיים, אף כי יש להם חשיבות ונוכחות בחיי היומיום: היסטוריה של הילדות, היסטוריה של המיניות, היסטוריה אפרו־אטלנטית, היסטוריה פמיניסטית, היסטוריה של המחול, וההיסטוריה של ברזיל.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Museu de Arte de São Paulo (@masp)

אוסף היצירות שאצר פדרוסה במוזיאון סאן פאולו לאמנות מוצג בתערוכה "אוסף". האדריכלית לינה בו ברדי (ראו בהמשך) עיצבה את המוזיאון ואת התצוגה.

"מאז שאנחנו יכולים לעמוד על שתי רגליים אנחנו הולכים"

כאמור, הנדידה הרגלית של ההומו סאפיינס והניאנדרטל מאפריקה לכל חלקי תבל, שהחלה לפני כ־60,000 שנים, היא הפרק הראשון של הפרהיסטוריה וההיסטוריה. ¹ במושגים של ימינו ניתן לכנות את שני ההומנידים הללו "מינים פולשים", אולם המושג שנדמה כביולוגי הוא פוליטי, ושאול מן ההתנגדות העכשווית להגירה ממדינת לאום למדינת לאום. מהגרי עבודה ופליטים מקבלים יחס של מינים פולשים שיש לנהוג בהם בהתאם אף כי נדידה והגירה הן ממהות האנושות. מי שעומד על כך בבירור הוא פטלסקי, דמות האינטלקטואל רחב האופקים והעומק ברומן "גרנד הוטל אירופה" מאת איליה ליאונרד פייפר:

"ההגירה אינה ניתנת לעצירה. מי שחושב כך אינו מכיר את ההיסטוריה האנושית. מאז שאנחנו יכולים לעמוד על שתי רגליים אנחנו הולכים. הגירה היא ממהות האדם…כל תרבות היא משקה שעורבב מכמה רכיבים. זה מה שמאפיין תרבות חיה". ²

"אמנים נעים ונדים תמיד בגין נסיבות שונות, בין ערים, מדינות ויבשות. תופעה זו הואצה מסוף המאה ה־20, אף כי תקופה זו מאופיינת במגבלות חמורות על מעבר בני אדם", מביע פדרוסה רעיון דומה במבוא לקטלוג התערוכה. ³ לכן נבחרו אמנים שיש להם מכנה משותף: זרים, מהגרים, מגורשים, גולים, מוגלים או פליטים (גם בארצם) ושונים: קווירים, טרנסים הנעים בין מגדרים שונים, אאוטסיידרים, אינם נמנים עם המיינסטרים באמנות, אמני פולק עממיים ואמנים ילידיים (indigenous), שלעיתים מתייחסים אליהם כאל זרים במולדתם שלהם. תובנה חברתית־תרבותית זו של פדרוסה, שלה שורשים עמוקים בהיסטוריה של ההומו סאפיינס, זוכה בביאנלה לכיסוי אמנותי מלא ולמקבץ־על שאותו הוא מגדיר nucleo contemporaneo. 

שני מקבצים תמטיים –  nucleo contemporaneo ו-storico nucleo

את קבוצת הילידים הזרים במולדתם תופש פדרוסה כמייצגת המובהקת של המקבץ כולו, ועל כן מקבל את פני הבאים לתערוכה ציור הקיר (מוראל) הצבעוני שמעל לחזית הכניסה של הביתן המרכזי בג'יראדיני, אשר יצר קולקטיב האמנים הברזילאי Mahku.

Mahku, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

חללים נוספים בביתן המרכזי בג'יראדיני, במסגרת המקבץ nucleo contemporaneo, מוקדשים לחטיבה של מרי ואי־ציות, ובהם יצירות מ־1973 עד ימינו. במסגרת זו מוצג ארכיון וידאו שאצר הסופר ואוצר האמנות האיטלקי מרקו סקוטיני (Marco Scotini), שנושאו אי־ציות והוא מתמקד בזיקה שבין פרקטיקות אמנותיות ואקטיביזם.

