מהסטודיו הפרטי אל הסטודיו השיתופי

"שיתופיות היא התשובה, אבל מה השאלה?" ¹

השאלה היא מדוע שיתופיות מובנת מאליה בפיתוחים טכנו־מדעיים שבהם נדרש שילוב של שדות מחקר שונים, אבל כשמדובר בתהליכי יצירה של אמנות (כולל אמנות רב תחומית) נוטים לראות בה תהליך אישי? האם גישה זו אינה סותמת את הגולל על כל אפשרות לאינטראקציה בינאישית באמנות?

שיתופיות גם סותרת את התפיסה הרומנטיציסטית של היוצר הגאון, ואת ההילה שנרקמה סביב הסטודיו של האמן כמרחב אוטונומי ופרטי. חללי עבודה שיתופיים, חלקם פרטיים וחלקם ציבוריים, במרחבים סגורים או פתוחים, מחליפים את חלל הסטודיו המסורתי. התהליך השיתופי, הבינאישי, מעוגן עיונית באסתטיקה ההתייחסותית. אמנים ואוצרים מבקשים לפרוץ דרך ולשלב את האמנות העכשווית בחיים ולא למדר אותה בחללי עבודה ותצוגה, בבחינת מקדשי מעט.

בדומה לחוקרים במעבדה, האמנים השותפים לפרויקט/לקבוצה מצליבים רעיונות וכמו מנסים לכייל רעיון גולמי. היעד אינו בהכרח לעצב את הרעיון, או לייצר מוצר אמנותי מוגמר (artifact). הדגש מושם על היווצרותה של דינמיקה יצירתית ועל עצם ביסוסו של תהליך יצירה שיתופי. השותפים מופרים הדדית באמצעות שרשרת של תגובות ופעולות רצף. כל ביקורת היא מעין פיגום בקונסטרוקציה של המבנה הרעיוני המתגבש, ואינה מוטחת בו. תהליך היצירה השיתופית מלווה תמיד בתחושת ניסוי וטעיה, ובמבט פנימי וחיצוני, מעורב ומרוחק בו זמנית, כמו במחקר אנתרופולוגי.

נושא השיתופיות באמנות אינו יורד מסדר היום בעשורים האחרונים. המרחב הציבורי הפך זה מכבר לזירה חשובה של פעילות שיתופית, ביוזמה ממסדית ועצמאית, במסגרות שונות של אירועי חוצות, גלריות שיתופיות (כאמור, בחללים סגורים ופתוחים), מרכזי אמנות ומוסדות חינוך וקהילה, התערבויות אמנותיות ואקטיביזם אורבני, אקולוגי, אמנות מחאה, וצילום תיעודי. מחברות הספר "שיתופיות – היסטוריה פוטנציאלית של צילום" ² כותבות: "לא ניתן לזהות צילום במצלמה כמכשיר בידיו של אדם בודד; מדובר במנגנון שמערב קבוצה פחות או יותר של משתתפים, כולל מצולמים, עובדי מעבדה, מתרגמים, מפיצים, ארכיונים קולוניאליים ואוצרי מוזיאונים, כמו גם המדינה והשוק".

