גיל: 44.
מצב משפחתי: בזוגיות פלוס ילד בן 9 חודשים.
איפה גדלת: נולדתי בדרום אפריקה, ועליתי לארץ בגיל 13.
השכלה: תואר ראשון מהאוניברסיטה לאמנות בברלין (UDK) ותואר שני מבצלאל.
גלריה: PSM.
כמה שנים כבר בחו"ל: 17, עם הפסקה של ארבע שנים.
תחומי עיסוק: אני אמן פלסטי שפועל במספר מדיומים שונים.
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד: פליקס גונזלס טורס, יוסי ברגר.
אריאל רייכמן, I AM (NOT) SAFE, ניאון לד, פלקסי, ברזל, 70X300ס״מ, הצבה במשכן לאמנות עין חרוד, צילום: רן ארדה
ספר על האמנות שלך: אני מתעניין במצב הנפשי שבין הפוליטי לאינטימי, בפואטיקה של המרחב בו אנו חיים. אפשר אולי לומר אמנות קונספטואלית אקספרסיבית. אני מרשה לעצמי לעבוד בכל מדיום שמתאים לאופן שבו אני רוצה להביע את העבודה.
על מה אתה עובד עכשיו? אני מציג כרגע עבודת מיצב במשכן לאמנות בעין חרוד (אוצר: אבי לובין) ובנוסף אני מכין עבודת קיר גדולה (על פסאדה) למתחם אמנות בפרנקפורט. בשנה הבאה אפתח תערוכת יחיד ברובע המוזיאונים באוסנברוק, גרמניה. זו תערוכה גדולה שאני עובד עליה בשנה האחרונה, ותוצג למשך שנה החל מיולי 2025. התערוכה תעסוק דרך צילומים ופסלים בנסיון לטהר אוביקטים שמזוהמים ממהלכים היסטוריים. לדוגמא, פרחים קטנים עשוים משעווה שניתנו על ידי התנועה הנאצית כאות הוקרה על תרומה למאמץ המלחמתי. בשנה הבאה אציג גם תערוכת יחיד בגלריה בברלין שתעסוק במסורת של סריגת כיפות ותארח גם חלל לאבל קולקטיבי.
איך אתה מתפרנס או ממה אתה חי? אני מתפרנס בעיקר מהאמנות שלי, ממכירות ומדי פעם מלגות שונות. זה אמנם לא יציב ולא תמיד ידוע מראש, אבל עם הזמן למדתי לקבל את חוסר הוודאות. בנוסף אני מרצה באוניברסיטה לאמנות בקיל שבגרמניה.
אריאל רייכמן, I AM (NOT) SAFE, ניאון לד, פלקסי, ברזל, 70X300ס״מ, הצבה במשכן לאמנות עין חרוד, צילום: רן ארדה
למה אתה גר איפה שאתה גר? הגעתי לברלין דרך חילופי סטודנטים מבצלאל (עם UDK). למדתי אצל היטו שטייר והיה בינינו חיבור מצוין. בסוף הסמסטר היא הציעה לי לסיים את התואר אצלה בכיתה, ומאז אני בברלין. זו הייתה תקופה מסעירה של חופש ויצירתיות, גם באמנות וגם בחיים עצמם. ברלין הייתה אז חצי ריקה והיינו מארגנים המון תערוכות ומסיבות בבניינים נטושים. היה לי סטודיו גדול במחיר מצחיק והיה אפשר להתרכז באמנות ולחיות מהכנסה מועטה. זה אפשר חופש שלא חוויתי בשום מקום אחר. עם הזמן התחלתי לעבוד עם גלריה ברלינאית ולהרגיש שברלין הופכת להיות בית. זאת גם עיר מאוד ידידותית לילדים. אני בעיקר אוהב את השילוב של התרבות וההיסטוריה עם איכות חיים והרבה ירוק וטבע. גם את מושג הפנאי אני אוהב בעיר. ברלין זאת עיר שהזמינה אליה סוגים שונים של יוצרים ויוצרות. לפני ההייטקיסטים באו לברלין בעיקר אמנים ואמניות. לפני כמה שנים רכשתי אדמה ביער מחוץ לברלין ובניתי שם בקתה. זה המפלט שלי מהעיר, עם הציפורים ובמבי.
