במקום הכי נמוך האור הכי גבוהההה

את ראומה וגדי קדם פגשתי בפעם הראשונה ב – 4 בנובמבר .2023 הפגנה. מהראשונות אחרי ה7- באוקטובר.
אני מצלם.
רחוב עזה .35 ירושלים.
חברה משותפת אמרה לי: "ראומה וגדי קדם."
התבוננתי בהם דקות ארוכות.
ראיתי משהו שלא ראיתי מעולם.
נצמדתי אליהם. לא עזבתי אותם.
המבט של ראומה הפנט אותי.
היו בו, במבט הנדיר הזה, עולמות דימיוניים של כאב, כעס, חורבן וחוסר אונים שכמותם מעולם לא פגשתי. הייתה בראומה סוג של תשוקה שמגיעה מהמקומות הנמוכים ביותר שאדם עשוי למצוא בו את עצמו, הנמוכים ביותר שאדם יכול להתקיים בהם. ומתוך כל הזעקה הזאת של ראומה, זעקה שהייתה לחלק ממנה, ראיתי טיפות קטנות ורחוקות של אור, של תקווה. הן היו רחוקות וזעירות, טיפות האור הללו. לרגע רועדות, לרגע יציבות. הן לא כבו. אז עדיין לא הבנתי איך יתכן שאני רואה אור ותקווה מתוך תהומות זעקת הכאב הזאת.
למחרת היום העליתי בעמוד הצילום היומי שלי בפייסבוק את: "שיעור צילום 485".

ארז חרודי. צילום 8277. צולם ב-4.11.23 (״שיעור צילום 485״). ראומה קדם (מאחוריה גדי בעלה) שחמשת בני ובנות משפחתה נרצחו בממ״ד.

זהו הצילום היחידי מההפגנה שבו ראומה "נחה" לרגע קצר מזעקת החורבן שבוקעת ממנה. וגם ב"מנוחתה" הזעקה לא פסקה, אולי אף גברה.
פגשתי אותם גם בהמשך, את ראומה וגדי, תמיד נושאים עמם את הצילום המשפחתי של עמרי, שחר, ארבל, ג'ון ותמרי, וזועקים מעומקי נשמתם. ראומה זועקת את חורבנם וגדי שומר ומגן עליה עם השקט נטול המילים שלו. מתוך זעקתם הבלתי נתפסת, כזאת שמגיעה מכמה יקומים בו זמנית, לרגע לא הפסקתי לראות את טיפות התקווה הרועדות שנלחמות להמשיך ולשמור על ראומה וגדי.
חיפשתי את מעשה הצילום שיחבר את רסיסי התקווה שלהם ושלי. מצאתי. חדר חושך. קמרה אובסקורה.
הגעתי לביקור ראשון בניר עוז, כשראומה וגדי משמשים לי כמלווים. שהיתי לבדי בתוך הממ"ד שבו נרצחו חמשת בני משפחתם המופלאים, לבדי בתוככי חדר החושך שלהם ושלי.
בדלת הממ"ד הבחנתי בחורי הכדורים שרצחו את המשפחה. חורי הירי נהפכו לעדשות נוספות (ובלתי צפויות) של הקמרה אובסקורה.
ביציאה מניר עוז עברנו בבית הקברות. ראומה סיפרה לי שהיא לא הסכימה שייצקו בטון על חמשת הקברים. ראומה וגדי לא רצו מצבות. הם הניחו את חמשת הארונות זה לצד זה מתוך תקווה ומחשבה שמלמטה, מהאדמה, מהתהום, יצמח עולם חדש. כך סיפרה לי ראומה. ואני מיד הבנתי שראומה וגדי בנו לעצמם קמרה אובסקורה בבית הקברות. האור, תהליך הפוטוסינתזה, יצמיח להם עולם חדש מתוך האדמה.
האור מצמיח לי (ולהם) עולמות חדשים מתוך חדר החושך.
האור מצמיח תקווה.
האור בחדר החושך.

