הבדידות המשותפת של הכיכרות

בעבודת וידאו חדשה המוצגת כעת בגלריה של ארטפורט בתל אביב, הצילום חג ללא הפסקה סביב איי תנועה בערים שונות בארץ, היכן שאת הרמזור המפקיע את זכותך לנוע מחליפה סובה המממשת את חופש התנועה שלך, בתנאי שתכיר בקיומם וזכותם של נהגים אחרים. בטרם משלימה המצלמה סיבוב שלם, עובר הפריים להקיף סובה אחרת, בעיר או שכונה אחרת, באשדוד או בנס ציונה או בבאר יעקב או ברעננה או בבית שמש או בצפת. זה לא מפסיק, הסיבוב הממונע של הסרט סביב הכיכרות האלה, והמצלמה מכוונת למרכזן, שם תמיד נישא איזה פסל: לוויתן משפריץ, בלרינה מבהיקה, יונים מגושמות על עמודים, מגן דוד נמס, סקסופון פרחוני, מצביא על סוס, דינוזאורים, כדורגל, אריות מתגוששים, טנק, פנטום. הצופים חגים סביב כל אלה, והתדהמה מהכמות, השרירותיות, העליבות והכיעור שמצטברים יחד להיות פניה של הארץ, התדהמה הזו מתפשטת ומתפרקת בגוף כהזיה מאלחשת, בזכותה של מוזיקה. צריך להגביר, להרים את הטכנו הקלאברי המתכתי הזה, לתת לזה להסתובב סביבך, לרקוד.

אסף אלקלעי, טריילר מתוך "כיכרות", וידאו ארט, מתוך התערוכה "נונפיניטו", 2024

נעם גל: הבנתי שגם לאחרים זה קורה עם הסרט הזה, נכון? שזה נדמה בתחילה כעמדה אירונית מובהקת על המקום הזה, על האופן שבו הישראליות מכסה נתחים מן המרחב בביטויים חומריים וחזותיים שאין להם שום נגיעה למה שעשוי לגרום לעוברים ושבים התרוממות רוח, ואז המוזיקה המשגעת הזו עושה משהו לאירוניה, אני לא בטוח מה זה בדיוק, אבל נפתחת איזו אופציה להיסחף לסיבוב האינסופי של המצלמה סביב הטראש המגונן הזה שבכיכרות ואיכשהו לא לכעוס עליו או לבוז לו כל כך. רק כשחזרתי מארטפורט, והמוזיקה הזו לא עזבה אותי, התחלתי אולי להבין את החיבור בין המסיבה באוזניים לבין הכעס על חבלה שיטתית כזו בנוף.

אסף אלקלעי: כן, הווידאו פועל כמו צנטריפוגה, הוא צובר תאוצה ביחס ליכולת של הצופה לחדור אל מה שרואים על המסך. בהתחלה יש הזרה שבאה מסלידה, גיחוך או התנשאות, ובאינרציה הזו המוסיקה מפרקת את הדימויים והאובייקטים שנכפים עליך עד שאתה רוצה אותם. אפשר לחשוב על זה גם במובן של הקלאב, שקורה בו לפעמים מצב דומה – בהתחלה אתה לא בדיוק מבין איך להיכנס לסיטואציה, אתה והסובבים אותך באותו מקום אבל לא ביחד, כל אחד לעצמו, ואתה מתחיל לחפש דרכי כניסה עד שהמסיבה ״נפתחת לך״ (עם או בלי סמים) ונוצרת שותפות מוזרה בין כל הבודדים. אני חושב שהווידאו אולי מרקיד את הבדידות המשותפת של הכיכרות. הפסלים בהן בודדים ממש כמונו עכשיו, עד שמצטרפים אליהם. המוסיקה שנוצרה עם חיים ויטאלי, מלחין, די ג׳יי ומפיק מסיבות, משווה צורה עם הלופ של הכיכר, עם החזרתיות הסזיפית שהיא לא אותו דבר, חשבנו כל הזמן על ״סט״, על נרטיב טבעתי מולחן, על הבנייה מארגנת שיהיה אפשר תוך כדי צפייה להיפרד בהדרגה מהדרישה שלה להיענות לקצב, עד כדי שחרור איטי ועצוב שבו מתחילים לראות היקפים שלמים יותר של כיכרות ומופיע סאונד של החלפת ערוצי רדיו ובתוכו הקלטה של קריין חדשות (צבי סלטון) מתבלבל בציון השנה האזרחית, הדיסאוריינטציה מחריפה והולכת.

