אמניות בתקופת המנדט – תחילת המודרניזם באמנות בארץ ישראל

תקופת המנדט הייתה אחת התקופות המשמעותיות והמכוננות בהתפתחות האמנות המקומית בכלל, ואמנות נשים בפרט. לאחר מלחמת העולם הראשונה חודש הקשר עם מרכזי האמנות באירופה, לשם יצאו אמנים ואמניות ארץ ישראליים ללמוד, וכאשר חזרו ארצה הביאו לכאן את חידושי האמנות המודרנית. בו בזמן התחדשה ההגירה היהודית לארץ ישראל, שהביאה יוצרים ויוצרות מחו"ל ואיתם חידושים בתחום האמנות, הצילום והאדריכלות.

אמניות רבות השתתפו אז בתערוכות חשובות בארץ ישראל ובחו"ל, ואף זכו בפרסים חשובים. אך למרות השתתפותן ותרומתן החשובה של האמניות להתפתחות האמנות המקומית, ואף שהנשים ציירו יחד עם הגברים, לקחו חלק בתערוכות חשובות ושמותיהן מופיעים בביקורות, במשך זמן רב הן לא נכנסו לקאנון הרשמי של תולדות האמנות המקומית. עד תחילת המאה ה־21 שמותיהן של רוב היוצרות שפעלו בשנים אלה נשכחו או הודרו מהשיח ההיסטורי – הן מהמוזיאונים, הן מהתערוכות והן מהמחקר של תולדות האמנות בישראל. ¹ רק בשנת 2008 פורסם הספר נשים יוצרות בישראל, בעריכת רות מרקוס ובהשתתפות חוקרות אחרות, ² ובשנת 2015 הוקמה "העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל" ³ שמטרתה, בין היתר, להעלות לסדר היום שמות של אמניות נשכחות ולעודד מחקר על נשים אמניות בארץ.

לנשים אמניות היה תפקיד חלוצי ומקום חשוב בהתפתחות האמנות המודרנית בארץ, לא פחות מאשר לגברים, בין היתר בזכות העובדה שרבות מהן נסעו ללמוד בפריז, ויחד עם אמניות שנולדו בחו"ל ולמדו שם הביאו ארצה את חידושי האמנות המודרנית. יש לציין כי חשיפת ההיסטוריה של נשים חלוציות באמנות, שמטרתה תיקון נקודת ההתבוננות על תרומתן תוך חשיפת מנגנוני ההדרה, באה לידי ביטוי במספר תערוכות שהוצגו בשנים האחרונות במוזיאונים ובגלריות מרכזיות בעולם: בבביאנלה לאמנות בוונציה (2022) ניתן משקל רב לפועלן של יוצרות שהודרו מהשיח המרכזי; בנובמבר 2022 נפתחה באקדמיה המלכותית בלונדון תערוכה בשם "לעשות מודרניזם" ובה הוצגו אמניות אקספרסיוניסטיות גרמניות שפעלו בתחילת המאה ה־20 כמו פאולה מודרסון בקר, קתה קולביץ, גבריאל מונטר ומריאן ורפקין; ב־2022 הוצגה במוזיאון לוקסמבורג בפריז תערוכה על "החלוצות", נשים שפעלו בפריז בין שתי המלחמות, באווירה המשוחררת והאוונגרדית של מהפכה נשית בכל תחומי החיים ובמיוחד באמנויות, וב־2023 הוצגה בפטי פאלה תערוכה על "פריז של המודרניות", שבה הוצג פועלן של נשים רבות.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Musée du Luxembourg (@museeduluxembourg)

מעבר המרכז האמנותי לתל אביב

נראה כי מעבר המרכז האמנותי מירושלים לתל אביב תרם תרומה משמעותית להתפתחות האמנות המודרנית בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה דעך "בצלאל" ולבסוף נסגר. בשנים 1925–1928 "אגודת אמנים עברית" ארגנה בירושלים את תערוכות "מגדל דוד", שבהן הציגו אמנים רבים מ"בצלאל" ומחוצה לו. אך בתוך האגודה התחוללו מאבקים בין אנשי "בצלאל" השמרנים ובין "המודרניים", ולקראת סוף העשור העתיקו רוב "המודרניים" את מושבם לתל אביב, שם החל להתהוות מרכז חשוב. התערוכות בצריף האהל ובגימנסיה הרצליה בשנים 1925–1927 סימנו את תחילתו של המודרניזם באמנות הישראלית, תהליך שהגיע לשיאו בשנות ה־30, עם הקמת מוזיאון תל אביב.

