בעז נוי: הנוף הנראה, הנוף המורגש

"ואז, על לוחו הרגיש, כל הנוף ירשום את עצמו". ¹

שבוע רביעי למלחמה. הידיעות, הקולות והמראות מחלחלים להוויית הקיום. אנחנו לא בטוחים איך מדברים על אמנות בתקופה כזו, איך מדברים על תהליכי יצירה, על צמיחה ועל התפתחות. בזהירות אנחנו מבקשים לגעת באזורים אפלים, באפשרות להצית מעט אור מתוך החשכה.

טיילת לואי, חיפה; השמש מאירה את הנוף באור קיץ סתווי. ממערב: הים התיכון, המפרץ, הנמל. מספר אוניות נדמות כגושי צבע במים הכחולים. מצפון מערב: עכו ואחריה נוף הרים הרומזים אל מה שנמצא מעֶבר להם, נוף פסטורלי או מרחב מאיים. בקרבה, גדרות צמחייה ירוקה מקיפות כרי דשא, מהם בוקעים קולות ילדים משחקים. התיאור כמעט אידילי: הנופים, הירק, שביל האבנים החוּמות, עיטורי חומת הגנים הבהאיים, חיוניות הקולות. אבל הזמן הוא זמן מלחמה. זמן שבו קול האימה מערער על המיית החיים.

הנוף פורש לפנינו אפשרויות בחירה: כיצד לראותו, כיצד לחוות אותו. עיני הצייר תרות אחר המפגש בין האור, הצבעים והצורות שמציע הנוף, מפגש שיחולל במתבונן תחושה ייחודית. עבור נוי זוהי חווית הצייר, הלוכד במבטו פיסת נוף שמזקקת תחושת היקסמות ואולי אף התרגשות: "להיות אחד עם המקום, עם הרגע הזה, עם האור שעל השביל…" ² ברגע כזה העין מגלה את האור המטיל איכויותיו על הסביבה וממסגרת את הנראה: הנוף מתורגם לקווים, לנפחים, לכתמי צבע, ואילו האור, כשחקן ראשי, חושף אותם בהתאם לכיוונו, לעוצמתו.

בעז נוי, גן משפחת דן, שמן על בד, 2024, אוסף האמן

החיפוש אחר נקודת מבט המסמנת רגע בלתי צפוי של התחדשות נסמך גם על המוכר והידוע: "האמת היא שכמו ציורים אחרים, הציור שאני מחפש, שאני מקווה שאני אמצא אותו פה, איפשהו, כבר התחיל בדרך מסוימת: יש בסטודיו שלוש מסגרות. שתיים מתוחות, אחת בדרך. במובן זה, יש כבר פורמט…" היבטים טכניים כמו הכנת מסגרות ומתיחת בדים, אם כן, הם הבסיס ליצירה. ההתרחשות החיצונית הבלתי נשלטת, רגעי מפגש מרגשים עם הנוף שנחשף תוך כדי הליכה, נשענים על מהלכים מוכרים, מנגנונים שהצייר שולט בהם: "בסטודיו יש בד אחד שעומד כנגד הקיר, כבר שבוע או שבועיים, הוא די גדול. הוא מתחבר למקום שבו אנחנו נמצאים. לאופק שבימים כתיקונם, בכל עיר נמל, נתפס כנוף פתוח ששולח זרועות לעולם. אבל כאן יש גבולות, והאופק נחסם בלבנון ובמחשבות מטרידות. המרחב הופך להיות מרחב של טריטוריות ועל הקנווס גם מרחב של צבע ונפח. ככה אני רואה את הבד הזה, מבלי לדעת עדיין מהו הציור". כך, גבולות גיאוגרפיים מתערבבים בגבולות ציוריים, טריטוריות מסווגות בהתאם לקבוצות אתניות, לאומיות, אבל גם בהתאם לכתמי צבע וצורות.

