ריטריט אפסילון

נכנסתי לריטריט יומי בתערוכה "אפסילון" של האמן טל אנגלשטיין, יצירה רב־חושית המתקיימת בדירת קרקע פרטית ברחוב צדוק הכהן, ממש מול המרכז לאמנות עכשווית (CCA). שהיתי בחלל הדירה משעת הפתיחה ועד הסגירה כדי לספוג ולהיספג בחוויה. לרגעים ישבתי להתבונן, ולרגעים שוטטתי בין החדרים והחצר, תוך כתיבת התחושות והרשמים שעלו בתודעה. זו תערוכה יוצאת דופן בנוף המקומי ובכלל, אירוע מתמשך וגם חד פעמי, שמעודד חשיבה על גבולות המרחב הביתי והגופני כאחד.

אנגלשטיין טמן שלושים ואחד מכשירי ציתות בתוך מפצלי חשמל, והשתיל אותם במקומות שונים בארץ. כל אחד מהם שולח שידור באורך של דקה לדירה, שעובר דרך תוכנה שמעוותת את הקול. לדוגמה, טיפולים בשירות הפסיכולוגי נשמעים כמו רפי גינת, שיחות בבית אבות נשמעות כמו ילדה בת חמש, מעון למפגרים הופך לאהובה עוזרי, והתרחשויות בתחנת המשטרה בשער שכם נשמעות כמו ביבי, שזכה למיקום אסטרטגי בחדר השינה. התוצאה היא בריקולאז' של מבע קולי: שיחה, תפילה, שירה, וידוי, תלונה, טיפול, הרצאה, בדיחה, קללות ועוד רגעים אנושיים בלתי צפויים. יש לציין כי ברגעים שבהם שומעים שידור מבית כנסת או ממסגד, נדמה שכל יתר הקולות נבלעים תחת ההגייה מלאת הכוונה הפונה הישר אל אלוהים.

הצלילים בוקעים מחורים שנקדחו בקירות בכל רחבי הדירה. לכל חור מחובר צינור שעובר בין גגות הבניינים הסמוכים עד שמגיע בצידו השני לתוך אחת הארובות בדוכני המזון והמסעדות של שוק הכרמל. בכל פעם שמכשיר הציתות קולט צלילים, התדר מפעיל מפוח המזרים לתוך הדירה את פליטת האדים מהארובה המסוימת שאליה הצינור מחובר. בדירה חם ומחניק, השמש של אוגוסט קופחת מבחוץ במלוא כוחה וכל החלונות סגורים. האוויר זורם פנימה אך ורק דרך הצינורות שבקירות, כמו מערכת מיזוג מרכזית בגיהינום. הדחיסות מעוררת רצון כפול: לברוח מהדירה וגם להישאר לשהות בה, מעין משיכה מלווה בסלידה שנוטים לחוש במצבי קיצון של הנפש.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום: דורון פייסיק

בפתחו של כל חור יש מטבע ישראלי (עשר אגורות, חצי שקל, שנקל, חמישה או עשרה שקלים) שעבר מלאכת צורפות של מעיכה ופירוק צורתו כמו גם ערכו. כאשר נושב אוויר דרך החור, המטבע מסתובב כמו שבשבת. כל מטבע הוא שער המפגיש בין הצנרת של הצליל לצנרת של הריחות, ובכך הוא גם שער חליפין אשר ממיר את קטעי הדיבור לפרצי האדים. ההמרה מחברת בין שני חושים יחסית רחוקים, שכן לרוב נהוג לקשר בין חוש הריח וחוש הטעם, בעוד חוש השמיעה זר כמעט לחלוטין לחוש הריח – קשה לדמיין את ריחו של צליל, או את הצליל של ריח מסוים – וחלל התערוכה מאפשר לחקור את הסינסתזיה הלא סבירה הזאת.