מתוך המקבץ nucleo contemporaneo, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

מקבץ היצירות השני, nucleo storico, הוא מקבץ יצירות מן המאה ה־20, שיצרו אמנים מאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה והמזרח התיכון, בהשפעת המודרניזם. התצוגה מעוררת, לדברי פדרוסה, שורה של שאלות על הגדרת המודרניזם, גבולותיו ועומק השפעותיו. מקבץ זה משרת את רציונל האוצרות, המבקש לחשוף את האמנות המודרנית מן הדרום הגלובלי לעיני אירו־אמריקה. "המודרניזם האירופאי נדד בעצמו הרחק מעבר לאירופה במאה ה־20, כאשר הוא נכרך לעיתים קרובות בקולוניאליזם, וכאשר רבים מן הדרום היגרו לאירופה ונחשפו בה לתרבותה", כותב האוצר בקטלוג. ⁴

"אמנים מודרניסטים בדרום הגלובלי, שהם דמויות אייקוניות בארצם אך אינם ידועים בעולם, הם אחד הנושאים המרגשים באמנות הנוכחית. הקדשתי לכך עשר שנים וגייסתי קבוצה של עשרה אנשים כדי לקבץ תערוכה מקיפה של ממש המוקדשת לכך (בסאן פאולו). הביאנלה היא הזדמנות נהדרת להצגה מלהיבה ועשירה של האמנות הזו", מסביר פדרוסה בהתלהבות של שליח מצווה של אמנות הדרום לכתב העת The Art Newspaper. 

 כמייצג המודרניזם שנדד אל הדרום והיגר ממנו בגופו לצפון, בחר פדרוסה להציב את פסלו של יינקה שוניברה (Yinka Shonibare) "אסטרונאוט פליט" במבואה של הארסנלה, כמו כדי לקבל את פני הבאים. שוניברה הוא אמן ניגרי בעל מוניטין בין לאומי החי בלונדון ומציג את יצירותיו בכל העולם, כולל מוזיאון ישראל בירושלים. "אסטרונאוט פליט" עוטה, ככל פסליו של שוניברה, בגדים תפורים מבדים ניגריים ועל גבו ערכת אסטרונאוט.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by 4Columns (@4columnsmag)

לכותפת שמאל של חליפת האסטרונאוט עיצב שוניברה תג יחידה ייחודי – דמות אסטרונאוט בנוסח האדם הוויטרובי האייקוני של ליאונרדו דה וינצ'י. ההיברידיות המשולשת של פליט ניגרי ואסטרונאוט אמריקאי, הנושא את התרבות הקלאסית אל החלל, מייצרת הכרזה אירונית, שהאסטרונאוט הוא פליט מייצג־כל הנע בחלל, זר בחלל, ואולי אף מבקש בו מקום מפלט ומקלט מן הכדור הגווע (שהוא הנושא המרכזי של המיצג בביתן הגרמני, שיצרה האמנית הישראלית יעל ברתנא). הן האסטרונאוטים האמריקאים והן הקוסמונאוטים הסובייטים הם זרים. בחלל.

יינקה שוניברה, תצלום תג היחידה, צילום: יאיר ברק

כאמור, הגירה היא נושא מרכזי ב"זרים בכל מקום", הן כנושא היסטורי והן כסוגייה עכשווית, המעוררת קשיים חברתיים ובעיות פוליטיות. ההגירה והנדידה מארץ לארץ ומיבשה ליבשה היו נטולות גבולות רשמיים עד שנות העשרים של המאה ה־20, כאשר מדינות הלאום העצמאיות החלו להנפיק דרכונים כדי לתחום את גבולות הלאום כדי להגן עליהם מפני בני לאומים אחרים ולהגביל את יציאת תושביהן. ב־1924 הגבילה מנהיגת ההגירה החופשית, ארצות הברית, את ההגירה לתחומה, וכך הלכו ונסגרו גבולות שאר המדינות מפני מהגרי מצוקה. ההגירה החלה להיתפש כבעיה והמהגרים היו לזרים, לעיתים בלתי רצויים ודחויים, גם אם חיוניים מבחינה כלכלית ככוח אדם זמין וזול. מהגרי העבודה כחולי הבגדים הללו הם נושאי האמנות בביאנלה, ולא מהגרים משכילים, אקדמאים, אינטלקטואלים, בעלי מקצועות חופשיים, ספורטאים, משקיעים ומשקיעי נדל"ן, שהיו ועודם רצויים ואף זוכים במדינות רבות לעידוד ולפיתוי. הם לא נתפשים כזרים ובוודאי שאינם מוזרים.