בחירתו של נוי בנתיב הליכה המבליט את יופיו של הנוף היא בחירה מודעת: מודעת ליופייה של העיר חיפה כפי שהוא מוצג בגלויות ובמרחב הדיגיטלי וכפי שהוא ניבט מן השביל שבו אנו צועדים. מודעת ליחסיות המושג "יופי" והקשר שלו לזמן. ומודעת ליופי המאפיין את ציוריו, שבהם גם סמטה שולית או מרחב נטוש הופכים תחת ידו לאזורים מרהיבים בצבעוניותם, מרשימים בפרטים החוברים לשלמותם. במהלך הפוך להרגלו להתבונן בעיר מלמטה כלפי מעלה ולשקף את יופיים של נופים נסתרים, הפעם הוא נושא מבטו לעבר האופק, מלמעלה, תוך הבלטת החפיפה המתקיימת בין היפה, המוכר והשלם לבין מה ששלמותו מתערערת בזמן הזה.

מראה הצבה מתוך התערוכה "שומר הגן", צילום: דניאל חנוך

נוי מזהה את היופי במציאות המורכבת שבה אנחנו מתבוננים. מציאות שביחס אליה נמתחים קווים על פני הנייר. סקיצה ראשונית. הפָּנים אל עבר חזית המלון הפונה אל נוף המפרץ, אל עבר מרפסות שסממני חיים נשקפים מהן. לצידן שמיים, עצי אורן וגדר חיה תוחמת. הוא מזהה את הצבעים, את היחסים ביניהם, את הניגודיות והגדלים: "יש כאן כמה אקורדים שמחזיקים את המראה הזה בשבילי. יש את הנפח התכול, תכלת שיש לה גבול עליון בצמרות העצים, כמו איזה פתח לאינסוף. […] ולצידו מעין שמש שחורה שנוצרת באמצעות הצמח שהאור מאיר מאחור. אנחנו רואים אותו כמו איזו 'מכה' מוזיקלית, שהיא הפוכה לאינסופיות של משקל הכתם. אחריה מופיע האורן הזקן שהאור נופל עליו. זהו מקום של תחיה ושל און בציור […], זהו התחביר של הנראה".

עם הפניית המבט מערבה, אל השביל, מזהה נוי זווית חדשה להתבוננות. הוא מספר שהוא רגיל לאפשרות שנקודת מבט אחת מתחלפת באחרת גם אחרי רישום ממושך של הראשונה. ושוב נפתחת מחברת הסקיצות, שוב משורטטים קווים בשחור ברישום חדש, טרי. השביל, הצל הגדול המוטל עליו, העצים, המעקות המתעגלים והפנסים המאירים. "בסוף, הצל הוא הכי מעניין. וזה תמיד נכון. כל כך חשוב המשקל הזה על השביל. האור הוא הדבר שכולם מסתכלים עליו, הוא המובן מאליו. אבל הצל, משמעותי הרבה יותר. ואופיינית לנו ההתעלמות מהצל, מהמשקל שלו. אפשר לראות את זה במרחבים הלא מוצלים כאן. […] ומהמקום הזה, נכנס גם הסיפור של הים, למרות שהוא חורג מגבולות הדף. הוא משמעותי והוא כולל אותנו, את השביל ואת לבנון והוא כולל גם אונייה אדומה. הוא פה כי הוא המהות של המקום הזה".

כמה שעות מאוחר יותר בסטודיו שברחוב הנמל, ההתפעמות מהאור בחוץ מתחלפת בניסיון למתן את הקרניים החודרות מבעד לחלונות. המעבר מהעבודה בחוץ לתוך הסטודיו הוא מעבר מחשיפה להתכנסות: "ההחשכה החלקית עוזרת לי בתנועה המתרחשת בין חיצוניות לפנימיות. אני יותר סגור ופחות אור נכנס, אני מרגיש במקום פנימי יותר ואני צריך להתאמץ כדי לחשוף את האור. ההצללה החלקית של הסטודיו מחייבת אותי למצות את האור מהצבע; כל גוון צריך להיות עוצמתי יותר".