הדירה עצמה ריקה למדי ומוזנחת, אך צפופה מבחינה אקוסטית, כאילו כל השכנים צועקים ללא הרף דרך הקירות. חוש הראייה הוא משני בתערוכה, שכן פרט למטבעות אין אובייקט שקורא לנו למקד עליו את המבט, אין נקודת מגוז. השוטטות בין החדרים ובחצר לא אמורה להתבצע בסדר מסוים, התנועה בחלל היא תוצר לוואי של הסקרנות לפגוש קולות וריחות שונים. לכן גם קשה לצלם את התערוכה באופן שמעביר את החוויה. רבים מן המבקרים בחרו לצלם את החורים עם המטבע המסתובב בתוכם, אולם תיעוד חזותי שכזה, גם אם הוא כולל הקלטה של השמע, מפספס את חוש הריח ואת הסימולטניות של השידורים מסביב.

בעקבות צפייה בהתנהגותם של המבקרים האחרים, שמתי לב לתהליך של טרנספורמציה חושית. המודעות עברה בהדרגה מהמיקוד בחושים הפונים רחוק, כלומר הראייה והשמיעה, אל החוש הקרוב של הריח, שבדרך כלל מוזנח. תחילה הם שמעו צליל מאחד החורים, הצביעו עליו לחבריהם, ניגשו להציץ על המטבע המסתובב, ואז קירבו את אפם פנימה. מתוך הגישוש ברחבי דירה, דפוס זה הפך להרגל, והראייה הוסבה לכדי כלי עזר שמטרתו לתווך בין השמיעה וההרחה. המעבר להתמקדות קרובה מחבר בין החורים שבקיר לחורים בגולגולת, כמו מתקין ביניהם צינור בלתי נראה של קלט אולפקטורי, הזורם מהקיר אל הנחיריים והישר לתוך המוח. למעשה, התנועה בתערוכה מתקיימת בשני צירים מקבילים: בחלל הדירה ובחלל הראש.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, פרט מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו, צילום: דניאל חנוך

על ביתיות אלביתית

התערוכה מהדהדת את העיקרון האלכימי Coniunctio Oppositorum, איחוד של הפכים המייצר שלם הגדול מסך חלקיו. אחד הניגודים המרכזיים שנחקרים הוא זה שבין המוכר והזר בחלל המגורים; הביתי והאלביתי. פרויד הגדיר את האלביתי כך: "מעורר האימה החוזר אל המוכר משכבר, שאנו אמונים עליו מימים ימימה". ¹ בגרמנית unheimlich הוא היפוכו של heimlich שפירושו ביתי, וגם של heimisch, שמכיל קונוטציה של משפחתיות. פרויד בחן תרגומים אפשריים באנגלית למושג חמקמק זה, והציע את uncanny, "זר ומסתורי"; זה אכן התרגום הנפוץ למושג כיום, לצד "המאוים" בעברית, אולם תרגומים אלה מאבדים את ההקשר של ביתיות. לכן, הוסיף פרויד כי בהקשר של בית יהיה נכון להשתמש בביטוי האנגלי haunted, "רדוף". ²

הדירה הייתה שייכת לחנה גולדשטיין ז"ל, לוחמת לח"י שנפטרה לפני כשנה. הדירה אכן מעוררת תחושה שהיא רדופה, אך לא על ידי המנוחה – רוחה של המדינה כולה היא שרודפת את הדירה – דרך הקולות המהדהדים בין החדרים, כמו גם הרוחות והריחות של שוק הכרמל, הקיבה הקולקטיבית של השכונה. הצינורות מנכיחים את הסביבה הקרובה והרחוקה, מבהירים בכל רגע שלא מדובר בסתם דירה להשכיר, ומעלים את השאלה הנצחית: "הנאים השכנים בעיניך?" שאלה שעולה במיוחד כיום כלפי כל שכן אפשרי בארצנו, ומזכירה לנו כי אף בית אינו מבצר.

