הרוחני שמתגלם באופן חזותי

בסבב הרכישה האחרון של מוזיאון תל אביב בלט שמו של האמן הצעיר דידי כליפה. אמן צעיר, דתי, שרק בשנה האחרונה סיים את לימודיו הכפולים בבית הספר פרדס ובמדרשה לאמנות בבית ברל. היצירה שנרכשה היא סדרת רישומים של אבני חושן בצבעי עפרון על נייר, שיצר כשהיה רק בשנה השנייה ללימודיו. בשלוש תערוכות נוספות שהציג בשנה החולפת מתגלה אמן רב תחומי מרתק, שלא מפחד לחקור באמצעות האמנות את אזורי הדמדומים של מה שמקובל במסגרת החיים האמוניים.

את סדרת אבני החושן שנרכשה לאוסף מוזיאון תל אביב יצר כליפה בשנה השנייה ללימודיו בבית הספר לאמנות "פרדס". הוא הציג אותה כפרויקט הגמר שלו באותה השנה, והיא התבלטה כבר אז. מדובר בסדרה של 12 רישומים בצבעי עיפרון, המתארים באופן פיגורטיבי כל אחת מאבני החושן. כל אחד מהרישומים ממוסגר, ויחד הם מרכיבים את הקומפוזיציה המקורית של החושן, פריט הלבוש של הכהן הגדול.

"במהלך התואר עבדתי באבטחה בבית המשפט העליון. זו עבודת סטודנטים מעולה שמאפשרת גם ללמוד תוך כדי. בזמן שכולם היו מוציאים מחשבים ולומדים, אני הסתובבתי עם תיקייה ועם קלמר עפרונות צבעוניים ובמשמרות רגועות בשמירה זה מה שהייתי עושה".

דידי כליפה, אחלמה , עפרונות צבעוניים על נייר, 47X47ס"מ, מתוך הסדרה ״החושן״ 2020-2021, באדיבות האמן

"התחלתי ממחקר באינטרנט, ניסיתי להבין מה האבן המקראית ואיך היא נראית היום. יש שמות באנגלית שלא בהכרח מקבילים לשמות בעברית אז עברתי אבן אבן, חיפשתי בוויקיפדיה, באתרים של יהלומנים, ניסיתי להבין איך כל אבן נקראת ונראית היום. גם לגבי הסידור, כשמחפשים "חושן" בגוגל תמונות עולים כל מיני סידורי צבעים. ניסיתי להבין מה נכון, אז חזרתי למקורות, לטקסט, ושם כתוב בדיוק".

"זו פעם ראשונה שאני עובד עם צבעי עיפרון. עקבתי אחרי אמנית אוסטרלית שעושה ציורים ריאליסטיים בעפרונות, והיא עבדה עם סוג עיפרון מסויים מאוד. אז חיפשתי אותם והזמנתי 250 גוונים מאמזון. זה הזכיר לי דפי צביעה שמילאתי בילדות: מאוד רפטטיבי, מאוד סימטרי. מבחינתי לא ציירתי ציור ריאליסטי מטורף, ציירתי משולשים בצבע. העבודה סיזיפית אבל אז באמת הקסם קורה".

אבני החושן הן צומת מעניין שמתגלם בו הרוחני באופן חזותי. יש בו גם הרמז משיחי, בהיותו של החושן דימוי הקשור בבית המקדש. האבנים הן חומר גלם שלוטש היטב, מחצב שגילפו בו צורות גיאומטריות, וחיתוכי המשולשים המתוארים ברישומיו של כליפה הם למעשה הביטוי לתהליך התירבות שעברה האבן, ולא תכונה מקורית שלה.

"דלית מתתיהו הגיעה פעם אחת לפרדס להעביר שיחה. הייתי בשנה א' והתרשמתי ממנה מאוד. נהיינו חברים בפייסבוק, ובסוף אותה שנה התחלתי לעבוד על הסדרה של החושן. כשסיימתי אבן הייתי מצלם ומעלה לפייסבוק. היא התלהבה כבר מההתחלה, כתבה 'איזה יופי זה, תמשיך. איזו סדרה מעניינת', אבל אני לא הצלחתי להבין – האוצרת של מוזיאון תל אביב מגיבה לי לפוסטים? מי אני? בסוף גם הצגתי את כולם בסוף שנה ב' בלימודים, זה היה די מונומנטלי, מסגרתי אותן".

דידי כליפה, שבו, עפרונות צבעוניים על נייר, 47X47ס"מ, מתוך הסדרה ״החושן״ 2020-2021, באדיבות האמן

כליפה למד במחזור האחרון שסיים את בית הספר "פרדס", בית הספר הגבוה ללימודי אמנות שייסד האמן פורת סולומון ושפעל במשך עשור להצמחת אמנים מהמגזר הדתי־לאומי. בשנה שעברה סגר את שעריו בשל מיעוט נרשמים, ושמו ניתן לתכנית להשלמת שעות אמנות ללימודי תרפיה באמנות במכללת גבעת וושינגטון.

"התלבטתי אם ללמוד בפרדס או בבצלאל. כיוון שאני עוסק בחוויות דתיות וביהדות כנושא ביצירה שלי, הרגשתי שיותר נכון ללמוד בבית ספר קטן שהוא אטמוספירה שתכיל ותבין את מה שאני מדבר עליו, ושאני לא אצטרך לתווך את החוויה. רוב הסטודנטים באמת לא התעסקו באמנות יהודית, אבל זה היה מקום מאפשר ומבין. אני מאמין שיש בזה צורך. עכשיו כשפרדס נסגר מכללת "אמונה" פתחה מסלול לימודי אמנות לגברים, וגם בבצלאל פתאום רואים יותר כיפות. נראה לי שזה חלק מתהליך שהציבור הדתי עובר".