נ.ג: חשבתי על הנסיעה של המצלמה שלך סביב מעגל התנועה כעוד תרגיל הקושר תחבורה עם תפיסה חזותית, בטח בהשפעת עבודות אחרות שלך לאורך השנים, אולי בכלל עוד מתערוכת הגמר בבצלאל, היה שם את הסרט הזה ממצלמת גוף המוצמדת לקצה עפרון שמסמן קו על קירות הכיתה תוך כדי הליכה, נכון? זה ממשיך בעצם את התרגילים הכרונו־פוטוגרפיים של אדוארד מייברידג' וז'ול־אטיין מארה, איך לצלם סוס דוהר או אנפה ממריאה בצורה שתגלה לנו כמה העיניים האיטיות שלנו מפספסות, ואז להריץ את זה על סרט ולהפיח ברגע הקפוא חיים חדשים. הסתכלתי על הפסלים האלה שתקועים שם באיי התנועה, והנה תנועת המצלמה הרציפה סביבם מחייה אותם, מנפישה אותם כמעט. יש כמה שזה ממש מציל אותם, הופך איזה פסל גמלוני של גולשת מבטון למשהו די מסעיר. אבל אולי זו בכלל תגובה מאוחרת, רוויית רגש בעיניי, למה שניסה הצילום המושגי של שנות ה־60 וה־70 לעשות לנוף, להחיות את המרחבים הכי משמימים בזכות איזו הערה מדיומלית מתחכמת, סטייל תחנות הדלק של אד רושה מ־1963. ואולי זו בכלל הארכיטקטורה עצמה שמביאה אותך לכדי תרגילים כאלה בצילום, לכדי הבנה חדשה של מושגי מפתח בתולדות המצלמה (והווידאו), כמו "לופ" למשל?

א.א: אני חושב על איך התודעה שלנו מעוצבת דרך המבנים המדיומלים, בעיקר עבור מי שעסוקים באופני ראייה כמו וידאו וצילום, שהם שניהם מבנים אדריכליים. אני נמשך למפגש החזיתי בצומת של מדיום–פרספקטיבה–דימוי, הרבה פעמים תהיה לזה צורה של צילום מפוסל (כמו החיצים שנעוצים עכשיו בקירות של ארטפורט) או פרספקטיבה נטולת עיניים כמו בעבודה ״נורת צל״. במקרה של "כיכרות", הווידאו משיג את המבנה שלו דרך הכיכר, הלופ הוא סליל (reel), וזו הסיבה היחידה שיכולה להצדיק צילום באופן כזה. הזליגה בין פיסול לצילום לוידאו ולרישום עוזרת לי לחדד את העמדה הזו כפרספקטיבה פנימית. העבודות לרוב שואלות באופן בלתי נמנע איך אני יכול לחקור מרחב חזותי שאני חלק ממנו? והתשובה שלי היא שאני יכול להראות רק את היחס שלי אליו ואת מה שהוא עושה לי. הפסל שמולי, תשוקתו הגדולה ביותר היא שמישהו יקיף אותו, אז אני מקיף אותו. הווידאו מציג את הדייט בינינו, ובשלב מסוים בצפייה נוצר היפוך עמדות ונדמה כאילו הפסל מונח על אובניים מסתובבים ואנחנו סטטיים. חוץ מזה, הכביש הוא מרחב סינמטי, הוא דולי אינסופי של סצינות מטריפות שרעבות לתיעוד, לכן אני עוסק בו הרבה. בתוך הנתיב שהוא קו, הכיכרות הם כתם שבתוכו חולקים עם אחרים נסיעה במקום, ואני מכתר את גבולות הכתם הזה מתוך איזו שאיפה שהוא יינתק לרגע מסביבותיו, וייראה לנו אחרת, אולי בהקשר רחב יותר.