תרומת ההגירה לתרבות – בהיסטוריה ובביאנלה

החל מאמצע שנות ה־30 היגרו מאירופה לארצות הברית עשרות אלפי אינטלקטואלים: מדענים בכירים, סופרים, אמנים, אינטלקטואלים (גם קומוניסטים…) וכך "כמעט בן לילה הפכה ארצות הברית למרכז האינטלקטואלי והמדעי של העולם". לתובנה זו מקדיש פדרוסה תצוגה מיוחדת, שהיא גם מחווה לאיטליה ההיסטורית (לא הלאומנית והקסנופובית העכשווית): חטיבה במסגרת nucleo storico שבארסנלה, תחת הכותרת Italians Everywhere, המתכתבת כמובן עם סיסמת הביאנלה כולה. החטיבה מוקדשת לאמנים איטלקים גולים במאה ה־20, אשר היגרו מאיטליה והתפתחו ויצרו באפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית ואף באירופה ובאמריקה הצפונית. "אמנים איטלקים אלה נטמעו לעיתים בתרבויות המקומיות וחלקם אף מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות נראטיבים של המודרניזם במנותק מאיטליה מולדתם", כותב פדרוסה בקטלוג הביאנלה. ⁵ יצירותיהם של 40 אמנים איטלקים, מהגרים ובני מהגרים, מוצגות על כני זכוכית שעיצבה האדריכלית לינה בו ברדי (Lina Bo Bardi), מהגרת איטלקיה לברזיל, שקיבלה ב-2021 את פרס אריה הזהב על מפעל חייה האדריכלי מטעם הביאנלה לארכיטקטורה בוונציה. הבחירה בבו ברדי מלמדת על עקביותו וקפדנותו של האוצר פדרוסה: את חטיבת האמנים הגולים והמהגרים האיטלקים עיצבה בפועל ובחומר אחת מהם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Roldan Moderno (@roldanmoderno)

ההצבה המקורית של יצירות האמנים האיטלקים הגולים על כנים הבנויים מקוביות בטון ולוחות זכוכית, שיצרה בו ברדי, הייתה בתערוכה שחנכה ב-1968 את מוזיאון האמנות החדש בסאן פאולו שתוכנן על ידיה. המיצב המקורי, שהוצב כיער אמנות, הוסב בביאנלה להצגת הרעיון של תרומתם של אמנים גולים (ניתן לצפות במיצב בסיור הכללי בביאנלה). 

ההיסטוריון פיטר ברק מצביע בספרו "גולים ומהגרים בתולדות הידע" על תרומתם הסגולית של אלפי גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ומקורי ולהפצתו. ברק דן בעיקר בתרומתם של מהגרים מלומדים למדעי הרוח והחברה, להיסטוריה ולחקר האמנות והספרות: "תרומתם העיקרית של המתיישבים החדשים לא התגלמה במידע חדש אלא באורח חשיבה, בהלך נפש או בהרגלים ובצורות התנהגות שנבדלו מאלה של הארץ שבה השתקעו […] בואם של הגולים טבע חותם בארצות המארחות בטווח הארוך". ⁶ מהגרים ופליטים מלומדים כונסו אל חצרות שליטים כקרל הגדול ופרידריך הגדול הפרוסי ועשו אותם למרכזי ידע, תרבות ומדע.

הספר Golden Streets – American's Untold Story Immigrant Successes  (רחובות הזהב – הסיפור האמריקאי שלא סופר על הצלחתה של ההגירה), שפורסם ב-2022, הוא מחקר הגירה חסר תקדים בבסיס הנתונים שלו בעומקו, היקפו והמרחב ההיסטורי שלו (150 שנים) של הכלכלנים רן אברמיצקי ולאה בוסתן, שמסקנתו היא שההגירה מהווה תרומה חיובית מיוחדת במינה לכלכלה וההשכלה בארצות הברית. "ללא הגירה ארצות הברית הייתה דועכת", מסכמים השניים את מחקרם.

להגירה ולפליטות היה ויש ערך תרבותי כלל אנושי, הן כנשאיות תרבות וידע בלתי מוכרים ביעדי ההגירה, והן כמחוללות תרכובות אינטלקטואליות ואמנותיות מקוריות, שנמהלו בתרבויות המקומיות. פדרוסה כיוון אפוא גם למסקנות והממצא ההיסטורי.

