יאן טיכי, אמן ומרצה, חי ועובד בשיקגו.
תחומי עיסוק/מחקר: אני אמן־מורה. החיבור הזה חשוב לי ושני חלקיו מזינים ותומכים אחד בשני. כאמן־מורה אני עסוק בתפקיד האמנות בחברה.
ספר על האמנות שלך: אמנות שלי מגיבה למקום, לסיפור, ומשם מנסה לייצר הקשר עכשווי. אור הוא הכלי העיקרי שבאמצעותו אני מתבטא ומתקשר, בין שבצילום ובין שבהדפס, הקרנה או פיסול. הבחירה בסוג המדיה צריכה לשרת את הרעיון.
יאן טיכי, מיצב מס 30, הקרנת וידאו חד-ערוצית על 330 לוחות זכוכית, מידות משתנות, 12:00 דקות, מתוך Lucia Moholy EXPOSURES, 2024, צילום: יאן טיכי
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד: יש כל כך הרבה אמניות ואמנים שאני מעריך, כל אחת ואחד מסיבה אחרת, כולנו פועלים בהקשרים. לוסיה מוהולי וברניס אבוט, צלמות מפתח של המאה ה־20, שכל אחת מהן הצליחה להשתמש במדיה הצילומית ככלי חברתי, וגם להמציא את עצמה מחדש דרך המדיה הזאת כל שני עשורים בחייהן הארוכים. מיכה אולמן וגורדון מאטה־קלארק הם אמנים שאני רואה כחלק מפרקטיקה אמנותית שמצליחה לגעת בנושאים חברתיים באמצעים צורניים.
על מה אתה עובד עכשיו? כרגע אני עובד על תערוכה חדשה עבור גלריה בפראג, אשר ממוקמת בסטודיו שהיה שייך לצלם הצ׳כי יוסף סודק. הצריף של הסטודיו שוכן בתוך גינה קסומה, בין בתי העיר. בעבודה שלי אני שואל למה אנחנו משמרים מקומות כמו סטודיו של אמנים, האם על שום היותם מקומות קסומים, או מתוך ניסיון לחזות במעשה הקסם?
איך אתה מתפרנס או ממה אתה חי? מהוראה בעיקר, קצת מכירות, ופה ושם פרויקטים עם תקציב.
יאן טיכי, א, 2024, ברולאז׳, הדפס כסף, 2024, מתוך התערוכה "במקום הקסם" באטלייה של ג'וזף סודק פראג
למה אתה גר איפה שאתה גר? בזמן לימודיי בתכנית ללימודים מתקדמים באמנות וצילום בבצלאל, התכנית קיימה שיתופי פעולה עם תכניות ללימודי אמנות במדינות שונות. אני זכיתי להשתתף בסדנה בפינלנד, ושם הכרתי פרופסורית משיקגו, האוצרת מרי ג׳יין ג׳ייקובס, שהזמינה אותי לעשות תואר שני במחלקה לפיסול בבית הספר של המכון לאמנות של שיקגו. עם סיום התואר הציעו לי ללמד בבית הספר ובהמשך גם קיבלתי קביעות. שיקגו הייתה נדיבה מאוד כלפיי. כאמן יצא לי לעבוד על לא מעט פרויקטים העוסקים בהיסטוריה ובמרקם החברתי של העיר, ואני מרגיש חלק ממנה.
באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? בלי לתכנן יצא לי לעשות תואר שני בשני מוסדות מאוד שונים ומשלימים עבורי. הלימודים בתל אביב היו מאוד אינטימיים, והכלים שקיבלתי היו מאוד קונספטואליים; לא היו סדנאות עבודה. ישר משם הגעתי לבית הספר לאמנות בשיקגו, מהגדולים בעולם, המונה 19 מחלקות ועשרות סדנאות. שם קיבלתי הרבה כלים ואפשרויות לדרכי עבודה חדשות.