אבן דרך בתולדות האמנות המודרנית בארץ ישראל, במיוחד בתל אביב, הייתה הגעתו של יעקב פרמן (Peremen) ארצה. פרמן היה איש רוח, עסקן ציוני ואספן אמנות נלהב, שהגיע ארצה ב־1919 באנייה "רוסלאן" (Ruslan), שהייתה מעין "מייפלאואר" (Mayflower) ישראלית, והביא עמו אוסף של כ־200 יצירות אמנות מודרניות של אמנים יהודים רוסים, יחד עם ספרייה גדולה למדעי הלשון והתרבות העברית. כוונתו הייתה לטפח אמנות ישראלית מודרנית ברוח המסורת האמנותית המהפכנית שממנה בא; החל במפנה המאה ועד שנות ה־20 של המאה ה־20 התפתחה ברוסיה אמנות אוונגרדית חשובה, שהושפעה מאמנים פוסט־אימפרסיוניסטים ומסגנונות כגון פוביזם, קוביזם ופוטוריזם, ואלה באו לידי ביטוי ביצירות שהיו באוסף פרמן. ⁴

כדי לבסס את האמנות המודרנית בארץ ישראל, פרמן אירגן בשנים 1920–1922 תערוכות של אמנות מודרנית, שבהן ניתן היה לראות לראשונה יצירות מהאוסף שלו. באוסף נכללו גם יצירותיהן של מספר נשים ציירות, שייצגו תופעה מובהקת באוונגרד הרוסי, שבו בלטו במיוחד נשים אמניות. "התערוכה התמידית" שלו בנווה שאנן ב־1920 התקבעה כתערוכה הראשונה בתל אביב, והציגו בה בין היתר ציונה תג'ר וחד גדיא (מרים הרון, שהייתה מהתלמידות הראשונות של "בצלאל" לפי מלחמת העולם הראשונה), אף שהתערוכה עצמה לא הצליחה בגלל ההתקוממות הפלסטינית ביפו. תערוכתו השנייה הוצגה ביפו, נווה שלום ב־1921, יחד עם קאופרטיב "התֺמר" שהקים פרמן, ושבו היו חברים גם יוסף ואידה קונסטנטינובסקי, חד גדיא וציונה תג'ר. ⁵

 

View this post on Instagram

 

A post shared by מוזיאון תל אביב לאמנות (@telavivmuseumofart)

בשנות ה־30 התגבשו באמנות בארץ שתי מגמות עיקריות: הצרפתית והגרמנית. המגמה הצרפתית נבעה מכך שאמנים רבים, בעיקר הצעירים, נסעו אחרי מלחמת העולם הראשונה ללימודים בפריז, שם פגשו באמנות העכשווית, וגם הושפעו מהאמנים האקספרסיוניסטים היהודים של אסכולת פריז, זאת בשל שפה משותפת, רקע ומנטליות דומים, וכן הזדהות עם סגנון יהודי אוניברסלי. כשחזרו האמנים ה"צרפתים" הם התרכזו בעיקר בתל אביב. את המגמה הגרמנית הובילו אמנים שעלו ארצה עקב עלייתו של היטלר לשלטון, ואלה התקבצו בסביבות "בצלאל החדש", שנפתח ב־1935 והוקם במוצהר כמוסד המנותק מבתי מלאכה מסחריים.

התפתחויות נוספות בתל אביב היו בתחום המוסדות הקשורים לאמנות: מוזיאון תל אביב לאמנות נפתח ב־1932, ובשנות ה־30 פתח הצייר אהרון אבני סטודיו במעונות העובדים ברחוב פרישמן בתל אביב, שם לימד גם הפסל משה שטרנשוס. בית הספר התרחב במשך השנים, עד שב־1939 הפך ל"בית הספר לציור ולפיסול של ההסתדרות", ולאחר מותו של אבני בשנת 1951 כונה "מכון אבני". בשנת 1945 פתחו אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן סטודיו משלהם, "הסטודיה", וקבוצה גדולה מתלמידי בית הספר של ההסתדרות, שלא היו מרוצים משיטותיו "המיושנות", עברו ללמוד אצלם.

הנסיעה לפריז ⁶

בשנות ה־20 גדל מספר הנשים שיצרו בארץ ישראל. חלקן היו עולות חדשות וחלקן כבר נולדו בארץ. כמה מהן הגיעו ממשפחות דתיות ומסורתיות, ובחרו בציור כביטוי של עצמאות ומודעות עצמית. כמו הגברים, האמניות תיארו ביצירותיהן את החברה המתגבשת בתל אביב ואת בנייתה של העיר החדשה, החלוצית והחילונית, ללא משקעים של עבר היסטורי שאפיינו את אמני ירושלים. הציורים של שנות ה־20 ביטאו נאיביות, שמחת חיים ואופטימיות, וניכרת בהם השפעה מודרניסטית בינלאומית. במקביל החלו להגיע מאירופה נשים שהביאו אתן את רוח "האישה החדשה" – אותה אישה עצמאית ובעלת מקצוע, שהוכיחה את עצמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולכן ראתה את עצמה שווה בכל לגבר. בסך הכל איתרנו במחקר לספר למעלה מ־80 (!) אמניות שפעלו בתקופת המנדט, ואני בטוחה שהיו עוד, ואולי שמן יעלה במחקרים הבאים. זו כמות מדהימה, שמפריכה את הטענה המוכרת אך השגויה שלא היו אז הרבה אמניות.