הביתן האוסטרלי – ביתן ההיסטוריה של הנדידה האנושית

הביתן האוסטרלי משתלב בתפישת האוצרוּת של הביאנלה וזכה בשל כך בפרס אריה הזהב לביתן הלאומי הטוב ביותר. האבוריג'נים, שהאמן שעיצב את מיצג הביתן ארצ'י מור (Archie Moore) הוא מצאצאיהם, הם הם תושביה המקוריים של אוסטרליה. המיצג, שכותרתו kith and kin (בני משפחה ומולדת), מורכב ממערכת גניאולוגית המשתרעת על פני כ-65,000 שנים, מהגירת ההומו סאפיינס מאפריקה לאוסטרליה (פרק זמן התואם את תפישת המדע על נדידת ההומונידים, שהוצגה למעלה). התצוגה מורכבת מאלפי לוחות שחורים, המונים לשמותיהם את אילנות היוחסין של משפחתו האוסטרלית המקורית למאות אלפי דורותיה, שסבלו דיכוי, רציחות, חולי ועקירה. היסטוריה שהמערב אינו מרבה להשתבח בה, בלשון המעטה.

האבוריג'נים באוסטרליה נחשבים לחברה האנושית העתיקה ביותר ששרדה כמות שהיא, בהיותה מנותקת מיתר היבשות, בעוד שאת רוב החברות בעולם עירבבה ההגירה את אלה באלה. ארצ'י מור, האמן הילידי, כרך את הביוגרפיה הפרטית שלו עם ההיסטוריה של בני עמו ועם ההיסטוריה האנושית וחיבר את האישי עם הפוליטי.

שמונה מסלולי תלאות ים תיכוניות

תלאות ההגירה העכשווית מוצגות בסדרה של שמונה מסכי וידאו ועליהם מפות, שבהן משרטטת האמנית בוכרה חלילי (Bouchra Khalili) את מסלולי הנדידה והתלאות של פליטים נבחרים. במרכז רובן הים התיכון, בדרום – צפון אפריקה, מקור ההגירה, ובצפון – אירופה, היעד. שרטוט מסלול ההגירה והתלאות מדרום לצפון נעשה באמצעות יד הפליט, היוצרת מעקב ויזואלי אחר הסיפור שהוא מספר והצופה מאזין לו. כל מהלך מלווה ברישום קו ההתקדמות אל אירופה וקו הנסיגה ממנה.

בוכרה חלילי, The Constellations Series, the closing chapter of The Mapping Journey Project, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

סיפורי התלאות שונים ומגוונים ועולים מהם רגעי ייאוש ומשבר, חיפוש אחר עבודה אך גם איחוד משפחות. האמנית מציגה את הסיפורים כמות שהם, ללא כל התערבות מצדה. מרחקים המצריכים שעה בלבד למעבר למי שאינו פליט, דורשים מפליטים מסעות בני ימים אחדים. אחד מהם הוא מסעו הפתלתל והמתחמק ממשמרות ופטרולים ישראליים של פועל פלסטיני מן הכפר חיזמה לירושלים המזרחית. המרחק הוא כ־20 ק"מ (20 דקות נסיעה במכונית) ולפועל נדרשות שעות רבות כדי להגיע למקום עבודתו. באופן אירוני, זהו הייצוג היחיד לישראל בביאנלה 2024, משום שהביתן הישראלי סגור ונשמר על ידי שוטרי איטליה בבחינת "לא ינום ולא יישן איטלקי שומר ביתן ישראל".

בוכרה חלילי, The Constellations Series, the closing chapter of The Mapping Journey Project, הביאנלה ה-60 בונציה, צילום: לי ברבו

הביאנלה של החומרים וההרכבים הלא שיגרתיים

מבחינה חומרית וטכנית ניכרת בביאנלה זו נוכחות של טקסטיל ולא של קנבס בלבד, אף כי נוכחותו בתערוכה זו עולה לאין שיעור בכמותה ביחס לביאנלות הקודמות שבהן ביקרתי. טקסטיל משמעו בדים שונים, תפירה, רקמה, חרוזים. חומריות זו מובילה לאורנמנטיקה שונה, למוטיבים לא מקובלים, להתייחסות למסורות של קראפט ובעיקר לשאיבה ממסורות שבטיות לא אירופאית, והתבססות על נראטיבים פולקלוריסטיים, חלקם נאיביים או סוריאליסטיים. הביאנלה משופעת ביצירות של קולקטיבים, זוגות יוצרים ומשפחות אמנים מתוך העדפה מוצהרת של הקולקטיבי על האינדיווידואלי.