שכבה ראשונית של צבע בגוון סֶפְּיָה מונחת על הבד (אימפרמטורה). צבעי השמן שישמשו כעמודי התווך הצבעוניים של הציור מסודרים על פלטה רחבה המותקנת על שולחן: אפורים, תכולים, ירוקים, סגולים, לבן ומעט זהב. מלאכת הנחת הצבע על הבד מתחילה. נוי נע בין בד הציור לפלטת הצבעים, לסקיצה ותקריבים מצילומי הנוף. ככל שהמהלך הציורי נמשך, הצבע הופך מחומר לדימוי: קודם כל הצל,  כתם צבע גדול שמונח במרכז הפורמט ויוצר משולש בולט בגוון אפור כשמעליו ובצד ימין של הפורמט, כתמי שמיים וים בכחול ותכלת. כך ובמיומנות וירטואוזית, חלקי נוף הולכים ומפציעים על הבד: משקל הצל, תכלת השמיים, בוהק פנסי הרחוב, גווניה הירוקים של הצמחייה.

בעז נוי, מתוך עבודת הסטודיו

אט אט, פיסות נוף שתורגמו למשחק הציורי נבנות מחדש ומתגלות; הציור המתהווה וציורים נוספים התלויים על קירות הסטודיו בכתב ידו המובחן של נוי מתפענחים במעבר בין רגע לכידת הנוף בחוץ לרגעי בריאתו מחדש בסטודיו. הם נוצרים בתהליך של איסוף וצבירה, שבו משחת הצבע הופכת לכתמים שיוצרים את השביל, הצמחייה והים. בד בבד, הציורים נעשים בתהליך של פירוק, שבו הופך הנצפה בחוץ לחלקי כתמים, קווים, נפחים וחומר נפרדים. נוי מפסל בחומריות הצבע את מרקמי הנוף המשתנים תוך שהוא מעבד את הצורה, מעבה אותה במשיכת מכחול או גורע ממנה בחריטה וכיסוי, עד לתפיסה מדויקת של מיקומה בנוף החיצוני ובנוף הציור. כמו הצל המשנה צורתו בהתאם לשעות היום, כך גם משתנים כתמי הצבע בציורים; גדלים או קטנים, מכוסים בשכבת צבע נוספת או נחשפים, עד להעמדתם כצורות המחזיקות בדינמיות את הקומפוזיציה.

***

שבוע שמיני למלחמה. ציורי נוף חדשים גדולי ממדים נשענים על קירות הסטודיו. נוף גן מאיר בתל אביב מתואר בתנופה ציורית המגלה את הגן באור חדש. בריכת המזרקה בשומר הגן מתבררת כמפגש בין משיכות מכחול אנכיות ואופקיות לכתמי צבע סגולים, כחולים וירוקים על רקע כהה. תנועת הכתמים, הצמחייה הזרועה על פני המים ומפגשי הקווים בבריכה מעלים בזיכרון את בריכות חבצלות המים של קלוד מונה; התנועה המתחוללת בסדרת ציורי חבצלות המים (Les Nymphéas) שצוירה סביב העשור השני של המאה העשרים, מוליכה את מבטו של הצופה מעלה ומטה, לצדדים, שוב ושוב, במעקב אחר קווים המסמנים השתקפויות, זרימה ופריחה. זוהי תנועה הלוכדת את משב הרוח, עוצמת האור ונקודת מבטו של הצייר ברגע אחד בבריכת גנו המעוצב בז'יברני (Giverny).

קלוד מונה, חבצלות מים, 130×153, שמן על בד, 1915 (מקור: וויקיפדיה, לפי רשיון קריאייטיב קומונס)

אולם גוני הפסטל והרוך המאפיינים את בריכות חבצלות המים של מונה התחלפו בעוצמת הצבע וניגודיות הגוונים בציור בריכת גן מאיר של נוי. אל מול ההשתקעות בזמן ומסירה של רגעים חולפים המתרחשים באור יום, במרחבי הטבע המלאכותי שבז'יברני, מוארת בריכת גן מאיר, מלאכותית גם היא, בתאורת לילה; מתריסה במידה רבה כנגד הרוגע והשלווה של הכפר הציורי על גדות נהר הסן שבצרפת, מבקשת למצוא את היופי הנובע מתוך החשכה, בנוף העירוני, התל אביבי.

