דבר שאינו נמצא

כמה נכון שבזכוכית הממסגרת את צילומיה של עינת עריף־גלנטי משתקפים גם החדר וגם המתבונן. גם המצלמה המורמת, המוכנה לתפוס את התצלום המודפס נקלטת בזכוכית. התערוכה כולה היא מטאפורה לחיינו, לשליטה וחוסר השליטה שיש לנו בהם. כמוהם גם זווית הצילום, זווית האור, השיחה עם אמנות סידור הפרחים היפנית – איקבנה. הטבע הדומם נוכח במלוא שתיקתו וחוסר התזוזה שלו, ומולו האדם נע, מתבונן, וכמוהו – מתפרק. החומר גם הוא לעולם אינו דומם, לא באמת: הוא נאכל ומאוכל, נרקב ומתמוסס, מתפורר ונופל. כמו גוף האדם, ונפשו, הוא אינו יכול להשתמר כשהיה.

האמנות של עריף־גלנטי מוקפדת. את הכלים יצרה במיוחד לתערוכה, על האבניים. היא מתמסרת לתהליך של הרמת החומר ודחיסתו מטה פעמים רבות, עד שהחומר מורד בה, מתעקל ומתפתל בדרכו שלו. מתוך הנוקשות של תהליך יצירת כלי קרמי יוצא החומר לחופשי, מקבל אופי עצמאי ומפסיק להיות תלוי ביוצר, כמו באמרה הידועה "הקנבס מכיל את הציור השלם והאמן רק מוציא אותו לאור". חלק מהכלים עריף־גלנטי מזגגת ושורפת כך שמתקבל מוצר מוגמר, וחלקם מתייבשים ומתפרקים בתצלום ובווידאו, כאשר היא ממלאת אותם במים.

עריף־גלנטי מספרת שהרעיון הראשוני לתערוכה היה לצלם בווידאו את הכלים נסדקים ונופלים מהמים, מתייאשים ומתבלים, בוכים ומתפרקים, ואחר כך להקרין את הסרט לאחור, עד שהם שוב עומדים שלמים. מהלך של כמו גאולה, תקווה לחזרה לאחור. האמנית מגלגלת את התערוכה בראשה כבר לא מעט שנים, כך שהרעיון לא נוצר בעקבות הפירוק הכואב שחל בשנה שקדמה לשבעה באוקטובר ובחודשים שבאו אחריו. עם זאת, לאחר האסון, אותה תקווה שהייתה אמורה להופיע בסרטון – מעין חזון העצמות היבשות – לא הייתה יותר אמיתית או נכונה בעיניה, אלא נאיבית.

עינת עריף-גלנטי, המאמץ להשגת אי-שלמות, 2024, פרט מתוך וידאו, 7:53 דקות

ואכן, אין תמימות בתערוכה "אי הוודאות שבוודאות" (יש להתייחס גם לשם היפה הזה, ועוד יותר לתרגומו השונה אך המדויק במשמעותו, מילולית וצורנית, An Island of Uncertainty). יש בה את יפי החיים, שהתפרקותו היא בלתי נמנעת וקשורה קשר ישיר ליופיו. העבודות מתייחסות לגישה האסתטית וואבי סאבי, הרואה במהלך החיים של חפץ, כולל הסדקים הנפערים בו והפגמים שיוצר הזמן, את מלוא היופי. שיאו של הכלי לא נמצא בשלמות שלו, כי אם בהיסטוריה שהוא צובר. בהתאם לגישה זו, בתערוכה מתנהל שיח מתמיד בין שליטה וחוסר שליטה, בין התכנון הקפדני של העבודות לבין מה שקורה בפועל, שתלוי במשתנים שאינם קשורים באמנית.

"אני לא יכולה לעשות משהו שאין בו פגימה. אני לא סובלת את זה… המאבק להיות מושלם הוא ריק" (עינת עריף־גלנטי).

לעבודות בגלריה הקטנה, שנקראות "המאמץ להשגת אי שלמות", יש פן אשלייתי. בשלושתן מככבים מדפים עמוסי כלים: בראשונה ארונית מדפים המכילה כלים שלמים, מבריקים, העומדים על קצה המדף, מסודרים להפליא; בשנייה וידאו שבו כלים אחרים אך דומים, יבשים אך לא שרופים, ממולאים במים, נסדקים, מתפרקים ונופלים; ובשלישית מסגרת המכילה תצלום של המדף שעליו נראה שעומדים הכלים המופיעים בווידאו באמצע תהליך ההתפרקות (יש מספר כלים שחוזרים על עצמם בתצלום, אבל אלו כלים אחרים מבווידאו). במבט ראשון, קשה להבחין בהבדלים שבין שלוש העבודות. זו אמנות אשלייתית – "טרומפ לואה " – ובה שלושה ממדים של דימוי. האמנית מביאה את הצופה בתערוכה לחוויה של תעתוע וספק בהנחות יסוד. כך מתערערות גם זוויות הראיה ויציבותו של העולם כולו, שום דבר לא ברור יותר. הווידאו מכיל שקרים רבים: הכלים אינם עשויים פורצלן אלא מחומר בעל נראות והתנהגות דומה; הקול של הווידאו מגיע מאחור ומפתיע, כמו מתוך ממד רביעי ונסתר שגם בו נשברים כלים ושלא נמצא מול עיני הצופה. שם העבודה מתעתע גם הוא, הרי אי שלמות היא דבר שנוכח תמיד בחיינו, מאבק מתמיד, ולא דבר שיש להתאמץ להשיגו, אך האמנית בעבודותיה מתאמצת להביא את הכלים לידי התעקמות או נפילה. המדפים נראים מעט מוטים, וייתכן שהיא דוחפת את הכלים כך שייפלו. המאמץ הזה להגיע לתוצאה הלא מושלמת כמוהו כמאמץ להגיע לשלמות, הרי שלמות העבודה היא בקלקול.

בנוסף, המדפים המלאים כלי פורצלן מזכירים את מסורת "חדרי הפלאות", אותם חדרים שהציגו ממצאים ייחודיים מרחבי העולם, אך בשונה מהם עבודותיה של עריף־גלנטי אינטימיות ונוגעות ללב, מזכירות מדפים באמבטיה או ויטרינה בסלון, היכן שאדם עומד מול עצמו או נפגש עם משפחתו וחבריו. פריטים שייחודם הוא בהיסטוריה שלהם.

עינת עריף-גלנטי, צבעוני לבן, 2024, צילום והדפסה ארכיבית

בתערוכה צילומי טבע דומם שבהם הצבעונים נבחרים בקפידה. האמנית כמו מבצעת ניסוי שבודק מה המעט ביותר שניתן לשים בצילום כדי להפוך אותו ל"טבע דומם הולנדי קלאסי". שמותיהן של העבודות, הקרויות לפי צבעו של הצבעוני שמופיע בהן – צבעוני כחול, לבן או צהוב – מתייחסים ככל הנראה לחיינו אנו בתקופה זו. הצבעונים מלאכותיים וממשיכים את מוטיב השקר והתעתוע שבתערוכה. יש בכלים מחשבה על מים, אדמה, עץ ואש, שלוקחים כולם חלק בהכנת כלי. ארבע יסודות, ומולם הפלסטיק של הצבעוניים, אותו חומר תעשייתי מנותק.

התערוכה מוצגת לצד תערוכתה של זיוה ילין, "מה שנשאר", והתערוכות מתערבבות זו בזו. ילין עוטפת את החפצים שהביאה איתה מקיבוץ בארי בנייר אריזה שמתקשח מדבק, ואז מוציאה אותם ומרוקנת את העטיפה מתוכנה. בפעולה זו היא הופכת את הנארז – מוצר שמיש – לטיוטה, ואת העיטוף הבלתי שמיש למוצר המוגמר. כמעט כמו מתנה, אך גם מעין טיוטה לדבר שקיים כבר. ההתבוננות בקליפה העוטפת פריטים שהיו חיים לפני העיטוף – הצמחים (אף שחלק מהצמחים ואולי כולם מלאכותיים, ומזכירים במעט את הצבעונים בעבודותיה של עריף־גלנטי) – דומים כל כך לצמח מיובש. כמו בתערוכה של עריף־גלנטי, גם כאן יש אלמנט של אשליה, וקשה לפענח מהו המוצר המוגמר, מהו החי ומהו המת. כאשר כל שנשאר מעשרות חפצים הוא קליפה חומה דקה, החפץ מקבל את החיים שסחב איתו במשך ש נים;אופי חדש ועם זאת ישן, כמעט היסטורי.

עינת עריף-גלנטי, בקבוק, פרט מתוך אי-המטמון, 2020, צילום והדפסה ארכיבית

בשנת 2020 הציגה עריף־גלנטי תערוכה בשם "שקיעתה של הזריחה". בתערוכה היא אספה בין היתר פריטים שנזרקו בחופי עתלית ואשקלון, התבוננה בהם, ניקתה אותם, צילמה אותם ולבסוף הציגה את התצלומים שלהם. בפעולה זו כמו נתנה להם חיים נוספים, גאלה אותם מוויתור העולם עליהם (ומהפיכתם לנזק סביבתי). בימים אלו האמנית מצלמת בעוטף כחלק מפרויקט של יד בן צבי, והיא אוספת חפצים מבתים שניזוקו בשבעה באוקטובר ומצלמת אותם. פעולת תיעוד הפגם באובייקט לא מושלם באהבה ובחמלה היא פעולה שחוזרת בעבודותיה שוב ושוב.

המאמץ להשיג אי שלמות הוא הרצון להביא את הפגום ביותר כשלם ביותר. חשיבותו של כלי פגום מפוקפקת ובעייתית. צורת העבודה ההופכת כלי ללא שימושי משנה את המהות שלו לאסתטית, או אפילו רוחנית ומעמיקה יותר. ערכו של הכלי אינו מעשי, אלא במתן מחשבה ומבט חדש. האשליה הגדולה מכל בתערוכה, אם כן, מתייחסת לפגם שאיננו וישנו במקביל, ללא הרף.

*
אי הוודאות שבוודאות / עינת עריף-גלנטי
אוצרות: מיטל מנור
סטודיו משלך, כ"ט בנובמבר 10 ירושלים
נעילה: 30.09.2024