סטודיו שיתופי, כנרת חיה מקס, פעולה באולם המרכז לאמנות דיגיטלית

דומה ששיתופיות לא קיבלה עדיין הכרה כתהליך יצירה בעל מעמד ערכי ואסתטי עצמאי. אופן הפעולה אינו היבט טכני שנועד רק לקדם את התוצר האמנותי. עם היחלשות מעמדו של האובייקט האמנותי, אופן הפעולה מחייב תשומת לב ראויה, והוא חשוב לא פחות ממרכיבים אחרים (מדיום, סגנון, ערך כלכלי, סטטוס). תהליכי יצירה ואופני פעולה הם שפה בפני עצמה, וככל שפה נלווים לה ערכים אסתטיים. כן, גם לחיברות יש ערך אסתטי. יוזף בויס טבע את המושג "פיסול חברתי", בהתייחסו לאינטראקציה המחויבת שבין אמנות וחיים. לדוגמה, האמן הישראלי־תוניסאי רפרם חדד מתאר עבודה של האמנית ביאטריצ'ה קאטאנזרו (Catanzaro), שעונה בעיניו להגדרה של פיסול חברתי: כשגרה בווימאר בשכונה ממעמד הפועלים, קאטאנזרו ניסתה להמחיש את הקשרים החברתיים של הבלוק שבו היא גרה. לשם כך היא לקחה חוטי כביסה בעשרות צבעים, וביקשה מכל שכן ושכנה לבחור צבע ולהעביר אותו לשכן החביב עליהם, דרך חלון הבית. התוצאה הייתה פסיפס צבעוני של חוטים, שגם שיקף את הקשרים החברתיים של כל השכנים". ³ לא רק חוטי הכביסה שנקשרו בין הבתים, גם עצם הקשרים החברתיים שנטוו בין השכנים בתיווכה של האמנית בעלי ערך אסתטי.

סטודיו שיתופי – חקר מקרה

סטודיו שיתופי הוקם בשנת 2019 כפלטפורמה למחקר יצירה, המאפשרת קיום קבוצתי ואישי של תהליכי עבודה בהשראה של חלל, פרוגרמה או זיכרון ביוגרפי תלוי מקום. הקבוצה רואה את הפעולה המשותפת ואת עקרון השיתופיות לא כאמצעי להשגת מטרה אלא כקו מנחה המגדיר את פעולתה וכעקרון רלוונטי לתקופה זו. היציאה מהסטודיו הפרטי מעלה לדיון את אופן תפקודם ומעורבותם של יוצרים עצמאיים, את הדמוקרטיזציה של תהליכי יצירה וביקורת, ומעל לכל את הצורך לנקוט עמדה ביחס למרחב שבין הפרטי והציבורי. יציאה מהסטודיו, מהמרחב האוטונומי, המקודש כביכול, מהדימוי הרומנטי של האמן בסדנת העבודה שלו אל מרחב פעולה שיתופי, מעוררת התייחסות למרחב ולסיטואציה הבינאישית שמתרחשת בו. סטודיו שיתופי הוא מרחב של שיח, ולא בהכרח של יצירה משותפת. הוא מפר את הבדידות המסורתית של האמן מתוך החלטה מודעת להיחשף לתהליכי חשיבה, טיוטות, חומרים לא מעובדים, ולהגיב למציאות המתדפקת משני צידי השער, מבחוץ ומבפנים.

אמני סטודיו שיתופי מגיעים מתחומים שונים והם בני גילים שונים: כנרת חיה מקס, פעולה חיה; נעמי יואלי, אמנית מופע; הדס עפרת, פרפורמנס והצבות מדיה; הילה פלשקס, אמנית רב תחומית; טליה קינן, אמנית חזותית; דניאל קיצ'לס, מוזיקאי ואמן וידאו; ג'וזף שפרינצק, אמן קול; גיא שרף, מוזיקאי.

לוגו הקבוצה חצוב בקיר האולם במרכז לאמנות דיגיטלית

מקום ודרך

חברי הקבוצה מעדיפים שהות אמן (art residency) על פני קביעות ובעלות על חלל עבודה. גישה זו יוצרת הֵערכות שמחייבת תגובה למצבים משתנים. בהיעדר מקום של קבע, מתמקדת התודעה הקולקטיבית של חברי הקבוצה בַּדרך. כשאדם יוצא למסע הוא חייב לכלכל את צעדיו, להיות מודע לתנאי השטח ולמגבלות הדרך, לאתר את פוטנציאל השהייה במרחב פתוח או בחלל סגור, להבנות כל פעם מחדש את הקשרים שהוא יוצר עם המקום שבו הוא שוהה ועם המארח או הדיירים המקומיים. כך מתפתחים יחסי תן–קח, כלכלה המושתתת על עצמאות ושיתוף ללא יצירת תלות.