התערוכה נוגעת באותה ביתיות אלביתית שדיוויד לינץ' חקר ברבים מסרטיו באמצעות הפרבר האמריקאי, ומתגלמת כאן בתפאורה של דירה תל אביבית ישנה, כה מוכרת ועם זאת זרה ומוזרה. בדירה נותרו רהיטים ופריטים המשדרים את החמימות האינטימית של בית ההורים: על דלת הכניסה של הדירה יש שלט שאומר "משפחת גולדשטיין" עם ציור של חמסה ושל צב; בסמוך לדלת הכניסה יש מתלה מעילים לצד מתלה מפתחות; בסלון יש שידת טלוויזיה קטנה עם נגן וידאו טייפ, מעליה נברשת עם שלוש נורות ליבון; בחדר השינה לא נותרה מיטה, אבל יש מאוורר תקרה וארון מקיר לקיר; בין חדר השינה לסלון מפרידות דלתות הזזה עם זכוכית; ברוב חלונות הדירה יש תריסי גלילה ישנים עם חבל למשיכה; אריחים מעוטרים מקשטים את קירות השירותים והאמבטיה; במטבח המואר בתאורת פלורסנט ניצב תנור אפייה משולב כיריים, טוסטר אובן רובץ מעל מיקרוגל, מגנט בודד של חציל צמוד לדלת המקרר, ובתוך המקרר נותרו כמה ענבים ירוקים באריזת פלסטיק שקופה; מלמעלה, סמוך לתקרה, הבוידעם משקיף בדממה על המתרחש.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום: דורון פייסיק

כמרחב מחייה, הדירה של חנה בולטת בסטנדרטיות שלה, בשימושיות הישירה שאינה מנסה להתחכם. ז'ורז' פרק (Perec) הבחין כי "בחלוקה לדוגמא של הדירות בימינו, הפונקציונלי פועל לפי סדרים חד־משמעיים סדרתיים ויממתיים: הפעולות היומיומיות מתקשרות ליחידות זמן, ולכל יחידת זמן מתקשר אחד מחדרי הדירה". ³ פרק הביע סלידה מסוימת מהבנאליות של חלוקה מרחבית זו, מהשגרתיות הקצובה שלה, והוסיף: "דרוש, ללא ספק, מעט יותר דמיון כדי להעלות על הדעת דירה שחלוקתה מבוססת על פונקציות חושיות […] יש מקום לתהות כיצד ייראו "ראותון", "הרחון", או "מישושון". ⁴ התערוכה של אנגלשטיין מאתגרת את החלוקה השבלונית של מרחב המגורים, וזאת דרך חירור הקירות. החורים והצינורות בוראים מרחב אלטרנטיבי המתקיים במקביל בתוך הדירה, או שאולי דרכה, סוג של "הרחון" שהוא גם "שמיעון".

בדרך כלל ממהרים לאטום חורים בקירות הדירה, להתנגד לנקבוביות הבלתי נמנעת שלה, לנטייה של החוץ לחמוק אל תוכה דרך כל פתח וחריץ אפשריים: רעשים, סרחונות, מזיקים וגנבים. רק לדלת יש מעמד מקובל כחיץ, מפני שהיא נשלטת על ידי ידית וניתן לנעול אותה. "הדלת שוברת את החלל, חוצה אותו, מונעת אוסמוזה, קובעת חציצה", כותב פרק, "מצד אחד, יש אני והבית שלי […] מצד שני, יש אחרים, האנשים, רשות הרבים, התחום הפוליטי". ⁵ הרעיון של דירה שקירותיה מנוקבים מכל עבר עשוי לעורר טריפופוביה (Trypophobia), פחד לא מוסבר מחורים. הוא מסמן את הטשטוש של הגבולות בין הפנים והחוץ, מייצר נקודת תורפה אדריכלית ופוטנציאל לאובדן שליטה במקרקעין, גם אם מלכתחילה השליטה היא אשלייה.