הציור, כמו ציוריו האחרים של נוי, מזמן את מבטו הכפול של הצופה. מצד אחד, זהו מבטו של מי שמתבונן בו ממרחק, מרחק המאפשר לזהות בציור מקום: נופים עירוניים מובחנים. מן הצד האחר זהו מבט של המתבונן בו בקרבה, כזו המאפשרת לגלות כתמי צבע, חריטה, מרקם חומרי או משיכת מכחול בולטת. המעבר בין שתי נקודות המבט מצביע על מעברים בין זמנים: הנוף הגלוי, המוכר, הנצפה ממרחק הוא נוף שנשמר בזיכרון הצייר, עדות לזמן עבר. מתוכו נובע נוף המורכב מתחביר ציורי  – כתמי צבע, צורות, קווים – המתהווה ברגעי היצירה בהווה. בעתיד מסוים, לאחר שיתלה הציור על קיר הגלריה, יתלכדו רגעי עבר והווה במעמד המפגש בין הצופה ליצירה. הוא יביט בציור ממרחק, יזהה בו נוף ייחודי, זיכרון של נוף מוכר, והוא יביט בו בקרבה, יגלה את מרכיביו הצורניים של הציור, הנחשפים בחומריותם החיונית בהווה ההתבוננות. מפגש הזמנים מערבל רגעי עבר והווה וכך מאפשר גם לצופה לגלות נקודת מבט חדשה על הנוף.

בעז נוי, שומר הגן, שמן על בד, 2023, אוסף האמן

בחלקו העליון של שומר הגן, מעל ציר אופקי ובהיר המחלק את העבודה למישור הקרוב ולמישור הרחוק יותר, קבוצת דמויות ממוסגרת על ידי גזעי עצים וקוויהם האנכיים של פנסי הגן. הנוף הלילי, נוף שבו מרצדים כתמי אור, מעיד על יכולתו של נוי להחיות רגעי עבר בזמן ההווה כמו גם על יכולתו להפוך נוף מוכר לנוף המזמן התנסות חדשה באמצעות חומריות הצבע, מפגשי הכתמים או הקווים והחריטות עליהם.

התמקדות במפגש הדינמי המתרחש בין אמצעים ציוריים בציוריו של נוי משבשת את תחושת ההתמצאות במרחב ומסיטה אותה לעבר הכאוס, אל המקום הלא מאורגן שעליו חולשים צבעים, קווים וגושי חומר, מאיימים להכניע את הניתן לזיהוי ולהפכו לבליל צבעים וצורות מופשטות.

הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (Deleuze, 1925-1995), כתב כי מטרת הציור היא להפוך את הכוחות הסמויים – התחושות – לכוחות גלויים ונראים. ³ לדידו, האמצעים האמנותיים של הציור שמחוללים אזורי התרחשות ומזמנים מפגשים בין צבע, חומר וקו אינם כפופים לרעיונות – או מייצגים אותם. במקום זאת, אזורים אלו מייצרים גושים של תחושות (un bloc de sensations), ⁴ כלומר, התחושות קודמות להמשגה, לזיהוי או למסגור הציור בכותרת בהירה. בראייה זו, האובייקט האמנותי כבר אינו מפורש על פי מודל של מסמן ומסומן או נשען על מה שידוע ומיוצג מראש, אלא על נקודות המפגש בין הכוחות האמנותיים.