אסף אלקלעי, "כיכרות", סטילס מתוך וידאו, מתוך התערוכה "נונפיניטו", 2024

נ.ג: כן, הווידאו הזה מחזיר את הצורה של הלופ, כמכניזם חזותי שבדרך כלל מסרב לנרטיביות של הקולנוע והספרות, ותחתם מעודד את הצגתה של יצירת וידאו כפסל מוקרן, כאובייקט שאפשר להיכנס ולצאת מהחלל שבו הוא מוצג ללא תנאים של התחלה וסוף, וזה נראה לי עקרוני לתחושת ההיקלעות לתוך תיבת תהודה מייאשת כזו של ישראל מעשה ידי קבלן, כמו שהסרט שלך עושה לנו. אבל צריך לחזור לדבר על האמנות פה, כלומר זו שרואים על המסך. אני מודה שעד שראיתי את הסרט הזה שלך (ואולי עוד אתעשת, סליחה) לא היה לי גרם של חמלה כלפי הפסלים האלה בחוצות. מילא הרדימייד של הטנק והמטוס והמחרשה הישנה, דווקא כלי רכב שעדיף לזכור מלשכוח ואולי דווקא הצבתם הממוסדת באי תנועה פותחת משהו בדמיון; אבל ברבורי צעצוע מבטון על משטח גבשושי בצבע מסטיק? קשה לי לחשוב שיצר את אלה מישהו המכנה את המעשה שלו אמנות (גם חצי מאה אחרי שהפופ חובק והוכשר בעולם האמנות), וברור לי שהמחסום אצלי. באיזשהו שלב איי התנועה המסתובבים אצלך בסרט החלו להסתכל עליי ועל המחסום הזה, וזה מביך ממש. ברור שאת הפסלים האלה רואים ביום אחד הרבה יותר אנשים מאשר את הפסלים הידועים ביותר שבמוזיאונים, ושבעצם יש כאן איזו תחרות בין שני מושגים שונים של מקומה של האמנות בחיים שלנו, האמנות שבארטפורט או במומה, נגיד, לעומת גלובוס ממתכת או סביבון מבטון ביציאה מיוחננוף, ואני מודה שהתחרות הזו מעוררת אצלי איזה צורך מתמיד להגן על הגבול ביניהם. אני מתעלם כאן מכל ההיסטוריה של אמנות שנעשתה רק בהזמנתו של איזה הון והוכתבו לה נושאיה ותנאי הצגתה ברבים, אבל כרגע, נגיד, אתה אמן שמסתכל, ממש מתמקד במבטך על אמנות אחרת, אמנות של אחרים, רחוקה מאוד מזו שאתה חבר בה. איך אתה מבין את המפגש הזה, בין הרוח והשכל והצורך שלך ליצור, לבין מה שעשו יוצרים אנונימיים בכיכרות הללו שאנו מקיפים בשאננות יום יום?