קבוצת האמנים נטולי הכשרה אמנותית פורמלית, Bordadoras de Isla Negra, רקמה בשנים 1967–1980 בדים עשירי צבע, שמספרים את חיי היום היום בכפר בצ'ילה השוכן לחוף הים. בשנת 1971 יזמה הקבוצה יצירת רקמה קולקטיבית ברוח מסורתית על ידי אלפי פועלים, אומנים ואמנים, שהושלמה בזמן שיא של 275 ימים. היצירה נחשפה באפריל 1972 במטרה לשלב יצירת טקסטיל קולקטיבית ענקית, המורכבת מיריעות נפרדות שאוחדו בתפירה, במבנה ציבורי. דמויות רבות הן דמויות של אנשים מוכרים כמו זו של המשורר פבלו נרודה. היצירה נגנבה על ידי משטרו של הדיקטטור פינושה ב־1973, אך נמצאה ב־2019, הוחזרה אל המבנה והובאה אל הביאנלה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by C& América Latina (@contemporaryand.americalatina)

פורטרטים – אדפטציה ברזילאית למקור אירופאי

התמזגות האמנות האירופאית המודרנית עם האמנות הילידית של העולם החוץ אירופאי היא נושא, שהניע תערוכות אחדות שאצר פדרוסה במוזיאון בסאן פאולו, וכך הוא הביא עמו לוונציה את אחת הסדרות הללו: סדרה בת תריסר פורטרטים שצייר דלטון פאולה (Dalton Paula) לתערוכה קבוצתית שנושאה ההיסטוריה האפרו־אטלנטית – מיזוג של המסורתי הילידי הדרומי עם המסורת הצפונית האטלנטית. בקטלוג התערוכה כתב פדרוסה כי לציור דיוקנאות בזיקה לציור אליטות יש מסורת רבת שנים במערב. לכן, פורטרטים ברזילאים מסורתיים הם לרוב של גברים לבנים בעוד השחורים והילידים הם מיעוט בציורים אלו. הדגמים לפורטרטים שצייר פאולה נלקחו מן הצילומים הצבעוניים העממיים שהמצולמים בהם לבושים במיטב בגדיהם, שיערם מסורק והם עוטים תכשיטים וקישוטים אחרים. הדמויות המוצגות בארסנלה הן של צאצאים ליוצאי אפריקה, אשר הנהיגו או היו מעורבים בתנועות התנגדות ברזילאיות לעבדות. עמידתם אירופאית, הסצינות אירופאיות, האביזרים בורגניים, אך הדמויות מצולקות בלבן כמו לומר שהן אינן שלמות. לפני פאולה לא עמדו צילומי הדמויות עצמן ועל כן הוא צייר אותן על פי תחקירים ביוגרפיים שפורסמו ב־Encyclopedia Negra. את פני הדמויות צייר על פי תווי פניהם של יושבי הכפר קווילומבו, המאוכלס בצאצאי עבדים אפריקאים שנמלטו מאדוניהם.

Dalton Paula, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

בחירות האוצר הן עקביות ועוקבות בגיוון ותמהיל של סוגות אמנות וחומרים אחר השקפת עולמו האמנותית – יצירת גשרי אמנות בין זרים למי שאינם נתפשים כזרים, בין תרבויות, בין אמנויות, בין ז'אנרים. דיוקנאות פאולה מתאימים אם כן לרציונל האוצרותי שהציג פדרוסה בסאן פולו ובוונציה.

דיאספורה היא מציאות אוניברסלית

קבוצת Aravani Art Project מהודו מציגה גלות מעל גבי ציור קיר ענקי, דיאספורה שמו, שמונה מטר גובהו ו־30 מטר אורכו, שהוזמן במיוחד לביאנלה והושלם תוך שמונה ימים. היצירה מצוירת על גבי הקיר המקומר החותם את מסדרון הארסנלה. הקולקטיב ההודי מורכב מארבעים אמניות טרנסג'נדריות וסיסג'נדריות, שמטרתן להפיץ עמדות חיוביות כלפי הקהילות שלהן באמצעות מוראלים (ציורי קיר) גדולי ממדים המצוירים הן בחללים ציבוריים, והן על קירות בתים, מכוניות, גדרות, כיתות לימוד וגני ילדים.