לאחר שסיים לצייר את 12 אבני החושן והציג אותן בתערוכת הגמר של שנה ב', החליט כליפה להמשיך את העיסוק באבני החושן בפרויקט נוסף. את ציורי אבני החושן כליפה סרק והדפיס על מהדורה מוגבלת וממוספרת של חולצות. הדפסת ציורי החושן על גבי חולצה מחזירה אותן למקור שלהן כפריט לבוש, ומשיבה להן את המגע עם הגוף. לקופסת הקרטון המעוצבת שבה מגיעה מקופלת היטב חולצת החושן מצורף גם פתק שמזהיר כי "חולצה זו אסורה ללבישה למי שאינם כהנים". הכלל הזה נשמר היטב: כליפה מספר כי לא הסכים למכור את החולצה למי שאינו ממשפחת כהנים.

דידי כליפה, Only for cohanim, 2021, באדיבות האמן

"אני לא לובש את החולצה הזאת כי אני לא כהן. ברור שזה פיס אמנותי אבל בסוף אלו חולצות טישירט. היה לי חשוב שהן יהיו הכי בסיסיות, עם צווארון עגול, הבד הכי פשוט, המחיר ממש נגיש. גם אנשים לא דתיים יכולים ללכת איתן ופתאום הן מסתובבות לנו ברחוב. מה זה אומר? משהו שהיה שייך למקום מאוד ספציפי, מאוד קדוש, מאוד מבודד, הופך להיות חלק מהמרחב הציבורי. עניין אותי להביא את השיחה הזאת לרחוב".

"אני מאוד אוהב אופנה. זה משתנה, זה חזק, זה סוחף אנשים. תמיד אהבתי להתלבש, ובשלב מסוים גם נחשפתי לבתי אופנה ושבועות אופנה ובדים וגזרות. כולם סביבי אמרו לי 'תלך ללמוד אופנה' אבל זה לא עניין אותי. כיף לי להתלבש יפה וזה מעניין אותי כמושג, אבל לא באמת מעניין אותי הקראפט כמו שמעניין אותי מה זה עושה בעולם. אני מרגיש שאת זה אני יכול לדבר גם דרך האומנות".

דידי כליפה

כליפה הציג בשנה האחרונה בארבע תערוכות שונות: תערוכת הגמר של בית הספר פרדס, תערוכת יריד צבע טרי, בתערוכה קבוצתית בגלריה גאולה והאחרונה הייתה תערוכת הגמר שלו במדרשה לאמנות, שם הציג סדרת כדי חרס בסגנון יווני עתיק שעליהם צייר נערי גבעות כקנטאורים חסונים ושריריים שפאותיהם סתורות ומתנופפות בעת שעיטתם קדימה. הסדרה עוררה בקרב הצופים תהיות הנוגעות לממד הביקורתי של העבודות, ואלו העלו את שאלת זהותו של כליפה, מתוך הנחה שמדובר באמן חוזר בשאלה שמבקר את נערי הגבעות ויוצא נגדם בציירו אותם כיצורים פראיים, בני לווייתו של אל היין וההילולות.

"זו עבודה שמבחינתי היא קצת יותר פוליטית. היינו המחזור האחרון בפרדס והייתה אפשרו להגיש פרויקט גמר גם בפרדס וגם במדרשה. עניין אותי לעשות משהו עם נערי הגבעות, כי בסוף הם גברים דתיים צעירים שמגשימים איזשהו חזון פוליטי, והם חיים במציאות שמבחינתם מלאה בערכים והתמסרות. עניין אותי מה שקורה שם. המיתולוגיה היוונית, ובכלל תרבויות אחרות ומנוגדות ליהדות, מאוד מעניינות אותי. היה חשוב לי להוציא את המיניות מהמשוואה, כי דווקא עניינה אותי יותר האלימות שלהם ופחות המיניות. במדרשה אמרו לי שאין להם כמעט איברי מין, לרובם. כאילו ציירתי אותם בצורה כזאת שלא רואים את איברי מין שלהם. אז זה כן מיניות, אבל זה לא לדבר על מיניות, זה להכניס מוטיבים".

דידי כליפה, ללא כותרת, צבע קרמי על טרה קוטה, 32X27ס"מ, מתוך הסדרה "המתנחלים״ 2024, נעשה בסיוע נעה פלאט, באדיבות האמן

אחד הכדים מהסדרה ניתן למוזיאון תל אביב כמתנת האמן לרגל הרכישה של סדרת אבני החושן. את כדי הקרמיקה עצמם יצרה עבור כליפה הקרמיקאית בוגרת בצלאל נועה פלאט. היא גם רקחה עבור כליפה את הצבע הקרמי השחור שאיתו צייר על הכדים על דמויות הקנטאור ואת הרקע שסביבם.

"אני אישית מאוד אמביוולנטי מול הדמויות האלה, מצד אחד אלו הערכים שגדלתי עליהם, ציונות וארץ ישראל השלמה וכל זה. מצד שני, ברור לי שיש שם גם דברים שהם לא מוסריים ולא נכונים. אז אני אוהב ומעריך אבל ביקורתי וסולד בו זמנית, והיה חשוב לי שהעבודות יקראו בצורה כזאת. כשעשיתי את העבודה הזאת קצת פחדתי שהיא תיקרא בצורה שגויה. מבחינתי זו לא הייתה פרובוקציה. אני חושב שזה מצליח להיות על הגבול הדק הזה, החיבור בין שני שני הניגודים".