*את המשפט שהפך לשם התערוכה כתבה לי ראומה בווצאפ בתגובה לצילומים ששלחתי לה בעקבות אחד הביקורים בחדר החושך שבניר עוז

ארז חרודי, צילום מ״עדשת.ות״ הכדורים שחדרו את דלת הממ״ד ורצחו את בני המשפחה

קמרה אובסקורה מפגש מציאויות / עמי ברונסקי, פסיכולוג קליני

אני מתבונן בתצלומים של ארז. אבל מה לכל הרוחות אני רואה? האם ניתן להבין יצירה לעומקה מבלי להסתייע במבטו של זולת? אולי זו מהות היצירה של ארז: נסו לראות מה אתם רואים.
ראשית, ברור שאין לפנינו מציאות ‘מציאותית,’ כזו שקל לפענח, להגדיר, לתייג. לרגע נראה שזו מציאות של חלום, אולי מציאות פסיכוטית. מיד נבין כי בלי עזרה נתקשה להבין מהי המציאות שאנו רואים. למעשה כך רצוי לנהוג תמיד שכן מציאות בעלת משמעות היא תמיד יצירה משותפת הנשענת על מבט או על מידע חיצוני לנו, כזה שנמסר לנו בידי אחרים כרגע, או בכל רגע בעברנו. למציאות זו שני צדדים והיא הוויה מחזקת, מיטיבה, כר לחיים וליצירה. זהו מרחב שבו לכל אחד מהצדדים, על חוזקותיו וחולשותיו, יש ערך וזכות קיום. זו מציאות הדדית.
מציאות שאינה נחווית כך היא מציאות אגוצנטרית, אנוכית, מנוכרת, זרה, כאוטית, פרנואידית ולעתים פסיכוטית. זוהי הוויה שבה האחר הוא חפץ, קיומו פונקציונלי, אינסטרומנטלי, נטול ערך כשלעצמו. הוא נמדד אך ורק על פי מידת כשירותו לשמש את הסובייקט, להאדיר אותו, להזינו. זו המציאות הפרזיטית שבה הזולת מוגדר כפרזיט כשבפועל הסובייקט הוא הוא הפרזיט.
אני רואה ביצירה של ארז את שתי המציאויות. וכעת בוא נבחר באיזו מציאות אנחנו רוצים לחיות. מציאות אחת היא מציאות של כאוס: כלואה בין פנים וחוץ, בין ביטחון לקטסטרופה, בין שמים לארץ, בין אהבה לאלימות ובין חיים למוות. זוהי המהות של
הקטסטרופה – בעברית ֲאֲסֻנָּה – והיא, לפי הגדרת ויקיפדיה: “אירוע טבעי או מעשה ידי אדם, שפוגע באופן נרחב וחמור בחיים או ברכוש ומשפיע באופן מערכתי, הרסני ומשבש על סדרי העולם, הפרנסה, ועל שגרת החיים הבסיסית של אנשים או קהילות.” במציאות שהיא ֲאֲסֻנָּה, קטסטרופה שהשלכותיה הן אובדן חיים ואובדן שמחת החיים, העדר אכפתיות, אי שייכות וחוסר חמלה, היצירה של ארז מציעה את נקודת האור, את המציאות ההדדית. את זאת היא עושה דרך עצם ההתבוננות במציאות הרבודה שיוצרת הקמרה אובסקורה (לשכה אפלה:) החוץ-פנים, האור העובר דרך פתח צר, שיקוף של ייאוש ותקווה. רובדי היצירה משקפים את האסון, את הכאב והכאוס. עצם היצירה וליבתה – הפן הגילויי שבה, יצירת הרבדים, ההתבוננות בהם, הגדרתם כגיבוש מסוכן של מציאויות אסון – היא נקודת המוצא. זהו קצה החוט שארז מציע לנו, לאחוז בו כבחוט אריאדנה וללכת בעקבותיו כדי להתמיר את המציאות האסּונית שלנו לתקווה, לחמלה, לתמיכה, לאהבה וליופי עוצר נשימה.