בעבודתו הקודמת "Cut and Sliced", שהוצגה בגלריה גבירול, אנגלשטיין אסף גופות של חיות, שמר עליהן במצב של קיפאון באמצעות צינורות המחוברים למנוע של מקרר, ובכך השהה את תהליך הריקבון שלהן. כאן מתבצע תהליך דומה: הדירה היא גופה נדל"נית שנתקעה מחוץ לזמן. התפרקות הדירה הוקפאה, ובאמצעות הצינורות היא משומרת במצב ביניים כחלל של תערוכה. מצד אחד, ניתן לחוש את הבית הנעים והמזמין שהייתה, ומצד שני הצינורות מחללים את החלל שלה, מזרימים לתוכה את החוץ, מציפים אותה בכל הדברים שתפקידה היה לחסום ולסנן דרך קירות ודלתות.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום: דורון פייסיק

על הצחנה

הריח תוקף את האף ממש ברגע הכניסה לדירה, עוד לפני שהעין מספיקה לסרוק את החלל. ריח שרוף מארובה של דוכן שווארמה פורץ הישר ממול לדלת הכניסה, מקבל את פני הקהל תוך שפני הקהל מקבלות אותו (לתוך הנחיריים). לאחר זמן מה של ישיבה בעיניים עצומות על הכורסא בסלון, התחלתי לזהות את מערכות היחסים בין הריחות השונים בחלל. ריח המאפייה דומיננטי יותר בחדר השינה, ריח השווארמה בוקע מהכניסה, וניתן להבחין כיצד הם מתערבלים יחדיו, או שאולי מתחרים ביניהם.

הבשמים של המבקרים שבאים והולכים מתמזגים בריחות הזורמים מהצינורות, תובעים נוכחות רגעית ונעלמים יחד עם בעליהם. יש מיסטיקנים שטוענים כי הם יכולים לראות הילות של אנשים, ובמקרה שלי, לאחר כמה שעות בתערוכה יכולתי בבירור להריח הילות. כשמפנימים את האנטומיה של הצנרת והמפוחים, מבינים את ההבדל התהומי בין הריחות בדירה לבין בושם – לא מדובר רק ב"ריח של", אלא בדבר עצמו ממש – המבקרים נושמים את מה שנפלט מארובות השוק. לא פעם קרה שפרץ אוויר מחניק גרם לי לשיעול פתאומי, והיו גם כמה חורים שהאדים מתוכם צרבו לי את החך העליון. כלומר, מדובר באמנות של טינוף דרכי הנשימה.

אפלטון ידוע בהערכתו הנמוכה כלפי הדימוי הוויזואלי, שבהיותו חיקוי מסדר שני של האידאות, מרחיק את הצופה מן האמת הנצחית. עם זאת, נדמה כי הוא עמד נבוך ומבולבל אל מול העמימות של ממלכת הריחות. בדיאלוג "טימיאוס", אפלטון הצביע על הקושי בסיווג ומתן שמות לריחות. הוא טען כי ההבחנה היחידה שניתן לבצע היא בין ריחות "נעימים" לריחות "קשים", כאשר הקשים "מחספסים את כל החלל שבין הראש והטבור ונוהגים בו אלימות", והנעימים "מרגיעים את החלל הזה, ושוב מחזירים אותו באדיבות למצבו התקין". ⁶ עבורו הריח נותר כמו מנותק מאידאה, מעין תחושה ללא מושג ברור.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, פרט מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום: דורון פייסיק

במקום שבו אפלטון לא מצא מילים, אנגלשטיין מנסה להרכיב שפה. בעבודתו "Hand Shake", שהוצגה בתערוכה "Third Floor on the Left" שהתקיימה בחלל ביתי בתל אביב, אנגלשטיין בנה מכשיר שריסס אל חלל התערוכה שני ריחות שונים: הראשון תמצית של בשר רקוב בשילוב גופרית ממעיינות חמים, והשני בושם בשם 212 שהיה פופולרי בקרב צעירים בתחילת שנות האלפיים. גם כאן בדירה מתקיים איחוד אלכימי של הפכים, שילוב בין ריחות "נעימים" ו"קשים"; באותו הקיר, חור לצד חור, זורם ריח של שומן חרוך וריח של שומשום אפוי. אמנם היחסים וההיררכיה ביניהם נקבעים לפי הצלילים, אך אין ספק לגבי כוחה של הצחנה לכבוש באלימות את החלל שבין הראש והטבור.

