גיל: 36
מצב משפחתי: אמא של דרו ונשואה לריצ׳ל.
איפה גדלת: תל אביב.
השכלה: BFA המחלקה לאמנות שנקר, MFA המחלקה לאמנות, אוניברסיטת קליפורניה לוס אנג׳לס (UCLA)
כמה שנים כבר בחו"ל: שמונה שנים.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: ביקרתי לאחרונה בתערוכה מדהימה של האמנית המופלאה ג׳ואן ג׳ונס במומה. האמנות שלה השפיעה עליי במשך השנים, והתרגשתי מאוד לראות תערוכה מקיפה שלה. ג׳ונס היא חלוצת השילוב בין וידאו, אינסטליישן ופרפורמנס. השילוב שהיא מייצרת בין המדיומים, החופש בעשייה שלה, תמיד מרגישים נכונים. זה מה שאני שואפת אליו כשאני עושה אמנות.
ספרי על האמנות שלך: האמנות שלי מבוססת על הרעיון של לקחת חלל ולבנות אותו מחדש באמצעות ציור, רישום ווידאו ארט. אני מביאה לנקודת המפגש הזו את מחשבותיי כאמא, אישה, אמנית, קווירית, ישראלית, מהגרת לארה"ב. כל הזהויות האלה, הפחדים והתקוות שלי, מתורגמים לתוך האמנות. העבודה שלי תמיד שואבת השראה עמוקה מהסביבה שלי. כל מה שמקיף אותי הופך לחלק ממני ומהאמנות שלי. אני שואפת ליצור מיצבים חדשים מהחומרים שמקיפים אותי. אני מעבירה את חיי היומיום לעבודה שלי. אני אוספת דימויים בכל מקום, בודקת הקשרים פוטנציאליים ביניהם ומציבה אותם אחד ליד השני כדי לאפשר למשמעות להופיע. בעבודותיי אני קוראת תיגר על מבני הכוח הנוצרים באופן כה טבעי בחיי היומיום שלנו. האמנות שלי היא ויכוח מתמשך בין מבני הכוח שבנו את דרך המחשבה שלי: בין להיות הקורבן ללהיות המדכא, בין להיות ישראלית למהגרת לארה״ב. האמנות שלי מגיעה מישראל, מהילדות וההתבגרות שלי בחברה רוויה באלימות ומלחמה, וממשיכה לתוך החיים שלי בחברה האמריקאית שרוויה גם היא באלימות, גם אם שונה.
על מה את עובדת עכשיו? אני עובדת על מיצב וידאו גדול שבמרכזו מובייל קינטי שנקרא "דברים שלא ידעתי שאני צריכה ללמד את עצמי ואת הבת שלי". העבודה בוחנת הורות בעולם מלא קונפליקטים, תוך התמקדות בפרספקטיבה קווירית. המובייל הגדול התלוי מהתקרה מורכב מציורים והקרנות וידאו. הציורים משלבים סמלי ילדות כמו עננים, פרחים וקשת בענן עם סמלים אגרסיביים כמו רובים, טנקים וטילים. כל אחד מהחלקים של המובייל יעסוק בנושאים כמו אלימות, כיבוש, אנטישמיות, דיכאון וחרדה לאחר לידה והומופוביה.
אחרי שהבת שלנו נולדה התחלתי לעסוק במוביילים. היו לי הרבה חרדות וחשבתי כל הזמן על העולם שלנו וכמה הוא רווי רוע. מצד אחד אני רוצה להגן עליה ולתת לה מקום בטוח, ומצד שני אני תוהה איך ללמד אותה על דברים רעים שקורים בעולם. כל הזמן צריך למצוא איזון בין מה שאני מלמדת אותה למה שלא. בכל פעם שהשכבתי את דרו לישון הסתכלתי על המובייל היפה שקנינו לה, שמעוטר בארנב וגזר וכרוב ופטריות, והתחלתי לחשוב איך בעצם נראה העולם שהיינו רוצות שהיא תחייה בו, ואיך לתאר לה את העולם הזה. החלטתי שאני רוצה לבנות את המובייל הגדול ולצייר בו סמלים של אהבה וחיוביות לצד דימויים קשים שילוב של החיים האמיתיים ואגדות הילדות.
למה את גרה איפה שאת גרה? פשוט ככה קרה. אף פעם לא חלמתי על ניו יורק. בכלל נסעתי ללמוד בלוס אנג׳לס ואז פגשתי את אשתי ריצ׳ל, שעובדת בניו יורק, ועברתי לפה כדי להיות איתה. ניו יורק היא קצת כמו תל אביב בשבילי, אלו יחסי אהבה שנאה. ממש לא מושלם פה.
איך את חווה את הישראליות והיהדות שלך שם? יום אחד דיברתי עם אחותי, האמנית לני דותן, שחיה בלונדון, ואמרתי לה "מה לעשות, נולדנו לזהות הכי גרועה". היא כל כך צחקה מזה ואז שתינו צחקנו, הייתה תחושה שזה או לצחוק או לבכות. כיוון שכולם עוסקים בזהות, בעולם האמנות בכלל ובארה״ב בפרט, את באמת מוצאת את עצמך עם הזהות "הכי גרועה", ועדיין אני אוהבת את מי שאני, עם כמה שזו זהות קשה ושמסמנים אותנו כנאצים. גם אם אני מתנגדת לכיבוש ובעד שתקום מדינה פלסטינית אני עדיין ישראלית מסומנת שצריכה להוכיח את עצמה.
מי החברים/ות שלך שם? רוב החברות והחברים מגיעות מתחומי האמנות. לפני השבעה באוקטובר באמת לא היו לי המון חברות ישראליות, רק כמה שאני ממש אוהבת. היו לי בעיקר חברות וחברים אמריקאיות. אחרי השבעה באוקטובר התחברתי יותר לישראליות, זה נתן מקום בטוח שלא צריך להסביר את עצמו כל הזמן.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? אני כל הזמן חושבת על הילדות שלי וכמה היא הייתה מצד אחד כיפית וחופשייה ומצד שני אלימה ומסוכנת. האמת, אני לא מבינה איך ההורים שלי היו כל כך קולים ונתנו לנו לצאת לבלות בתקופה של הפיגועים הכי קשים בתל אביב. יצטרך לקרות משהו מאוד קיצוני בשביל שאחזור לישראל. אני נשואה לאמריקאית והבת שלי אמריקאית אז זה לא נראה הגיוני לצערי. הלוואי שיום יבוא ויראה לי הגיוני לגדל ילדות בישראל. אני לא אומרת שבניו יורק הדברים מושלמים, בכלל לא. החברה הכי טובה שלי החליטה עכשיו לקום ולעבור לאמסטרדם עם שלושה ילדים. זו החלטה קשה כל כך. אין לה שם שום דבר ועדיין היא אומרת שמטורף בעיניה לגדל ילדות בישראל.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? האמת, זאת שאלה קשה שאני חושבת עליה הרבה. מצד אחד הלימודים והמגורים בחו"ל פתחו אותי לכל כך הרבה דברים. מצד שני, אני חושבת שהאמנות שלי קצת סובלת. למדתי אצל מורות מדהימות וחכמות כמו ברברה קרוגר, אנדרה פרייז׳ר, קתי אופי וג׳ניפר בולנדי. באמת שכל אחת מהן נתנה לי המון מקום וזמן מחשבה. את מגיעה מישראל ולומדת אצל נשים מרשימות כל כך, שלגמרי שולטות במחלקה. בשנקר מי ששלט כשאני למדתי היו גברים, ופתאום שמעתי קול נשי כל הזמן. היו לי גם מורות מדהימות בשנקר, אבל הן היו המיעוט, הטון היה גברי. היו הרבה קשיים שהייתי צריכה להתגבר עליהם במעבר לארה"ב, כמו השפה והומור, דברים שהיו נוכחים מאוד באמנות שלי והייתי צריכה ללמוד איך למקם אותם מחדש. בישראל לא מטילים ספק בכוונה שלך כאמנית. פה כל הזמן מטילים בך ספק. אז מצד אחד לא הייתי מי שאני היום בלי ללמוד בארה״ב ולחיות פה. מצד שני, כן חוויתי איזשהו סירוס אמנותי שאני נאבקת בו עד היום.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: בחורף שעבר הייתי ברזידנסי מדהים בקולבי קולג׳ במיין. קיבלתי דירה וסטודיו ומשכורת ושם עבדתי על פרויקט שאיתי כבר הרבה שנים, על סבתא רבא שלי גרטה קראקואר וולף שהייתה ציירת בווינה ואז בירושלים. יצרתי פסל 3D מתמונות שלה והפכתי אותו לווידאו שבו אני מדברת איתה על החיים שלה ושלי, וההחלטות שהיא עשתה ואיך הן עיצבו את החיים שלי. היא אף פעם לא עונה לי ואני בעצם נשארת עם כל השאלות. היא היגרה לפלשתינה בשנות ה־20 של המאה הקודמת, מה ששינה את מסלול החיים שלה. האם היא הייתה ציונית או שהיגרה בעקבות סבא רבא שלי? החיים שלה בווינה היו מלאי אמנות, אגון שילה צייר אותה והיא השתתפה בתערוכות בכל אירופה, אז למה להגר? העבודה מקשרת בין ההגירה שלה להגירה שלי לארה״ב, ושואלת איך הבחירות שלנו משפיעות על הדורות הבאים של המשפחה שלנו, האם הבחירות שלנו הן הדבר הנכון?
מה תכתבי בגלויה הביתה? תלוי מה זה הבית ומי נמצא בבית. להורים שלי אני כותבת כל יום לעבור לגור לידי בניו יורק, אבל אני מבינה כמה קשה להגר, וגם מי יודע מה יהיה פה בעתיד.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? איך אפשר שלא. הכל השתנה. היינו בביקור בישראל בספטמבר וחזרנו לניו יורק בשישה באוקטובר. התעוררתי בג׳ט לג והיו לי הודעות מעיתון הארץ שמשהו קורה בדרום, אז פתחתי את חדשות ישראל ושמעתי כל הלילה א.נשים במקלטים בדרום מתחננות שיבואו להציל אותם. זה היה שוק גדול כל כך. לא האמנתי שזה באמת קורה. ריצ׳ל אשתי בכלל לא ידעה איך להתמודד עם זה. לא יכולנו לעזוב את דרו לשנייה, ואז התחלנו לראות אנשים קווירים תולשים פוסטרים של חטופים.ות ולא הבנו איך זה הגיוני. זה היה משבר קשה, לחשוב שיש סיכוי שיש לך חברות שלא היו נרתמות למאמץ לשחרר אותך אם היית חטופה כי זה "לא מגניב״ או ״נכון״. מצד שני, ממש קשה לי לדבר עם ישראלים.יות שגרים בישראל כי התפיסה שם כל כך השתנתה ומאוד חד ממדית. אני לא מבקרת את זה, אבל קשה לי. חוסר היכולת לראות את מה שקורה בעזה וההתגוננות האינסופית ממש מחרפנים אותי. הפכתי לסמל של ה״woke" לישראלים ולסמל של ישראל לאמריקאים. מבחינתי הדברים לא סותרים, אני יכולה לחיות את הכאב של הישראליות שנחטפו ומתו ואת הכאב של הפלסטינאיות שמתו בהפצצות ישראליות. אין צודקים במלחמה הזאת. יש בעיקר הרבה חפים מפשע שמשלמים בחיים שלהם.
אתר: https://shashadothan.com/
אינסטגרם: www.instagram.com/shashadothan
מעניין. ההכרה בסירוב האמנותי מאוד כנה האמיתית. נוגעת ללב.
וורשולה
| |": האמנות שלי מבוססת על הרעיון של לקחת חלל ולבנות אותו מחדש באמצעות ציור, רישום ווידאו ארט. אני מביאה לנקודת המפגש הזו את מחשבותיי כאמא, אישה, אמנית, קווירית, ישראלית, מהגרת לארה"ב. כל הזהויות האלה, הפחדים והתקוות שלי, מתורגמים לתוך האמנות".[…] האמנות שלי מגיעה מישראל, מהילדות וההתבגרות שלי בחברה רוויה באלימות ומלחמה, וממשיכה לתוך החיים שלי בחברה האמריקאית שרוויה גם היא באלימות, גם אם שונה".
ואני מוסיפה ושואלת: ומה עם זכויות בעלי חיים?
שום דבר לא חסר, שום עיוות לשוני או שגיאה תחבירית, שום רעננות אינטלקטואלית ושום ברק אינטואיטיבי. נשמעת כל כך מסונכרנת עם הצייטגייסט, כל כך " מפלגת מרכז", ראדיקאליות של ממתקי שנקר – 'עלית'. בת טובים שחונכה על ברכי לוחמי 'פאנק גרילה' נועזים שפילסו דרכם בליבה של שדרת רוטשילד המאיימת. עצוב לראות איך פעם אחר פעם אנחנו עדים לתפוחים שלא רק שלא נפלו רחוק מהעץ, אלא נאחזים בו אנושות. תמיד בהרמוניה פלאית עם רוחות הזמן והנוסח התקני.
ליאורה
| |בשפה העברית לארץ ישראל עולים ומארץ ישראל יורדים. שמחתי לעזור.
י.ד.
| |[…] מדור ״פריחת מוחות״ המתחדש הגיע השבוע אל האמנית שאשא דותן […]
רב ערב 19.09.24 – ערב רב Erev Rav
| |