א.א: כל הווידאו הזה הוא אימון בלהאמין שאין גבול ברור בין ראוי לבלתי ראוי, זה נסיון ללוש את הגבול הזה במחול של שותפות גורל. אני סבור שמי שגר בבית שאן מת על כיכר דוד והנבל ולא סובל את הווידאו שלי. הפסלים האלו מלאי פנטזיה, הזיה, אידיאולוגיה. הם מוטרפים. המסלול שעברתי ואני עדיין עובר אמנם מגוון (תארים לעומת תפוקה, יחסים מקצועיים ועוד) אבל המכאניזם נותר די דומה ונובע במובן מסוים מאותו מקור. גדלתי במושב כרם בן זמרה ליד הר מירון, איזור שבו היחס ליפה ולקישוט הוא אחר, האמנות שראיתי היא האמנות שהייתה בצפת, בקרית שמונה, בכרמיאל, ציורים דקורטייבים לבית: אגרטל פרחים, ציור משי של מרים חד־גדיא (אמנית מצפת שאמא שלי עבדה במשק בית אצלה), ענתיקות שאבא שלי אסף לגינה. לכל אלה היכולת להפעיל את הדמיון שלי. לתערוכת היחיד הראשונה שלי במוזיאון בר־דויד בברעם (שבסמוך לכרם בן זמרה) קראתי ״ארבע עיניים״ בגלל המבט הכפול הזה מהמרכז לפריפריה ומהפריפריה למרכז, עם השאיפה שלי למלא את הרווח ביניהם בתוך העבודות. הבין לבין הלא מוגדר הזה הוא בעיניי המקום של הסטודיו, שם עושים מעשים עם אי הנחת הזה. לכן הכיכרות מעניינות אותי כי הן ממש חורים שנפערו במציאות, מובלעות, והן שואלות מה עושים איתן, כלומר הן עוזרות לי להכיר יותר טוב את השואל. הכיכרות הן בעצמן פריפריות, גם כשהן במרכז או מסמנות מרכז או צומת, הן די עזובות, מחוץ למה שאמורים לשים אליו לב, וזה ריק שמייצר סביבו איזה כוח שמושך אותי, כמו מאוורר התקרה שהורדתי לתוך החלון בסלמה בתערוכה של התואר השני.

אסף אלקלעי, "כיכרות", סטילס מתוך וידאו, מתוך התערוכה "נונפיניטו", 2024

נ.ג: מעניין הקשר הזה בין הפרקטיקה האמנותית שלך לבין תנועה במרחב, מהמרכז לצפון, נניח, אבל גם תנועה או אולי נהיגה באוטו כעוד מדיום של פעולה אמנותית. מה באמת קורה לך שם, כשאתה מסתובב סחור סחור סביב מעגל תנועה כזה, וכאילו מתנגד לתכלית שלו, שזה אולי מה שאמנות יודעת לעשות הכי טוב לעולם, לבטל יעדים. בדיחה לא קשורה: אני זוכר שבטסט שלי, הייתי נראה לי בי"ב, בטבריה, וזו שנבחנה לפניי נכנסה בטעות למעגל תנועה מהכיוון ההפוך. הטסטר תקע ברקס עצבני וההיא אומרת "וואי בדיוק מה שבאתי לעשות!" והייתה בטוחה שעברה.

א.א: אני מתעסק הרבה במשכי או מקטעי תנועה כמו פעולה שמסמנת התערבות אישית בחיים כלליים. כצפוני אני גומע מרחקים, נסיעה היא מעבר מסביבה לסביבה, איזו המרה רצינית שאני מבקש לבדוק, היא גם פיזית אבל לא רק. בבדיקה כזו המבנה של האוטו דומה בעיניי למצלמה, והכביש הוא מרחב נתון מראש, סלול, גם פוליטית וגם אסתטית, וכשאני יוצר בתוכו אני מנסה לפרוץ שם איזו דרך חדשה בתוך הדרך הקיימת. בימי צילום זה היה כמו טקס מזבח פוטוריסטי, קודם כל לאתר את הכיכרות, כמו לחפש פטריות כמהין, להפעיל אינטואיציה, כשלא הייתה ברורה לנו הנקודה במפה שאלנו אנשים ונדהמנו לגלות שאנשים גרים ליד סירת קאנו ענקית עם עמודי חשמל מזדקרים ממנה, ומעולם לא ראו אותה. לפעמים כיכר מתוכננת הובילה לכיכר חדשה, מופרעת יותר, שלא הכרנו. השלב הבא הוא הורה מצולמת, בערך חמש עד עשר הקפות כדי לשמור על מהירות ולחמוק מהבורות והתלוליות, כשהצלם המהולל שלנו מני אליאס עף כמה וכמה פעמים לאחור, בעצם כל סצנה כמעט בסרט נחתכת בזה שהוא עף אל תוך האוטו. כשהתכתבנו על זה, כאן נזכרתי בשיר הזה של חזי לסקלי:

חזי לסקלי, מחול שני, מתוך: "חיבור וחיסור: שירים 1987-1985", שירה עם עובד, 1988

נ.ג: והערה אחרונה, על הימים האלה. אני זוכר שהראת לי סקיצות שונות של הסרט הזה לפני ארבע ושלוש שנים ואז שוב לפני שנה, כל פעם הצטברו עוד סובות כאלה שאתה חג סביבן כאילו שום דבר לא משתנה אצלנו, גם בסחרחורת המדכאת והבלתי נגמרת שנקראת החיים בישראל תחת פאמיליית נתניהו, אבל גם בניסיון העיקש שלך להמשיך ולעבוד על הסרט הזה, שוב ושוב, לחפש מה לעשות עם כל החומרים האלה. אני עוד מתקשה לראות משהו, יצירה כלשהי, גם אם היא בת מאה, במנותק מהפילטר של נובה ועזה, וממילא משהו מהפחד של התת קרקע, כמו שאומרים, זרם הרי אצל כל מי שיש לו עיניים גם לפני שישים שנה, עיניים שנחו על אמנות או אלה שעשו אותה. אבל ספציפית לסרט שלך, מכל צד מזנקים הסמלים לתוך המסיבה המעגלית המוארת מדי הזו: יגאל אלון, חיל האוויר, שישה סדרי משנה, דונלד טראמפ, גנדי, הברונית דה רוטשילד, המון טנקים, בן גוריון, ועוד מצטרפים אליך לסיבוב סביב הפסלים של כל אלה המשאית של תנובה, האוטובוס של אגד, ניידת משטרה… זה נהיה אחד הייצוגים המהימנים והמעודכנים ביותר בעיניי של הארץ השרופה הזו, שכבר אין בה בני אדם בעצם, לא עוברים ולא שבים, אני לא בטוח שבזמנים אחרים הייתי מגיב לזה ככה, אבל עם הביט הטורדני והמקסים הזה בראש זה מפציץ עליי כמה בודד ומבודד המקום הזה.

א.א: בהחלט היה חיפוש של אופי העיבוד, חיפוש שממשיך ככל שהמציאות יותר מטושטשת, הבירור איך אני מתמקם מול כל מה שקרה כאן השנה. הווידאו, אני מקווה, גם קצת עוזר להתעורר למה שאנחנו עושים פה, למרחב שמגדיר מי אנחנו, מרחב חצי בירוקרטי חצי לוקסוס. כרגע אני חושב שהכבישים הם המכנה המשותף האחרון שנשאר שם בחוץ לאנשים בארץ הזאת, אנשים שאתה פוגש יום יום אם אתה רוצה או לא, וזה מחזיר אותי לתחילת השיחה: אני מקווה בין היתר שהווידאו לא חושף רק את הזעזוע מאסתטיקה ישראלית אלא גם את הקושי של הצופה לראות גם אנשים וגם אובייקטים מאוד שונים ממי שהוא ומאוד רחוקים מהטעם שלו; אם זה קורה לצופה אז משהו במרחב המחיה שלו אולי עשוי להתרחב, זה קשור לאחריות שלו על המרחב הזה עצמו.

*

"נונפיניטו" / תערוכת אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט
אוצרות: ורדית גרוס
ארטפורט, העמל 8 תל אביב
נעילה: 7.12.2024