ציור הקיר המרהיב, בצבעים הודיים בוהקים, הרומזים גם על צבעי דגלי הגאווה, נקרא דיאספורה הן משום שהנשים היוצרות חשות זרות לגופן הגברי לשעבר, והן משום שכטרנסיות הן נאלצו לנטוש את משפחותיהן ולהיות לגולות בארצן. גלות פנימית וחיצונית, זרות בכל מקום. היצירה מתארת חמש נשים טרנסיות, כולן טובלות בטבע פרחוני עשיר צבעים, בסיטואציות טרנסיות שונות, שזוכות לפרשנויות סימבוליות של האמניות עצמן. שפע הצמחיה הרעננה משדר שמחת חיים והתפייסות עם הטבע, אך עיני כולן כבויות ונוגות. גם הטבע השופע הוא בבחינת דיאספורה.

Aravani Art Project, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

מאבק המיתוסים השבטיים והילידים מפרו עם המדינה המודרנית

את המסע בארסנלה חותם חלל סוריאליסטי המוקדש כולו ליצירותיו של האמן הפרואני רמבר יאוורצ'אני (Rember Yahuracani). בראיון שנערך עימו סיפר כי "לציורים שלי יש חזון סוריאליסטי, חלומי יותר, והם צבועים בצבעים עזים כמו פרשנות מחודשת של המיתוס. אני מספר בקריאה אישית  את המיתוסים של שבט אוטוטו, שבו נולדתי, כמו מיתוסים על בריאת העולם ובריאת הציפורים. כזה הוא הציור המתאר את המיתוס של הילד ההופך לעץ, שגזעו נגדע, נופל על כדור הארץ ונעשה לנהרות ונחלים הנובעים מענפיו. יש לי ציורים שאפשר להבין אותם בקריאה אנתרופולוגית או אתנוגרפית במובן זה שהם מנסים לספר מיתוסים או מנהגים, שהשתנו בהתאם להקשר ולשאלות על מקום הילידים, במציאות שבה הם חייבים לכבוש לעצמם בתוך המציאות הלאומית". הילידיות השבטית מתנגשת בתפישה זו עם הלאומיות המודרנית, הנתפשת כמנוגדת לשבטיות האותנטית.

Santiago Yahuarcani, הביאנלה ה-60 בונציה, קרדיט: יח"צ

תפישתו החברתית־פוליטית של יאוורצ'אני מגולמת ביצירה "ארץ אבותינו": "אני קורא לה כך כי זו הבנייה הרוחנית של הטריטוריה, מקום בלתי נראה. עם זאת, במקביל אני משתמש במילה הזו כי היא מרמזת למרחב גיאוגרפי מסוים שדרוש מאוד, ברגע זה, בעולם הילידים". מלבד עושרם הסוריאליסטי הצבעוני של היצירות הן מגלמות מאבק של המסורתי עם הפוליטיקה המודרנית, שאינה סובלנית לילידים, בין השאר משום שהיא פולשת לאורחות חייהם וכורה בטריטוריה שלהם גומי קאוצ'וק. "האמזונס הוא מקום מסוכן יותר לילידים הגרים בו", הוא חותם על לוח מעוטר בצמחים בתערוכה באולם שבו מציג גם אביו סנטיאגו יאוורצ'אני, (Santiago Yahuarcani), המתלבט אף הוא בסוגיות של קולקטיביות שבטית נוכח אינטרסים כלכליים מודרניים משחיתי אקלים.

הביתן האמריקאי בביאנלה ה-60 בונציה, צילום: יאיר ברק

הביתן האמריקאי הוא אחד מהביתנים הלאומיים המעטים (מתוך 88), המשתלבים בתמה של האוצר: הביתן מוקדש כולו לשפע יצירותיו של האמן ג'פרי גיבסון (Jeffery Gibson), שממזגות בין תחומיות ובין תרבותיות. שפת היצירות היא תרכובת של היסטוריה אמריקאית, ילידית וקווירית, תוך התייחסות לפיסול פופולרי, ספרות ומסורות אמנות גלובליות. גיבסון, שמוצאו אינדיאני ואשר התגורר בסביבות אורבניות מגלם באמנותו אסתטיקה שבטית, שימוש בחרוזים, בדים ואובייקטים בני מאות שנים, המתמזגים במודרניזם גלובלי. החלל מוכתר בשם "החלל שבו יש למקם אותי" (The space in which to place me). החלל האמריקאי על עושרו, גיוונו והיצירתיות והמקוריות השופעות שלו הוא מיצוי הולם של התמות שמציעה הביאנלה של אדריאנו פדרוסה.