ברלין השתנתה מאוד בשנים האחרונות, יש שיגידו שהתבגרה ויש שיגידו שהתמסחרה. כנראה ששניהם נכונים.
העיר עדיין מאפשרת לי הרבה חופש וסגנון חיים שלא מצאתי בערים אחרות. כמובן שמבחינת אמנות זו עיר חשובה שמושכת אליה אמנים מכל העולם, ובגדול הקווים פתוחים לשאר גרמניה ואירופה ככלל.
אריאל רייכמן, עבודה בתהליך, צילום פולרואיד, לקראת התערוכה ב-Felix Nussbaum Haus, באדיבות האמן
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? פה מתחילות השאלות המורכבות יותר. נולדתי וגדלתי בבית דתי. כשהגעתי לברלין רציתי להשיל ממני את כל כובד ההיסטוריה שלי ולהיות פשוט אני. זו הייתה תקופה נפלאה של גילוי עצמי ובדיקת גבולות, אבל עם הזמן גם חוויתי משבר גדול של איבוד זהות.
מתוך המשבר הגיעה תקופה של חיבור מחדש לזהות היהודית שלי וגם לשייכות הישראלית שלי. איני אדם דתי כלל אך הזהות היהודית מאוד חשובה לי. למרות שאני חי כבר יותר שנים מחוץ לישראל מאשר בה, אני עדיין מרגיש שאני ישראלי. אני מקפיד לדבר עם הבן שלי בעברית וכל המשפחה שלי חיה בארץ. אולי נכון לומר שאני גם ישראלי וגם משהו אחר. אני נהנה להצליח להכיל את הזהויות השונות בלי לייצר קונפליקט. בגרמניה השאלות האלו עוד יותר מורכבות (סבתא שלי חייתה בברלין וכל המשפחה שלה נספתה בשואה) ולמרות הקושי אני משתדל להתמקד בעובדה שאני כאמן יהודי חי ויוצר בעיר שסבתא שלי שיחקה בה כילדה. באחד המכתבים שסבתא שלי שלחה לאמא שלה היא כותבת בגרמנית ״תל אביב גדולה ויפה כמו ברלין״.
ברלין הייתה מרכז תרבותי עצום של יוצרים ויוצרות יהודים במשך מאות שנים. יש פה קהילה יהודית וישראלית מאוד מגוונת, ואני מוצא את עצמי פוקד את בית הכנסת בחגים ונהנה מהקולינריות של המסעדות הישראליות. יש אפילו מגזין אונליין בעברית (שפיץ) ועשיה של לא מעט יוצרים/ות ישראלים. הזהות היהודית פה בברלין מאוד שונה מזו שבארץ. זה יותר קשור לקהילה וחיבור לתרבות ולמסורת.
בת הזוג שלי גרמניה, וזה אולי מדגיש הכי טוב את העבודה שאני עדיין ישראלי. הבן שלנו יהיה גם וגם וגם.
אריאל רייכמן, עבודה בתהליך, צילום פולרואיד, לקראת התערוכה ב-Felix Nussbaum Haus, באדיבות האמן
מי החברים.ות שלך שם? יש לי חברים גרמנים מאוד טובים, חלק עוד מתקופת הלימודים. בנוסף יש לי חברים ממקומות שונים בעולם שבעיקר באים מעולם האמנות, וגם כמה חברים ישראלים טובים.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לעולם אל תגיד לעולם לא, אבל כרגע לא.
באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? בעצם בגלל הלימודים בכלל הגעתי לעיר. החוויה בתקופת הלימודים הייתה מאוד משמעותית. זכיתי ללמוד עם היטו שטייר בזמן שהיא עוד לא הייתה מפורסמת כל כך. היא הייתה פרופסורית מאוד נוכחת ומשמעותית. בלימודים היה הרבה פוקוס על תהליך ועשיה עצמאית, לא היו כמעט שיעורים והסטודיו היה נגיש 24/7. גם החשיפה לכל כך הרבה אמנות ברחבי העיר תרמה הרבה, וזו הייתה תקופה של הרבה אקספרמנטליות. הגלריה שאני עובד איתה היום פגשה אותי לראשונה בסטודיו באוניברסיטה. הלימודים גם נתנו לי מסגרת וקהילה בשנים הראשונות. כשסיימתי את הלימודים היטו פנתה לאוצר של מניפסטה, והשתתפתי בתערוכה שהייתה בספרד. את התואר השני עשיתי בבצלאל כי לקחתי הפסקה מברלין. השילוב בין החיים בברלין לתואר ולזמן בתל אביב היה טוב. יש לי הרבה הערכה למהלכים שרפאל זגורי עשה ועד היום אנחנו בקשרי חברות. זה עזר לי גם להיחשף יותר לסצינה בארץ והשתתפתי במספר תערוכות מוזיאוליות. יש לי גם המון הערכה לקולגות בארץ.