הקבוצה מתארחת כל פעם לתקופה מוגבלת במרכז אמנות אחר, לומדת את המרחב הפיזי, החברתי והתרבותי שבתוכו ופועלת ביחס אליו. כך, במסגרת שהות הקבוצה בבית ברגמן, הממוקם במתחם מוזיאון ישראל, האמנים נברו בתיקי הארכיון של המוזיאון כמו גם במגירות הפרטיות בביתה של שרלוט ברגמן, ושלו מהן צילומים, יומנים ומזכרות. בית ברגמן הוא דוגמה יוצאת דופן לבית שבמשך שלושה עשורים תיפקד כמוזיאון חי – יצור כלאיים של בית פרטי, אספנית אמנות מודרנית ואוסף פרטי שנבלעו בהדרגה לתוך המוזיאון. המתח בין הפרטי והציבורי חִייב התייחסות. היצירה המשותפת, "בית ברגמן: A Gallery Walk״ (בשיתוף פסטיבל ישראל, ספטמבר 2020), הייתה מעין תערוכה פרפורמטיבית. בהיותה תלוית מקום וזמן היא הונחתה על ידי דמותה השאולה של אנדראה פרייזר (Fraser), שהתחזתה למדריכת מבקרים מוזיאון פילדלפיה לאמנות בשנת 1989. נעמי גילמה את דמותה, ומכאן ההתחזות הייתה כפולה. אמנים יצרו פעילות־משך עצמאיות בחללי הבית שונים, אבל התוצר השלם היה תערוכה של הצבות ופעולות, תגובת נגד לקריאות המגוונות של המקום על מרקם היחסים ומורכבויות שמתקיימים בו.

בהמשך הוזמנה הקבוצה ליצור בבית הנסן התערבות נוספת בהתייחס לבית ברגמן ולמושג "בית", במסגרת התערוכה "Permanent Residency" של האמנים דיאגו רוטמן ולאה מאואס (קבוצת סלה־מנקה). באמצעות העברה מושגית של בית ברגמן לבית הנסן, relocation של החלל, נבחנה מידת האימננטיות של מקום־לא־מקום, בית שאינו בית. ״רוח המקום: סיור בחלל מדומה״ (מרץ–אפריל 2021) כלל העתקה של תכנית הרצפה של בית ברגמן אל רצפת חלל התצוגה של בית הנסן.

טליה קינן, כנרת חיה מקס, הילה פלשקס ונעמי יואלי בסלון בית שלום אַש

במקביל, הוזמנה הקבוצה לשהות אמן בבית שלום אַש על ידי אוצרות מוזיאוני בת ים, הילה כהן שניידרמן ולאוני שיין. הסופר האידי שלום אַש העביר את שנות חייו האחרונות בבית פרטי שמייצג את תרבות המגורים הצנועה של שנות ה־50 של המאה ה־20 בארץ. הבית מציג ביוגרפיה של מקום ושל אדם (פרוטמת ברונזה של הסופר, יומן אישי פתוח בארון הספרים ועוד) אל מול הרִיק, הזיכרון האבוד, חלל שאין בו חיים. סטודיו שיתופי ביקש להחיות ולהנפיש את הבית. סדרת הפעולות ״חמש פעולות יפות״ (אפריל 2021) כללה, בין השאר, התערבות של טליה וגיא. הם הסיטו את מיטת בני הזוג אַש למרכז חדר העבודה והשתרעו עליה. דפדוף בכתביו דימה רוח באמצעות סאונד מוגבר. הספינה שטה…

מפגשי הסטודיו הם קטליזטור להצגת רעיונות, מתווים של עבודות חדשות, קריאת טקסטים ועוד. הרצאה של פאול קליי, "ארגון החלקים במצב שלם", מקדמת שיחה על היצירה ואי היכולת לתפוס אותה בשלמותה. נעמי קושרת את הנושא לעירוניות. השיחה מנווטת עצמה לנושא "נוזלי עיר" ולקשר בין נוזלי גוף חי (דם, פלזמה, שתן) לעורקי החיים העירוניים. בימים הבאים הילה וכנרת אוגרות נוזלים משלוליות במוסכי רכב. על גג בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה הן פורסות יריעת נייר גדולה. בעזרת מברשות ארוכות השתיים רושמות את קווי העורקים/הקמטים בדמה השחור של העיר.

המושג "הכנסת אורחים" נדון בהרחבה. נעמי מקריאה את סיפור אברהם היושב בפתח האוהל במדבר, ושלושה אנשים (מלאכים?) נגלים לפניו (בראשית, ט"ו). הפילוסוף עמנואל לוינס מפרש את הכנסת האורחים של אברהם באופן שמקרין על ערעור זהותו של המקום. הדס כורך על גופו שטיח ומתגלגל איתו מחדר לחדר ושב ופורס אותו.

כל הפעולות יתבררו בהמשך כייצוגים של מצבים ארעיים וסִיפִּיִים. מושג הבית אינו כבול עוד למקום קבוע. אדם מקפל את אוהלו ונודד עִמו.

סטודיו שיתופי במרכז לאמנות דיגיטלית

משנת 2022 מתארח סטודיו שיתופי בחלל האולם (לשעבר אולם הספורט של בית ספר ויצמן בשכונת ג'סי כהן בחולון) של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. חלל זה שונה לחלוטין מהחללים המוזיאליים והמתוחזקים בקפידה שבהם פעל הסטודיו עד כה. האולם אינו מאפשר להתעלם מציורי הגרפיטי והצילומים של נערי השכונה, יוצאי אתיופיה, שפעלו בו כבשלהם במשך שלוש שנים והשאירו את חותמם על הקירות. הזיכרון שהחלל אגר עומד בסתירה לחוויית הרִיק, העזובה והתלישות שהוא מקרין. באופן אינטואיטיבי אמני הקבוצה מגיבים לחלל הריק והמלא. הם תולים יריעת נייר גדולה (כ־25 מ"ר) מהתקרה, ובאמצעות חבלים וגלגלות הם מתפעלים אותה בגבהים שונים. היריעה יוצרת חלל דמוי חופה שמגדיר חלל בתוך חלל. גיא מנצל את האפקט האקוסטי שנוצר תחת היריעה באמצעות נגינה בחליל. שוב מתגלמים הארעיות והרִיק בדמות אוהל. הפגישות הופכות אינטנסיביות יותר כשחברי הסטודיו מחליטים להיפגש לפרקי זמן של 24 שעות.

סטודיו שיתופי, הצבה באולם המרכז לאמנות דיגיטלית

בשלב זה מצטרפים ג'וזף שפרינצק ודניאל קיצ׳לס לקבוצה. כל אמן מביא איתו עולם של תכנים, שפה ואמצעים (מדיה). הילה יוצרת בתוך האולם סביבת עבודה אוטונומית, מעין "חדר משלה", סטודיו בתוך סטודיו, שממנו היא משקיפה אל ההתרחשות האמנותית שסביבה ויוצרת ספר אמן קבוצתי. האמצעים שלה הם רישום, ציור, הטבעה ודפוס משי. סדרת עבודות זו בדו ממד היא תגובה או עיבוד של המתרחש באולם, ומוצגת עם סיום השהות במקום כגוף עבודות עצמאי בתוך התערוכה הקולקטיבית של אמני סטודיו שיתופי במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית.

פעולות נוספות: טליה קינן מתעדת את קרני השמש ואת הצללים המוטלים בחלל האולם בשעות שונות של היום. היא מקרינה אותם על האביזרים והרהיטים הפזורים בחלל ועל קירות האולם. כנרת חיה מקס הופכת את המכולה המוצבת בחצר לתיבת תהודה לקול שלה. קולה המוגבר נשמע מבעד לפתחי האוורור של המכולה. בפעולה אחרת היא משתרעת על גג המכולה ומשקפת בדיבורה את המתרחש בחצר. היא משמשת כמעין מראָה של פעילות הקבוצה. נעמי ודניאל מפרקים מבנים מוזיקליים וטקסטואליים של השיר "למִדבר" ושל תיעוד טקס הבאת ביכורים בת"א (1935). החומרים (הקלטות וידאו ואודיו) נערכים מחדש. המפגש חוצה הזמנים בין המדיומים השונים משנה את המאפיינים הטקסים והסמלים של חומרי המקור ומייחס להם מעמד שמעל למקום ולזמן.

ג'וזף מקליט דגימות סאונד בפינות שונות של האולם. הפעולה שלו מבוססת על ראיונות עם הקהל על אודות אירועים שהתרחשו בעבר, ומשכתבת אותם כהוראות פעולה בזמן הווה. בהמשך הוא משעתק את החללים המקוריים שבהם התרחשו האירועים ומשלב אותם עם דגימות סאונד של חלל האולם. הפעולה מזמינה את הקהל להשתתף בכתיבה, בהאזנה ובדימיוּן של פעולות שהיו יכולות להתרחש בחלל התערוכה. ערעור המעמד האונטולוגי של החלל והזמן מקביל לגישת הקבוצה בכל הנוגע לקבוע ולמשתנה, וליחסי פנים–חוץ.

הדס מתקין אוהל סיירים מנייר שתואם את מידותיו של אדם בתנוחות עמידה ושכיבה. רעיון זה מהדהד את הרישום האייקוני של ליאונרדו דה וינצ'י: האדם הוויטרובי. בפעולה אחרת הוא כובל עצמו לשורש שנעקר לאחר שהשתרש מתחת לרצפת האולם.

הדס עפרת, שורש, 2023, צילום: יובל יאירי

מוזיאון ללא קירות

חמש שנות עבודה של סטודיו שיתופי בחללי אמנות שונים מאופיינות במה שחומק ואינו ניתן לייצוג. אנדרה מאלרו (Malraux) טבע את המושג "מוזיאון ללא קירות". בשיחה שניהל עם פבלו פיקאסו, הוא היטיב להגדיר את הגישה שסטודיו שיתופי מבקש לבסס שישה עשורים מאוחר יותר – הצבות ארעיות ופעולות שאינן מותירות עקבות.

פיקאסו: בתוך ראשנו יש מוזיאון שאינו הלובר, אין ספק בכך. הוא דומה ללובר ואינו דומה לו. אין אנו חיים בו, הוא חי בנו […]

מאלרו: מוזיאון ללא קירות הוא למעשה עניין של המוח, של הנפש […]

פיקאסו: מה זו תמונה? ומה זה פסל? האם הם אובייקטים? לא, אז מה? נאמר שהם דברים – זה נכון יותר. דברים שבתוכם מה שמפוסל או מצויר פוגש את אובדנו שלו. הצייר לוקח משהו והורס אותו, ובו־בזמן מעניק לו חיים חדשים. בשביל עצמו. אחר כך, בשביל אחרים, אבל עליו לראות מבעד למה שרואים אחרים – את הממשות. עליו להרוס. עליו לחסל את המסגרת עצמה.

הילה פלשקס, אמנות ללא קירות, רישום, 2023

הרעיון של מוזיאון ללא קירות משתקף גם בגישה של האמן ריקריט טירוואניג'ה (Tiravanija). בשל הקושי לייצג פרויקטים של אמנות שיתופית בתערוכתו ברוטרדם, טירוואניג'ה בחר להציג בה חללים ריקים. הצופים הונחו באמצעות טקסט מוקלט שאפשר להם לחוות את תהליך היצירה כמו בתודעת היוצר. ההנחיה הקולית הסתיימה במילים: "אולי תהיתם כל הזמן הזה למה אנחנו לא נוכחים ביצירה עצמה ובמקום זאת מספרים על או מתארים את העבודה או האירוע. טירוואניג'ה והאוצרים האמינו שזו אחת הדרכים האפשריות שבהן ניתן לייצג את גוף העבודה הזה. אֵין אובייקט, אין תמונה, אין רגע, אין חלל ואפילו אולי אין זמן, אבל ברִיק ייצוגי זה אנו מקווים ששמעת ודמיינת תמונה משלך, זיכרון משלך, ושבסופו של דבר זו הייתה חוויה עצמית של יצירה…". ⁴

סיכום

חברי קבוצת סטודיו שיתופי שותפים ללידת הרעיון אבל גם מגיבים לתהליך ולתוצר הסופי. היצירה השיתופית מחייבת שיתוף וביקורת הדדית.

בשונה מאופני התנהלות מקובלים, הגישה המאפיינת את הסינרגיה של חברי סטודיו שיתופי בין אני ואנחנו היא הבחירה הסוציו־פוליטית שבאה לידי ביטוי בהיעדר היררכיה וסמכותיות, ובאי הפעלת כוח. תחת זאת הם מציעים אג'נדה אחרת; הם בוחרים ליצור ביחד ולחוד, לפעול באופן עצמאי זה לצד זה באופן שהשלם משרה על חלקיו, ובחלק מהמקרים לשתף פעולה ביצירה משותפת.

תהליכי עבודה מוצגים בשקיפות ומלווים שיח ביקורתי. כל אמן שומר על עצמאותו, אבל פיתוח וקידום העבודה מגובֶּה בשקיפות ובמשוב. נוצרת כאן יצירה שהיא מיזוג של אישי וקולקטיבי. לדוגמה, פעולת ה"גלגול" של הדס בתוך שטיח בבית שלום אַש מקבלת תפנית בשיח קבוצתי והופכת ליציקת בטון של שטיח שמגולגל בקצהו, שהוצג בתערוכת הפתיחה של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (2021).

לרגל סיום השהות של סטודיו שיתופי במרכז לאמנות דיגיטלית, חברי הקבוצה יצרו סרט קצר הקרוי "עיוורון לילה". הסרט עוקב אחר רכב עטוף נייר שמתוכו בוקע אור כמו מתוך אהיל. הרכב נכנס לחצר המרכז לאמנות דיגיטלית, נוסע לאיטו, מגשש דרכו בעיוורון, באפלה. הוראות נהיגה מנחות אותו בדרכו באמצעות מגפון. בשלב מסוים הרכב עוצר. עם פתיחת הדלתות נקרעת מעטפת הנייר ומתוך הרכב יוצאים אמני הסטודיו עטויים סרבלי מגן אטומים המיועדים לשעת חירום. בעזרת ספריי לבן ושבלונות הם מתיזים על דפנות המכולה המוצבת בחצר את הכתובת: היינו כאן.

סטודיו שיתופי, עיוורון לילה (וידאו ארט), 2014

האם קדושת האוטונומיות של האמנות מופרת בעצם המעבר מהסטודיו הפרטי לשיתופי?

להיפך. דווקא יצירה של אמנות אוטונומית, נבדלת, היא פריווילגיה במציאות המשברית, המקומית והגלובלית, שאנו חווים בתקופה זו. הדרך של סטודיו שיתופי היא תגובה למצב באמצעות התאמת האמצעים לדרך. חנה ארנדט טוענת בספרה "המצב האנושי" שבאמצעות הפעולה והדיבור אנחנו מכוננים את המרחב הציבורי ומשפיעים על אופיו. ברוח זו ניתן לטעון, שפעולה משותפת היא האמירה הקוהרנטית והרלוונטית למציאות בישראל של שנת 2024.