דלז, המבקש לראות בעבודת האמנות מרחב שבו כוחות אנרגטיים מתועלים להתמודדות עם אילוצים, מבליט את החיוניות שמרחב זה יכול להציע. התנגדותו לתפקידה החקייני של האמנות מאירה את ההתמודדות עם הכאוס, את אזורי המפגש הסוערים בין מאפיינים צורניים, כנושא מרכזי שבו היא עוסקת. לפי פילוסופית ההבדל שהוא מציע, בכוחה של היצירה האמנותית לעזור לנו להיחלץ משגרת היומיום האפורה ובמקום לחקות אותה, להוציא ממנה את המקצב התוסס, את ההבדל. ⁵

התבוננות ממושכת בציוריו של נוי ממחישה היבטים אלו; שימושו הנועז בצבע כחומר ושהייתו באזורי הכאוס הנוצרים מפירוק ובניית הנוף מגושי צבע, משיכות מכחול, חריטות וכתמים, מייצרים בציור את אותם "גושים של תחושות" שמתאר דלז. בהדרגה, הופכים גושי התחושה לאזורים עצמאיים שכבר אינם תלויים בצייר או בצופה. המרקמים הממשיים שנוצרים באמצעות צבעי השמן נמצאים במהלך מתמשך של היעשות; טפטוף ונזילות הצבע משווים לציור מראה חושני, חיוני. הציור הופך לישות עצמאית, מחזיק בתחושה ומחולל התרחשות, ואילו הנוף המצויר מזכיר את הנוף הנראה, אך בשום אופן אינו תיאור מימטי שלו. בחיבור הנוצר בין כאוס לבין חזרה על הנוף המוכר בציוריו של נוי, מתגלה החיוניות, נחשף ההבדל. כך, מהלכים של פירוק, צבירה, פיסול וגריעה מצמיחים נקודת מבט חדשה, המתקיימת בהווה ההיעשות של הציור.

מראה הצבה מתוך התערוכה "שומר הגן", צילום: דניאל חנוך

***

שלושה חודשים חלפו מאז החלה המלחמה. הימים מזמנים מפגש עקבי עם הבלתי צפוי, עם כאב ועם הבלתי ידוע. בציוריו של נוי, אזורי הכאוס התרחבו ובמקביל, התחדדה עוצמתם הצבעונית. "בנסיבות האלו אני שואל למה ציור בכלל? ולמה אמנות?" אומר נוי, "ואם כן ציור וכן אמנות, אז מה אני רוצה להגיד? מה מניע אותי? כל השאלות האלה, בזמן הזה, קורסות ונשארת איזו מהות מאוד בסיסית, כמעט פנימית הנוגעת בשאלה 'מהו ציור?" נוי מעלה על פני הבד כוחות ציוריים המתווכים תחושות, רגש והבעה. רגעים של היקסמות. את מה שמתחולל בתוכו בזמן הציור הוא מגדיר כ"דבר שהוא בו־בזמן רגשי ואבסטרקטי, דבר שהוא לא שכלתני ולא מובנה, לא מוחזק. הוא אסוף לכדי ציור. כך, היכולת לאסוף את הפרגמנטים ולבנות אותם מחדש, הופכת להיות העניין". ואולי גם התשובה לשאלה: "מהו ציור?"

מבעד לעדשת מבטו של נוי, מתגלה נוף שפורק וחובר מחדש במעשה הציור. חרכי אור נחשפים מתוך כתמי צבע המאירים את המציאות בצבעוניות חושנית ומעוררת. צל היום ואפרוריות השבועות מתחלפים במשיכות מכחול בצבעים עזים, בכתמי צבע בהירים או בגוונים כהים המתעוררים לחיים. התנועה בין קרבה אל הציור למרחק ממנו מאפשרת לצופה לעבור מהתמודדות עם חוויות של פירוק וחוסר הבנה של המרחב אל זיהוי השלם, המוכר, הנוגע בו ביד בטוחה. הציורים מרמזים על אפשרות של קיום חיוני. ההתבוננות בהם מציבה את היופי האסוף, הממוסגר כנקודת מבט, כאפשרות להישען על הציור, למצוא בו תקווה, להיתמך בו.

*

שומר הגן / בעז נוי
אוצרות: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 31.08.2024