אמניות רבות חיפשו מקומות לימוד או השתלמות שיאפשרו להן להתעדכן בחידושי האמנות בעולם, ועם תום המלחמה ופתיחת הגבולות הן החלו לנסוע לפריז. הנסיעה לחו"ל הייתה חשובה ביותר, כי בארץ היה קשה לעקוב אחר התפתחות האמנות המודרנית בחו"ל, אלא בעזרת גלויות או ספרי אמנות ספורים, שבהם היו בדרך כלל אילוסטרציות בשחור/לבן או באיכות צבעונית גרועה. גם היצירות שהביא פרמן לא היו יצירות של אמנים מודרניים מובילים, אלא של ציירים יהודים רוסים שציירו בסגנונות מודרניים שונים. ⁷ כמו כן, האוסף כלל אמנות שנוצרה רק עד מלחמת העולם הראשונה. אמני ארץ ישראל רצו לראות את היצירות המקוריות, וכן לדעת "מה קורה עכשיו", ולפיכך הייתה הנסיעה לחו"ל כה חיונית.

האמניות בוחרות לנסוע לפריז אף שהן באות ממקום שבו שלטת האנגלית. אמנם המנדט רק החל ב־1920 (או ב־1922, שאז קיבל תוקף נוסף מ"חבר הלאומים"), ⁸ אבל הבריטים כבשו את הארץ כבר במלחמת העולם הראשונה, ויש להניח שהשפה האנגלית הייתה מוכרת לאנשי היישוב יותר מהצרפתית. למרות הניתוק שנוצר בגלל מלחמת העולם הראשונה ואי היכולת לראות יצירות מקוריות באיכות טובה, היה ברור להן שהחידושים באמנות מתרחשים דווקא בפריז. לכך תרם גם האוסף של פרמן, שהביא חידושים, אמנם מיד שנייה, אבל האיר על פריז כמקור האוונגרד.

יונה צליוק, דיוקן אישה, 1926, שמן על בד, 45X 59.5 ס"מ, אוסף המשפחה

בשנות ה־20 פריז משכה אליה אמנים רבים מכל העולם, ובמיוחד אמניות שרצו ללמוד ציור או לשכלל את מה שלמדו בארצות מוצאן. פריז ייצגה לא רק את החידושים באמנות, אלא גם את החופש והיצירתיות, ומעל לכל את שחרור האישה. ⁹ בשנות ה־20 היתה בפריז קהילה גדולה של אמניות יוצרות בתחומים שונים, כולן בעלות תפיסה ליברלית, ובתוכה גם קהילת נשים לסביות, חלקן מתוך תפיסה פמיניסטית, שהשפיעו מאד על התפתחות האמנות והספרות האוונגרדית באותן שנים. ¹⁰ סופרים ואמנים אמריקאים רבים זרמו לפריז, הן בגלל שער הדולר שאיפשר להם חיים זולים יותר, והן בגלל המתירנות והחופש ששררו בה. תרבות בתי הקפה, הבילוי בקברטים ובמועדונים והנשפים הרבים שנערכו הן על ידי סטודנטים והן על ידי אמנים מתחומים שונים, יצרו הכרויות והשפעות הדדיות. לפריז הגיעו גם אמני ג'ז שחורים רבים, שנהנו מהפתיחות והליברליות של הצרפתים, לעומת הגזענות ששלטה בארה"ב. כמו כן, ב־1924 נפתחה בפריז האולימפיאדה שהביאה לשם זרים רבים, ואלו בתורם הביאו לארצותיהם את הרוח הפריזאית והעלו על נס את שמה של העיר כמרכז תרבותי וחברתי.

רוב הנשים שנסעו לפריז למדו באקדמיות פרטיות, כי בתי הספר הציבוריים הקשו על קבלת תלמידים וגם היו שמרניים יותר. וכך הפכו בתי הספר שבהם למדו הזרים והזרות למעין כור היתוך של השפעות הדדיות. מחד גיסא, האמניות הביאו עימן את מסורות הציור של ארצן והשפיעו זו על זו, ומאידך גיסא, אותן אמניות החזירו לארצן את הסגנונות שלמדו בפריז. אלא שחלקן התקשו להשתלב מחדש בעולם האמנות בארצן, כי ההשפעות הסגנוניות שהביאו נגדו את המסורות השמרניות המקומיות. לדעתי, לאמניות הישראליות לא הייתה בעיה כזאת, כי הן חזרו למקום שבו לא הייתה מסורת אמנותית כובלת רבת שנים. לא רק זאת, אלא שהן התנגדו במופגן למסורת המיושנת של בצלאל, ורצו ליצור אמנות מודרנית שתתאים לרוח המודרניות של המדינה החדשה.

בסך הכל, לאורך שנות המנדט הבריטי למדו בפריז כ־26 אמניות ארץ ישראליות, רובן הגיעו מארץ ישראל וחלקן הגיעו מארצות מוצאן, לפני הגירתן ארצה. רוב האמניות נסעו לפריז בשנות ה־20 וה־30. זו כמות מרשימה בהתחשב בכך שנדרש אומץ לב רב כדי להגיע לפריז ללא משפחה, מבלי לדעת את השפה, מבלי לשריין מקורות פרנסה ומבלי להכיר כמעט איש בפריז. המצב הכלכלי באותן השנים היה מאד לא יציב, הן בעקבות המלחמה הגדולה והן בעקבות המשבר הכלכלי בארה"ב ב־1929. בגלל המצב הכלכלי היה קשה למצוא בפריז דירות מתאימות לסטודיו, הן מבחינת המחיר והן מבחינת הגודל, ולכן רוב האמניות התגוררו בחדרים שכורים או בפנסיונים, ששימשו גם למגורים וגם ליצירה, ולא יצרו הרבה יצירות גדולות.

למזלן של הישראליות, רובן הכירו זו את זו ותמכו אחת בשנייה, ומעל לכל הייתה שם "האם הגדולה" חנה אורלוף, שקיבלה את פניהן ועזרה להן למצוא חברה ועבודה. חנה אורלוף נסעה לפריז ב־1910 ללמוד תפירה ועבדה כחניכה בבית אופנה עילית. שם זיהו את כישרונה והמליצו לה ללמוד רישום, וכך למדה בבית הספר לאמנויות דקורטיביות (École des Arts Décoratifs) ובאקדמיה שהקימה האמנית הרוסייה מארי וסילייבה (Vassilieva), שנקראה בתחילה Académie Russe ואחר כך Académie Vassileff, אך את הפיסול למדה אורלוף בעצמה. ב־1916 נישאה למשורר הפולני ארי יוסטמן וב־1918 ילדה את בנה. בעלה, שהתנדב לשרת בצלב האדום האמריקאי, מת בשנת 1919 מהשפעת הספרדית. אורלוף התקרבה לאסכולת פריז ובמיוחד לחבריה היהודים, אך גם הושפעה מהסגנונות שרווחו בפריז ערב מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. יצירותיה המוקדמות מזכירות במיוחד את הצורות המסיביות ואת ההפשטה של ארכיפנקו וליפשיץ המוקדמים, ואת הפרימיטיביזם המופשט של מודיליאני. מהר מאד רכשה לה שם כאמנית והייתה בעלת השפעה.

חנה אורלוף עם דיוקן אילה זקס אברמוב, 1961, (מקור: וויקיפדיה, לפי רשיון קריאייטיב קומונס)

אמניות ארץ ישראליות רבות שהגיעו לפריז התיידדו עם חנה אורלוף ונעזרו בה, בהן מספר אמניות שהיו מקורבות אליה ונשארו אתה ביחסי ידידות גם בהמשך דרכן. אין ספק שגם אמניות היישוב האחרות שלמדו אז בפריז הכירו אותה והכירו זו את זו, כי חלקן למדו באותם בתי ספר, ויצרו קהילה של ארץ ישראליות בפריז. למעשה, רוב ימיה חיה אורלוף בפריז ואף קיבלה אזרחות צרפתית, היא נחשבת היום לאמנית צרפתיה חשובה ביותר ולאחרונה אף הוצגה בתערוכה רטרוספקטיבית בפריז. לכן יש הטוענים שאין לראות בה אמנית ישראלית. עם זאת, היא הייתה קשורה לארץ, ראתה את עצמה ישראלית, ביקרה כאן לעתים קרובות ואף הציגה בתערוכות בארץ. אורלוף פיסלה דיוקנאות רבים של אמנים ואישים ישראלים, כגון הצייר ראובן רובין והמשורר חיים נחמן ביאליק, ואף יצרה כמה אנדרטאות הקשורות להיסטוריה הישראלית. ¹¹ כך, אף שהיא אמנית צרפתיה לכל דבר, היא נחשבת גם לאמנית ישראלית.

מספר מילים על מארי וסילייבה, שאמנם אינה אמנית ארץ ישראלית, אבל יש לה מקום חשוב בסצינה האמנותית בפריז. הסטודיו שלה במונפרנס, שפתחה ב־1912, הפך למקום מפגש של אמנים אוונגרדיים שונים. וסילייבה היתה ציירת, פסלת ומעצבת תיאטרון רוסייה, שהתפרנסה מיצירת בובות.

אחד ממקומות הלימוד המשותפים לאמניות ארץ ישראליות רבות היתה ה"אקדמי דה לה גרנד שומייר" (Grande Chaumièr), שנוסדה ב־1904, והייתה ממוקמת ברחוב דה לה גרנד שומייר במונפרנס. לידה הוקמה ב־1909 ה"אקדמי קולארוסי" (Colarossi), שגם בה למדו אמניות ארץ ישראליות. שתי אלה לא היו אקדמיות של ממש. אמנם ניתן היה ללמוד שם בצורה מסודרת, אך אפשר היה גם להצטרף לשיעורים בודדים, או ללמוד בסטודיו של אחד האמנים. זה בדיוק מה שמשך לשם אמנים מכל העולם. בעצם זה היה מעין כור היתוך של השפעות הדדיות שעדיין לא נחקרו מספיק. ב"גרנד שומייר" למדו האמניות קתה אפרים מרכוס, ג'ניה ברגר, חנה טברסקי, צלה נימן וסימה סלונים.

אמדאו מודיליאני, מארי וסילייבה, 1918, (מקור: וויקיפדיה, לפי רשיון קריאייטיב קומונס)

עוד מקומות לימוד משותפים היו הציירים שאצלם למדו. למשל, הצייר אשיל־אמיל אותון פרייז (Othon Friesz), צייר פוביסט ידוע, שחזר לציור יותר שמרני והושפע מסזאן, לימד את מוסיה בוגרשוב, יונה צליוק וחיה שוורץ. בולט במיוחד הצייר אנדרה לוט (Lhote), שבאקדמיה שלו (Académie Lhote) למדו הציירות קתה אפרים מרכוס, שלומית ויטנברג מילר, יונה צליוק, רות שלוס וציונה תג'ר, לצד אמניות רבות מרחבי העולם – בספירה האחרונה נמצאו כ־1590 תלמידים זרים, ויש להניח שעוד יתגלו בעתיד. לכן ניתן לומר שגם הסטודיו שלו היה מקום שבו נפגשו תרבויות וסגנונות שונים. עד כדי כך הייתה ללוט השפעה על אמניות זרות שחזרו לארצן והביאו עמן את התיאוריות שלו ושיטת הלימוד והציור שלו, שבשנים האחרונות פורסמו מאמרים ונערכו כנסים על הנושא. לצערי, האמניות הארץ ישראליות שלמדו אצלו לא מוזכרות בספר על התלמידות הבינלאומיות שלו. ¹²

אמניות שנסעו לפריז בשנות ה־20

1. קתה אפרים־מרכוס: נסעה ב־1925, בעצת הצייר האקספרסיוניסט אוטו מילר (Müller), כדי ללמוד אצל אנדרה לוט וב"גראנד שומייר", שם אימצה פלטת צבעים עשירה ומוארת יותר.
2. מרים אניס: נסעה לפריז ב־1929 יחד עם יצחק פרנקל, שאותו ככל הנראה הכירה במסגרת מועדון ה"אהל". באותה שנה נולד שם בנם, אליעזר. בפריז עבדה בעיצוב וייצור כובעים ונשאה בעיקר נטל הפרנסה. בתחילת 1935 חזרה ארצה.
3. מוסיה בוגרשוב־מני: ב־1922 נסעה לפריז ולמדה ציור אצל אותון פרייז. את יצירותיה הציגה מוסיה בסלונים בפריז, הן בסלון העצמאיים והן בסלון הסתיו, ושמה מופיע באנציקלופדיה לאמנים צרפתיים Bénézit (תחת הכותרת "אסכולה פלשתינאית"). ראו פירוט בהמשך.
4. רחל בוגרשוב־אלוייל: נסעה אף היא לפריז ללמוד בסורבון, בשנת 1924 או 1925, ושהתה שם כחמש שנים. ראו פירוט בהמשך.
5. שולמית ויטנברג־מילר: ב־1925 נסעה לפריז ולמדה ציור ב"אקדמי מונפרנס", בבית ספרו הפרטי של אנדרה לוט.
6. בתיה לישנסקי: ב־1925 החלה ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות בפריז (École des Beaux Arts) ואף הציגה ב"סלון העצמאיים" ב־1926. היא המשיכה להתגורר בפריז עד שובה ארצה ב־1929.
7. גניה מייזליס: נסעה לפריז ב־1930 ושם התיידדה עם חיים סוטין ומוריס ולמנק (Vlaminck), ציירים ידועים מאסכולת פריז, אשר השפיעו על סגנונה האמנותי. ב־1933 חזרה ארצה וחיה בתל אביב. ב־1938 יצאה להשתלמות נוספת בפריז.
8. צילה נימן: הגיעה לפריז בסביבות 1933 (אין תאריך מדויק) כדי ללמוד ציור, התגוררה בביתו של הצייר היהודי מנקס (Menkes) וגם למדה אצלו, ובמקביל למדה ב"אקדמי קולרוסי" וב"גרנד שומייר". בשנת 1935 חזרה ארצה. ראו פירוט בהמשך.
9. סימה סלונים: בשנת 1935 נסעה ללמוד אמנות בפריז אצל סוטין וב"גרנד שומייר", ובלונדון אצל מרק גרטלר.
10. ויולט ציטרון: למדה כנראה בפריז לפני עלייתה ארצה ב־1926.
11. יונה צליוק: בשנת 1924 נסעה לפריז כדי ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות. התיידדה עם חנה אורלוף, וכן למדה אצל אנדרה לוט ואצל אותון פרייז. ראו פירוט בהמשך.
12. ציונה תג'ר: למדה בפריז בשנים 1924–1926 אצל אנדרה לוט, על פי הצעתו של קונסטנטינובסקי. בביקורה השני בפריז, בשנת 1931, הושפעה יותר מאנדרה דרן(Derain).

אמניות שנסעו לפריז בשנות ה־30 וה־40

1. עליזה בק: למדה בפריז לפני עלייתה ארצה ב־1939.
2. ג'ניה ברגר: נסעה לפריז ב־1934 או 1935 ולמדה עד 1937 ב"גראנד שומייר". ברגר הכירה את האמנים היהודים בפריז של אותה עת וכן הושפעה מיצירתו של פאול קליי. שהותה בפריז לא הייתה רציפה, ומסגרת הלימודים החופשית ב"גראנד שומייר" איפשרה לה לבקר בפלשתינה ב־1935.
3. מרים ברלין: הציגה בפריז ב־1937 בביתן הארצישראלי.
4. לילי גומפרץ־ביאטוס: למדה בפרנקפורט, במינכן, בברלין, בציריך ובפריז. ב־1933 עלתה ארצה.
5. יאנה הילמן שחרל: נולדה בווינה ולמדה פיסול באקדמיה לאמנות בווינה, ובפריז בסטודיו של הפסל והמורה הידוע אמיל אנטואן בורדל (Bourdelle), ממנו הושפעה עד מאוד. בזמן שהותה בפריז הציגה שם ובוונציה. ב־1936 עלתה ארצה.
6. חנה טברסקי: נסעה לפריז ב־1937 וב־1949 ולמדה ב"גרנד שומייר".
7. מוסיה טולמן: פעלה בשנות ה־30 בפריז אך קיימה קשרים הדוקים עם אמנים בארץ ואף ביקרה כאן ב־1936. עבודה מהשנים שציירה בפריז נמצאת באוסף מוזיאון תל אביב. ב־1936 ציירה את דיוקן גוסטב קאהן ואת מאיר דיזנגוף בביקורו בפריז ב־1937. היא אף ציירה את דיוקנו של זלמן שניאור שהתגורר בפריז ואת דיוקנה של הפסלת חנה אורלוף. ב־1931 השתתפה בתערוכה סלון הסתיו בפריז. ב־1948 הקימה ביחד עם מאנה כץ, ז'אן אטלן ואמנים נוספים ארגון בשם "אמנות" שעזר לאמנים ישראלים בבואם לפריז.
8. אסתר לוריא: למדה בפריז ב-1939.
9. מרים קיפר: למדה בפריז בשנים 1949–1950.
10. רבקה ריגר קפלן: למדה בפריז בשנים 1947–1948.
11. חיה שוורץ: בשנים 1935–1937 שהתה בפריז ולמדה באקדמי סקנדינב (Académie Scandinave). ראו פירוט בהמשך.
12. אנג'ליקה שץ: בשנים 1932 ו־1937 הציגה בסלון הסתיו בפריז וזכתה במדליית זהב בעבור ציורה "חמאם תורכי".
13. זהרה שץ: למדה בפריז בשנות ה־30.
14. ליזה שרתוק אברהמסון: למדה בפריז לפני שעלתה ארצה ב־1933.

הזמנה לתערוכת האוהל, (מקור: וויקיפדיה, לפי רשיון קריאייטיב קומונס)

מספר דוגמאות מאלפון אמניות ¹³

מוסיה בוגרשוב (1903–2000): נולדה ברוסיה ועלתה ארצה עם הוריה ב־1906. אחותה הצעירה, רחל בוגרשוב, לימים אַלוַואיל (1908–1996) נולדה כבר בתל אביב. אמן מתה במהלך הריונה השלישי, והבנות נותרו יתומות. אביהן, ד"ר חיים בוגרשוב (1876–1963) שהיה ממייסדי גימנסיה הרצליה, התחתן בשנית. המשפחה גרה מאחורי הגימנסיה, ברחוב מונטפיורי 6, היום מגדל שלום, ובחופשות הקיץ נהגו הבנות לבלות בעין גנים, אצל אחי אביהן, שהיה לו משק חקלאי. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נידון האב למוות על ידי התורכים בגלל פעילות ציונית (אף כי הסיבה הרשמית הייתה שכלא נער ערבי), ונאלץ לברוח עם משפחתו לקהיר, שם פתח בית ספר עברי. כאשר איים הקונסול הרוסי בקהיר לגייס אותו לצבא, ברחה המשפחה לברצלונה ואחר כך למדריד, שם חיו עד תום המלחמה. בני המשפחה שבו ארצה, והבנות השלימו את לימודיהן בגימנסיה הרצליה.

בשנת 1922 נסעה מוסיה לפריז ולמדה ציור אצל אותון פרייז, ולפרנסתה עבדה אצל מארי וסילייבה בצביעת בובות. החיבור בין השתיים נוצר כנראה בעזרתה של חנה אורלוף. סביר להניח שבזכות קשריה עם וסילייבה ואורלוף היא פגשה אמנים רבים. ואילו רחל נסעה ללמוד חינוך בסורבון בשיטת מונטסורי (Montessori), ובנוסף למדה גם ציור. באותה תקופה למדו בפריז ציונה תג'ר, חברתן הקרובה של האחיות, וחנה אורלוף עזרה לשלושתן. אף ששהתה בפריז בתקופה שבה התפתח הסוריאליזם, תפיסתם לא עניינה אותה כלל, וסגנונה קרוב לאימפרסיוניזם ולפוביזם.

כשחזרה ארצה הציגה בשתיים משלוש תערוכות שהתקיימו בצריף ה"אהל", בשנים 1926 ו־1927, ובתערוכת "מגדל דוד". ב־1928 התחתנה עם הרופא ברוך מני, יליד חברון שלמד בברלין וחזר ארצה. היא הצטרפה לבעלה שנסע לעבוד בקהיר ושם חיו עד 1948. במשך הזמן איבדה את הדחף לצייר והפכה ל"ציירת של סופי שבוע", למרות כישרונה הרב.

רחל בוגרשוב אַלוַואיל (1908–1996): נולדה בארץ וסיימה את גימנסיה הרצליה ב־1923. אין תיעוד מדויק של השנים שבהן הייתה בפריז. לדעת בתה של האמנית חיה שוורץ, רחל שהתה בפריז לפחות חלק מהזמן יחד עם שוורץ, שהייתה שם בשנים 1935–1937, אך בנותיה של רחל חושבות שנסעה לפריז בשנת 1924 או 1925. היא למדה שם חמש שנים וקיבלה תואר בוגר בפדגוגיה בסורבון, ובמקביל למדה ציור אצל הצייר ז'ול פסקן (Pascin) מאסכולת פריז. בתחילת שנות ה־30 כנראה כבר חזרה ארצה, שכן בשנים אלו למדה עם זריצקי, ולדברי בנה של מוסיה, רחל כבר הייתה בארץ כשנולד אחיו הבכור בתחילת שנות ה־30. מכל מקום, כשחזרה ארצה הצטרפה לאגודת האמנים, שם הכירה את הצייר אריה אַלוַאיל וב־1938 נישאה לו. נולדו להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן. רחל התמסרה לגידולם וציירה רק לעתים רחוקות. בעלה היה "הצייר" בבית, ועיסוקיה כאישה נשואה וכאם לא הותירו לה זמן פנוי ואפשרות להתרכז בציור. למרות זאת המשיכה לצייר את הנופים שנשקפו ממרפסות בתיה בתל אביב ובצפת, כשהיא משתמשת בנייר ובצבעים של בעלה. הם גרו ברחוב מלצ'ט 59 בקומה רביעית, שהייתה הקומה העליונה, ובשנים ההן ציירה את המראה מהמרפסת לכיוון שדרות בן ציון ורחוב חיסין (כל הבתים מסביב היו בני קומה אחת). על הבית יש היום שני שלטים: האחד מציין שבבית זה גרה הציירת רחל בוגרשוב אלואיל, והשני שבבית זה גר הצייר אריה אלואיל.

רחל בוגרשוב, ים בתל אביב, 1947~, שמן על בד, 82X62 ס"מ, אוסף המשפחה

יונה צליוק (1903–1988): נולדה באודסה למשפחת שכטר ועלתה ארצה כשהיא בת שנתיים, ב־1905. בארץ למדה בגימנסיה הרצליה (מחזור עשירי) וכבר אז החלה לצייר. עם סיום לימודיה בתיכון למדה במשך זמן קצר ב"בצלאל" יחד עם ציונה תג'ר, ראובן רובין וחיים גוטמן, אך בשנת 1922 נסעה לברלין, שם למדה כתלמידה מן המניין באקדמיה הממלכתית, ובשנת 1924 עברה לפריז כדי ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות. למחייתה עבדה אצל מעצב אופנה ששמו אינו ידוע וציירה עבורו ציורי אופנה. לדברי בנה, ציורי האופנה שלה נתרמו על ידי המשפחה לבית הספר שנקר. בפריז הכירה את בעלה, שהגיע לעיר כדי ללמוד רפואה (ד"ר צליוק יהיה רופא אף, אוזן גרון, שייסד וינהל בית ספר לחירשים אילמים), והשניים התחתנו שם וחזרו ארצה ב־1927 או 1928 והתיישבו בחיפה. החל משנת 1925 הציגה צליוק בכל התערוכות של אמני ארץ ישראל, ובשנים 1927–1928 אף הציגה בשלוש תערוכות בפריז: בסלון העצמאיים, בסלון הסתיו ובתערוכה של אמנים יהודים שארגן העיתון "מנורה". היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות, וזכתה לביקורות טובות, בעיקר על השימוש שהיא עושה בצבעוניות עשירה ואקספרסיבית.

צלה נימן (1911–1977): הציירת הראשונה שנולדה בתל אביב (אז אחוזת בית), בתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי תל אביב. בית הוריה ברחוב לילינבלום היה מקום מפגש חברתי. יחד עם אביגדור סטימצקי הייתה מראשוני תלמידיו של אריה אורלנד, לאחר מכן למדה אצל נחום גוטמן ובתחילת שנות ה־30 למדה בסטודיו של ישראל פלדי ברחוב אחד העם, יחד עם הציירת חיה שורץ. נימן סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה במחזור י"ח (1930). ב־1933 נסעה לפריז ללמוד ציור, שם התגוררה בביתו של הצייר היהודי מנקס וגם למדה אצלו, ובמקביל למדה ב"אקדמי קולרוסי" וב"גרנד שומייר". היא הושפעה מסזאן, אך גם מהאימפרסיוניזם, מהאקספרסיוניזם ומציירי אסכולת פריז, בעיקר היהודים. בשנת 1935 חזרה ארצה והציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה סטימצקי בירושלים. היא נישאה לנעמן סתוי וב־1936 נסעו השניים לננסי שבצרפת, שם הוא למד אגרונומיה והיא למדה אמנות וספרות. באותה תקופה ביקרה באיטליה ומאוחר יותר שהתה שוב בפריז. בתחילת 1937 שבה ארצה והשתכנה תחילה בירושלים, שם ציירה ממראות העיר העתיקה, אך בשלב מסוים חזרה לתל אביב וציירה את רחובותיה וכן מראות של מקומות שונים בארץ ובהם טבריה, צפת, כפר קנה בגליל וכפר האמנים עין הוד, שהייתה ממייסדיו ב־1953.

צלה נימן, בית שי עגנון בנווה צדק, שנות ה־30, שמן על בד, 45X54.5 ס"מ, אוסף יקיר שגב

חיה שורץ (1912–2001) נולדה על גבול פולין ואוקראינה. אביה היה תלמיד ישיבה של החפץ חיים, עלה ארצה בשנת 1926 והפך לחקלאי. המשפחה באה בעקבותיו והם גרו בשכונת מחלול ליד הים, שם הכירה את הצייר מרדכי לבנון והוא התרשם מכישרונה והמליץ לאביה לשלוח אותה ללמוד ב"בצלאל". בירושלים גרה בבית הרב קוק, הרב הראשי של ישראל, שהיה חבר של אביה והתעניין בהתקדמותה כציירת, וב־1931 אף כתב לה מכתב המלצה לד"ר אלישקובסקי, מנהל סמינר דתי למורות, כדי שיקבל אותה לעבודה כמורה, אלא ששורץ בחרה בדרך אחרת. כש"בצלאל" נסגר עקב בעיות כספיות היא שבה לגור עם משפחתה בנווה צדק ולמדה אצל ישראל פלדי, שאירגן קבוצת צעירים בסטודיו שלו בחצר גימנסיה הרצליה. ב־1933 החלה ללמוד אצל זריצקי, שהלהיב את תלמידיו לנסוע ללמוד בפריז. עוד ב־1932 ביאליק פרש עליה את חסותו ופתח תערוכה שלה בתל אביב, כדי שתוכל למכור את יצירותיה ולנסוע ללמוד בפריז, וב־1934 נערכה לה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, אך רק ב־1935 נסעה לפריז ולמדה באקדמי סקנדינב עד 1936, והשתלמה אצל הציירים אותון פרייז ומרסל גרומר (Gromaire). במהלך שהותה בפריז גילתה את הציורים של ג'ורג' בראק ואת הציירים הפוסט אימפרסיוניסטים. מאנה כץ לימד אותה את טכניקת הציור בגואש, אך החל מ־1947 ציירה אך ורק בשמן. עד מהרה השתחררה שורץ מכל ההשפעות ופיתחה סגנון לירי משלה. מאז שנות ה־40 השתתפה שוורץ בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל.

חיה שוורץ, בת האמנית, 1944, שמן על בד, 37X44, אוסף המשפחה

*
מאמר זה הוא חלק ממבוא לספר שנמצא עדיין בשלבי מחקר.