הביתן האמריקאי בביאנלה ה-60 בונציה, צילום: יאיר ברק

תמיד זרים / תמיד בכל מקום / תמיד בכל תקופה 

הנדידה החופשית נטולת המגבלות הפוליטיות על פני כל הגלובוס היא הביוגרפיה בת 60,000 השנים של המין האנושי. ההגדרות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות הרבות שקיבלה הנדידה האנושית החופשית –הגירה, עקירה, פליטות, גלות, שבי, הומלסיות – הן פרק היסטורי קצר מאוד, בן כמאה שנים בלבד עם צמיחתה והתעצמותה במהלך המאה העשרים של מדינת הלאום הפוליטית והטריטוריאליסטית, שאחד ממסמכי ההגנה על שלימותה הלאומית הוא הדרכון או כהגדרתו הכללית passport, המאפשר את המעבר אל ומן הטריטוריה במעבר מוגדר – הנמל.

האנושות משחר נעוריה יסודה היא מהגרת. לאומיות, לאומנות, גזענות, הומופוביה, קסנופוביה, מלחמות דת, אינן תופעות רווחות בהיסטוריה של הניידות החופשית, ולכן הן זוכות לתשומת לב תרבותית, למחקרים, הסתייגות וגינוי. העולם היה פוליתאיסטי ופלורליסטי והאלים נדדו עם בני האדם והיו לאותם אלים עצמם בכל מקום כפי שהבין ההיסטוריון הראשון הרודוטוס, שאת ההיסטוריה שלו חיבר בעקבות שנים של תיור בחופי הים התיכון וביקור סקרני וחקרני בין תרבויותיו השונות. 

נשוב לדבריו של פטלסקי, דמות האינטלקטואל ברומן "גרנד הוטל אירופה":

"הההגירה היא מהות האדם. כל רעיון של צדק נובע מתוך התפישה שכל האנשים שווים. כיוון שהאתיקה היא אוניברסלית ודוגלת בשוויון זכויות, האתיקה אפילו מורה על עקרון הגבולות הפתוחים כי כולנו מהגרים […] אין טיעון שעל פיו אנחנו יכולים לקחת מהאחר את זכות ההגירה שלו. יש הרבה מה לומר בעד הטענה שהגירה היא זכות אדם בסיסית". ⁷

ה"אני מאמין" של פטלסקי הולם את קרדו האוצרוּת של פדרוסה, המנסח אותו באופן כמעט זהה, אך מרחיב אותו מעבר ומעל לתיירות, הגירת פליטות והגירת מצוקה – "זרים בכל מקום" – ומעניק לו ביטוי אמנותי רחב, עמוק, מעורר מחשבה, מעלה ביקורת, רגשות הזדהות, התפעמות אסתטית וצבעוניות מפתיעה, המגולמת בהגירת אמנות הדרום והפריפריה אל הצפון, ובהגירת השפעות הצפון אל אמנות הדרום. הביאנלה ה־60 של ונציה מבטאת את תפישתו של פטלסקי: "כל תרבות היא משקה שעורבב מכמה רכיבים ותמהיל הרכיבים ניתן כל הזמן לשינוי". 

שערי ונציה, ששלטה בקשרי המסחר והאמנות עם המזרח – עד לסין – במאות 12–16, נפתחו בביאנלה הנוכחית לנוכחות התרבויות החוץ אירופאיות. מה שמסמלת היפתחות זו היא העובדה שהארסנלה הייתה מספנת הצי המסחרי והצבאי של רפובליקת ונציה העוצמתית, בסיס ומקור עושרה של ונציה באותן המאות, הקשר עם העולם שמחוצה לה, שהיגר אל תחומיה והעשיר אותה. 

*

ד"ר יאיר ברק הוא עמית מחקר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב