אוזן ורוח, עין וריח

בחשבון אינפיניטסימלי, האות היוונית אפסילון מסמלת את הרדיוס שמתעגל סביב נקודה מסוימת. עבור התערוכה הנקראת על שם האות, הנקודה הזו היא דירת קרקע שכורה בפאתי שוק הכרמל, שממוקמת מול המרכז לאמנות עכשווית. בהפקה מרשימה, ניקז טל אנגלשטיין אל הדירה התל אביבית המתפוררת ריחות מרחבי השוק וקולות מרחבי הארץ. כך, הוא יצר אמנות חברתית לא מתנצלת; אמנות טוטאלית עבור הצופה כמו גם האמן; אמנות דיגיטלית שנטועה בחושי. המעט (שבמחוזותינו נחשב להרבה) שנכתב על התערוכה נשבה בגרנדיוזיות הפרויקט ובטירוף הביצוע. אלה לא באים לידי ביטוי באסתטיקת התערוכה, וטוב שכך. לכן, אבקש להעמיק עוד את ההתבוננות על המיצב החד פעמי הזה.

הדירה הכמעט ריקה רוחשת מלמולים וארומות מפוקפקות. קירותיה מנוקבים במה שנראה בתחילה כסימני ירייה (אסוציאציה בלתי נמנעת בימינו). דרך מערכת מורכבת של צינורות, כל נקב כזה מקבל קלט אודורנטי מפתחי האוורור והארובות של מסעדות שוק הכרמל, וקלט אודיאלי מכ־30 מכשירי האזנה המוסווים כמפצלי חשמל, שפוזרו בחללים ציבוריים ופרטיים ברחבי הארץ. האחרון מסונתז דרך תוכנה מורכבת, שמעוותת, מפלטרת ומעבדת את הקולות. כך, כפי שמפרט דף המונח על שולחן בדירה, בחדר השינה ניתן לשמוע את הנעשה בגן ילדים בטבעון בקולו של דודו טופז ולהריח את ניחוחות השווארמיה בשוק, או לצותת לתחנת משטרה בשער שכם בפילטור ביבי ולשאוף אדי בישול מהמסעדה ״סבתות מבשלות״. בשירותים מתערבלים דיבורים מחנות אסייתית בקולה של יונה וולך בניחוח מאפיה, וכך הלאה.

העניין כאן אינו למצוא הגיון בסינסתזיה הגיאוגרפית המסועפת שיצר אנגלשטיין. הוא גם לא טמון בפעולת הציתות או בשאלת המוסריות הנגזרת ממנה, כיוון שלרוב מה שנשמע אינו ברור, ובמקרה הטוב ניתן לקלוט חלקי מילים ושברי משפטים. כמו בז׳אנר ציורי המצותתים הפלמי מהמאות ה־17 וה־18, שבו נרטיב הציתות סיפק הזדמנות לציור חלל פנימי אדריכלי מורכב, ניסיון הציתות ב״אפסילון״ למעשה מאפשר לנו ייצוג מנטלי דמיוני של החללים הסובבים אותנו מקרוב ומרחוק.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, פרט מהתערוכה ב־CCA תל אביב-יפו, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו, צילום: קרן גולדברג

אך חווית הצפייה לא מתמצה בתרגיל קוגניטיבי. בעזרת הצינורות הגשמיים והווירטואליים, קצרי הטווח וארוכי הטווח, מבנה אנגלשטיין מפגש אינטימי מפוקפק. הצמדת האוזן לפתחים הקטנים בקירות, תוך היתקלות בזרם האוויר החמים שנדחף מתוכם, מזכירה את הבל פיו של אדם שעומד קרוב מידי. בכל חור מקובע על ציר מטבע, שמהירות סיבובו תלויה בעוצמת הקול. כמו הקולות, גם המטבעות מעוותים. הם נוצרו על ידי חיתוך לחצי בצידם הדק, ריקועם ורידודם, כך שסמלי המדינה שעל המטבעות – המנורה, כינור דוד, שושן צחור, דקל ורימון – התעוותו או שהופרדו מהרקע. תהליך זה מדגיש את חומריות המטבע, ובכך מזכיר מטבעות עתיקים, כלומר כאלו שערכם בחומריותם. אך כאן מדובר ב״כסף קטן״, עשוי מסגסוגות מתכות זולות. אלו מעות, זוטות, כאלו שמשליכים בזהירות לידו הפשוטה של הקבצן שעובר בין השולחנות בשוק, בניסיון להימנע ממגע אצבעותיו ומהבל פיו.

מתחילת דרכו נמשך אנגלשטיין לחומריות מורבידית ודוחה, וניתן כבר לאפיין את הפרקטיקה שלו כגרסה מופרעת ומעולה של אמנות חברתית או השתתפותית שבמרכזה קשרים מבוססי התעלקות או ניצול. בעבר הוא תיעד עצמו מכין מצואתו סם פסיכדלי וצורך אותו, שימר בחתיכות אספלט עצומות גופות של יונה וחולדה באדיבות אגף התברואה של תל אביב, סימם בני נוער פאנקיסטים בכדורי שינה, מיקם במכונית חבוטה בחניון בשוק לוינסקי מכשיר סלולרי פיראטי שפרץ לטלפונים של עוברי אורח והפציץ אותם בהודעות, והפיץ ברחבי הגלריה עשן שומן אדם שנשרף בסיגריות אלקטרוניות מחוברות למשאבות חלב אם.

טל אנגלשטיין, "אפסילון", 2024, פרט מהתערוכה ב־CCA תל אביב-יפו, בדירה ברחוב צדוק הכהן 5, תל אביב-יפו, באדיבות האמן

ב״אפסילון״ אנגלשטיין מקצין, ועם זאת מעדן, את המרכיבים שאפיינו את עבודותיו הקודמות, כפי שקורה לרוב לאורך התפתחות הקריירה של אמנים מעולים. הפרויקט, והמערכת שמניעה אותו, אמנם שאפתנים ומרשימים, אך האפקט מחושב, ונוגע בנימי הנימים של חושינו. המערכת המסועפת מתנקזת למפגש של אחד על אחד, אוזן ורוח, עין וריח. כך גם הטוטאליות של אנגלשטיין: מצד אחד הוא חי בתוך הגזאמטקונסטוורק הנדלנ״י שלו ושולט עליו (ואפילו האריך את התערוכה באופן עצמאי), ומצד שני הדירה ריקה מנוכחות, והוא לרוב נסתר בחדר השינה־עבודה־בקרה.

מעל לכל, הלהטוטנות של אנגלשטיין על החבל הדק שבין אמנות לחיים נעשית וירטואוזית עוד יותר. הבית, שהושכר למטרות לינה כמו גם הצגת אמנות, מחובר במכונת הנשמה לחיים עצמם, בזמן אמת. מבחוץ, נדמית קומת הקרקע של הבניין כחללית DIYית מוזרה. הקירות החיצוניים עטויים שרשורים לבנים ושחורים וחוטי חשמל שעוברים דרך דליי פלסטיק לבנים הפוכים וממוספרים. הקולות נשמעים ביתר שאת מבחוץ, ופה ושם מתנודד דלי מעוצמתם. במקום ארון החשמל של הבתים החכמים בבניינים המשופצים המקיפים את השכונה, שהופכים את הדירות ליחידות דיור עצמאיות ומווסתות, כאן הכוורת מתיכה בין הדירה לסביבתה.

לכן, מיותרת בעיני ההצבה של עבודה יחידה בקומה העליונה של המרכז לאמנות חזותית, מעין גרסה של משאבת החלב/הסיגריה האלקטרונית שמחוברת לשיח של מטבעות מרודדים. עדיף היה להעצים את התהום הפעורה מתחת לחבל שבין האמנות לחיים על ידי השארת החלל הגלריסטי ריק. אבל זהו מחיר קטן לשלם עבור עבודת אמנות אמיתית, חצופה, שלא מתביישת לגעת באצבעות ולהפיץ הבל פה.

*

״אפסילון״ /טל אנגלשטיין
אוצרות: ניקולא טרצי
המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
נעילה: 20.09.2024