על הרעש

הדירה היא מפגע רעש אלאטורי. לאורך היום יש רגעים של רעש רב כיווני שמציף את הדירה, סראונד של קקופוניה, ולעתים ניתן לשמוע רק שיחה אחת בכל חדר, או אפילו דממה כמעט מוחלטת. הרגעיות השרירותית הזאת ממלאת ומרוקנת את המרחב הצלילי, כמו גאות ושפל. דרך הצינורות שומעים שברי שיחות, משפטים תלושים, חלקם ברורים וחלקם משובשים. המודעות נודדת לסירוגין בין הקשבה לתוכן מסוים לבין ספיגת המכלול.

בסופו של דבר, אי אפשר לדעת בבירור מי זה מי ומה הופך למה, ובכל זאת מרגישים שהכל מושמע בשידור חי ונקלט בסתר. המלל אינו מופנה לקהל, אינו מבקש להיות ברור ברמה התקשורתית או הרעיונית, ובכך מזמין האזנה חטטנית. דרך הציתות מתגלה האופי האמיתי של הקשבה לצלילי הרחוב ולשיחות הזולת: שילוב של זיהום רעש ומציצנות.

נראה כי התרגלנו לנוכחות של להג מקוטע במרחב הפומבי, שנוטה לחדור גם למרחב הפרטי: בין שמדובר בשיחות טלפון בקול רם של זרים ברחוב, אנשים הצופים בטיקטוק בלי אוזניות, דיבורית ברכב או רמקול נייד, מהדורת חדשות השואגת מהדירות הסמוכות או ריבים משפחתיים שלא ברור כיצד התחילו (זה תמיד מסקרן, אבל גם לא באמת מעניין). התערוכה מגבירה את הווליום של מה שגם ככה כבר קיים מסביב בכל רגע, ועל דרך ההגזמה מצביעה על הקלישות של ניסיון החציצה האקוסטית.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום באדיבות האמן

צליל הוא נוף בפני עצמו, סאונדסקייפ (Soundscape) שמעצב מחדש את תחושת המרחב. ⁷ המפצלים עם מכשירי ההאזנה פועלים בחדרים הנמצאים במרחקים עצומים זה מזה, ואין רחוב או חלל ביניים פיזי המקשר ביניהם. במובן זה, הסינכרוניות של הצליל גוברת על החלל, כלומר מייצרת הווה שאינו מתקיים במרחב ספציפי, אלא רוקמת רשת על מרחבית, ערוץ של גישה ישירה בין המבנים דרך הקול המשודר. בעוד שצנרת הריחות מחווטת דרך גגות השוק, תשדורת הציתות היא אלחוטית לחלוטין, פועלת דרך גלים שקופים המסתתרים באוויר, משנים צורה ובה בעת יוצרים צורה.

בתוך הדירה, כל חדר הופך לתיבת תהודה. חדר השירותים, חדר האמבטיה וחדר השינה משפיעים אחרת על איכויות הצליל, וכמובן גם הפתיחה והסגירה של הדלתות ביניהם. בישיבה על הכיסא לצד השולחן בפינת האוכל, ניתן להרגיש את התדרים של תשדורות שונות באזורים שונים של הגוף בו זמנית. חלק מרטיטים את הרגליים, חלק רוטטים בראש, ואחרים מהדהדים בבית החזה. יחד הם משרטטים קווי מתאר גופניים משלהם, מנסים לערער את היציבות האורגנית של הפרופריוספציה (Proprioception).