אין ספק שהחיים בברלין תרמו תרומה משמעותית להתפתחות המקצועית שלי. הן במישור החומרי, ברלין הייתה מאוד זולה וזה אפשר להתנסות ולהתמקד בעשייה אמנותית, והן במישור הנפשי – חשיפה לאמנות עכשווית והיסטורית בבירת עולם האמנות ותנועה גדולה של אנשי מקצוע ואמנים מרחבי העולם.
אריאל רייכמן, עבודה בתהליך, לקראת התערוכה ב-Felix Nussbaum Haus, באדיבות האמן
ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: עבודה שמוצגת כרגע על הפאסאדה של המשכן לאמנות בעין חרוד. האוצר אבי לובין הזמין אותי להציג אותה. זו עבודה שהוצגה לראשונה בתקופת הקורונה בברלין (למרות שיוצרה עוד לפני, ומוצגת גם באופן קבוע בשני מוזיאונים בגרמניה) ומתייחסת לשאלה של ביטחון אישי וציבורי. העבודה מורכבת משלט ניאון עם הכיתוב
I AM NOT SAFE
ודרך אתר או קוד Qr אפשר לענות על השאלה
?AM I SAFE
לפי התשובה, הניאון משתנה ל־I AM SAFE או I AM NOT SAFE.
כמובן שאחרי השבעה באוקטובר המשמעות של העבודה משתנה, והרלוונטיות שלה יותר בוערת.
מכל המקומות שהעבודה מוצגת בהם, דווקא ההצגה בזמן הספציפי הזה ובמוזיאון ישראלי הכי משמעותית עבורי.
מה תוכניותיך לעתיד הקרוב? לטפל בתינוק שלי, לגדול כמשפחה, ולעבוד על תערוכות עתידיות.
אולי נתראה בפתיחה שנה הבאה. בברלין או באוסנברוק.
מה תכתוב בגלויה הביתה? BRING THEM HOME NOW
אריאל רייכמן, מכתבי אהבה מאמא, סריגה, 20X25ס״מ, באדיבות גלריית PSM והאמן
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? שאלה שדורשת המון זמן ומקום. בקצרה, בוודאי שמשהו השתנה, הן בפן האישי והן בפן הציבורי. ישנן אמירות בלתי נסבלות מתוך עולם האמנות על מה שאירע בשבעה באוקטובר ומה שבא אחריו. כמובן שלא הכל אנטישמי (גם על זה אפשר לדבר רבות) ויש גם ביקורת מוצדקת כלפי הממשלה הישראלית, ולא כל ביקורת נגד ישראל היא אנטישמית. אבל אין ספק שחלק מהשנאה כלפי ישראל או מה שמכונים היום הציונים (במקום לומר יהודים) זו שנאה אנטישמית ישנה. אותי בעיקר מפחיד היעדר שיח מורכב, היעדר אמפטיה לכל צד, לכל סבל, היכולת להכיל יותר מנרטיב אחד, היכולת להכיל מורכבות. קשה לדעת איך העתיד יראה אחרי השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה. אבל כישראלי ויהודי זה לא יהיה אותו דבר. והרעש. מאוד רועש. כולם צועקים ואי אפשר לשמוע את הלחישות. יוסי ברגר לימד אותי על כוחם של הלחישה, של הגמגום, ואני מתגעגע אליו מאוד.
משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לנו? תודה על ההזמנה והלוואי שנדע ימים שקטים ויפים.
אתר: https://www.arielreichman.com/
אינסטגרם: arielreichman@
לאתר הפרויקט I AM (NOT) SAFE לחצו כאן.