החיים במדינה אחרת אפשרו לי בהתחלה להתנתק מהעשייה שלי, שהייתה אז קשורה מאוד למקום שבו חייתי, ישראל, ואחר כך העניקו לי מבט חדש, מבחוץ, על אותו המקום. מעניין באותה מידה היה המעבר לעסוק בַּמְקומי החדש, ללמוד ולהבין תהליכים חדשים ודרכי עבודה איתם.
איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? כמי שלא גדל בארץ, ולא קיבל חינוך יהודי בילדותו, השאלות של זהות יהודית וישראלית לא פתורות עבורי – לא בפראג, לא בירושלים ולא בשיקגו. ובכל זאת, אני עונה לך בעברית, בשפה כאמצעי להגדרת זהות, תרבות והיסטוריה משותפת. כיום, אני חווה את הישראליות והיהדות שלי מהמקום העברי שלי.
יאן טיכי, מיצב מס. 45 (סודק), הקרנה על אובייקטים היסטוריים, 7 דקות, מתוך התערוכה "במקום הקסם" באטלייה של ג'וזף סודק פראג
מי החברים/ות שלך שם? בעיקר אנשים מבועות האמנות והאקדמיה בשיקגו, רובם קשורים כך או אחרת למכון לאמנות של שיקגו. בית הספר הוא גם מקום שאני פוגש בו אנשים מהארץ, יש בדרך כלל בסביבות חמישה מרצים ומרצות ומספר דומה של סטודנטים וסטודנטיות.
האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל? לא ממש. בטח רק לעבוד ולבקר מדי פעם. העתיד לא נראה ברור גם לישראל עצמה בימים אלו.
ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: בימים אלה מוצגת בקונסטהלה פראג תערוכה על לוסיה מוהולי – צלמת, היסטוריונית, עורכת ודוקומנטריסטית יהודייה מפראג, שידועה בעיקר כמי שתיעדה את פעילות בית הספר באוהאוס בגרמניה, אולם פעילותה חלשה על תחומים רבים נוספים. מוהולי הייתה הראשונה לכתוב על ההיסטוריה התרבותית של הצילום והייתה למומחית לבניית ארכיוני מידע במיקרופילים.
התערוכה, שאותה אצרתי ביחד עם שתי חוקרות נוספות, היא פרי עבודה בת שמונה שנים, והיא כוללת שני מיצבי אמנות שלי שמתכתבים עם חייה ויצירתה של מוהולי.
Lucia Moholy EXPOSURES, 2024, מראה הצבה, צילום: יאן טיכי
מה תוכניותיך לעתיד הקרוב? אחרי קיץ עם שתי תערוכות בפראג, אני חוזר ללמד בסמסטר הסתיו בשיקגו. יש לי שיעור חדש שאני מתרגש לקראתו. הקורס, שאותו בניתי בשנתיים אחרונות, נקרא ״רגישות וחשיפה – קונספטים וטכניקות בהדפסת אור״.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? נראה לי שאי אפשר שלא לחוות את הטראומה הלאומית, לא משנה כמה רחוק נמצאים. המרחב החברתי והמרחב הרגשי של המדינה השתנו וממשיכים להשתנות בעקבות האירוע והמלחמה. אני עדיין לא יודע מה השתנה בתוכי כתגובה לשינויים האלה, אבל אין לי ספק שמשהו משתנה.
בית הספר שאני חלק ממנו כמרצה מן המניין, נהיה, כמו הרבה מוסדות להשכלה גבוהה בארה״ב, מקום עבור סטודנטים להביע תמיכה בסבל של העם הפלסטיני והתנגדות לפעולות ישראל וארה״ב בעזה. לא פשוט לנווט את המרחב הזה כחבר בסגל הבכיר, מחנך של סטודנטים ואמן פעיל. יחד עם זה, לא יכול להיות מקום טוב יותר מבית ספר לאמנות כדי לדון בסוגיות האלו.
משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לנו? תודה על ההזמנה!
אינסטגרם: j_tichy@
נהנתי
קטיה
| |