על מכונת ההשפעה

אל מול כל הצינורות, עלה בי הדימוי של "מכונת ההשפעה". בשנת 1919, מספר חודשים לפני שהתאבד בתלייה תוך ירייה בראשו, הפסיכואנליטיקאי ויקטור טאוסק (Tausk) פרסם את מאמרו המפורסם על "מכונת ההשפעה" בסכיזופרניה. טאוסק זיהה אמונה נפוצה בקרב סכיזופרנים לגבי מכונה המשדרת מחשבות לתוך תודעתם ושולטת בהם. הוא טען כי התפרקות האגו בסכיזופרניה מובילה לפרגמנטציה של הזהות העצמית, וכך גם לאובדן שליטה על התחושות והמחשבות, שאותן הם משליכים כלפי חוץ על מכונה דמיונית ועל האנשים שמפעילים אותה. ⁸

באותה שנה שבה פורסם המאמר, פסיכיאטר בשם הנס פרינצהורן (Prinzhorn) החל לאסוף ציורים של מטופלים עבור תערוכה (כיום אוסף פרינצהורן כולל מעל חמשת אלפים ציורים ומוצג במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים באוניברסיטת היידלברג). אחד ממטופליו המפורסמים של פרינצהורן היה ג'ייקוב מוהר (Mohr), חקלאי שסבל מסכיזופרניה פרנואידית, וצייר "מכונת השפעה" שלטענתו הפסיכיאטר הפעיל עליו. בציורו ניתן לראות אינספור חוטים וכבלים שיוצאים מהמכונה ומתחברים לכל חלקי גופו, לצד משפטים דחוסים בכתב יד צפוף, אותם הפסיכיאטר פרינצהורן כינה "סלט מילים".

ג'ייקוב מוהר, Beweisse (הוכחות), 1910, אוסף פרינצהורן, אוניברסיטת היידלברג

הדירה מזכירה את אותה מכונת השפעה, קופסה שאליה מחוברים חוטים וצינורות המעבירים מחשבות מרחוק. בניגוד למה שרואים בדרך כלל בסרטים, הקולות בראש לא תמיד פונים אלייך. בהזיות שמע בגוף שלישי (Third person auditory hallucinations), לפעמים הקולות בכלל לא מתייחסים לשומע ולא עוסקים בו, אלא מקיימים ביניהם קטעי שיחות או דיבורים אגביים לא ברורים, כמו רעשי רקע. זו האיכות הקבועה של הקולות בתערוכה.

כעבור מספר שעות מרגע הכניסה לריטריט, מצאתי את עצמי מייחל לרגעים של שתיקה. ניסיתי להתנחם בצעידה בחצר האחורית, רק כדי לגלות שגם שם הקולות נשמעים ללא הפסקה. חוויתי מחנק שמיעתי. ביקור בחדר הבקרה של אנגלשטיין, הסמוך לדירה של התערוכה, מגלה סבך עצום של כבלים, שנאים וממירים מסוגים שונים האחראים על תפקוד המערכת. ניתן לומר שהוא בנה מכונת השפעה ענקית, עליה הוא יכול לשלוט דרך תוכנות בלפטופ ואינספור כפתורים ובקרים. התגלמות הפרנויה במלוא הדרה.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, מתוך התערוכה ב־CCA, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו. צילום: דורון פייסיק

ביציאה מהתערוכה בסוף היום, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה השקט היחסי של הרחוב. כשצעדתי הביתה במעלה השוק זיהיתי את הריחות השונים שממלאים את האוויר, וכבר הפכו למוכרים במהלך הריטריט. תהיתי לגבי העוצמות שחשתי, כלומר עד כמה הריח היה תקוע אצלי בנחיריים וספוג בבגדים, ועד כמה הרחתי אותו מהארובות שבחוץ; מה מזה פנימי ומה חיצוני? האם במהלך השהות המוח שלי פיתח קשרים עמוקים סביב ריחות שרופים? האם מעכשיו אהיה רגיש יותר אליהם, או לריחות בכלל? רק הזמן יגלה. הרגשתי שעברתי בדירה סוג של טקס טימוא, ורק רציתי להתקרצף במקלחת ולשרוף את הבגדים. זו הייתה חוויה מאלפת.

*

״אפסילון״ / טל אנגלשטיין
אוצרות: ניקולא טרצי
המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
נעילה: 20.09.2024