המשוטט, האמן ושומר הגן

"נוי צייר באינטנסיביות רבה ציורים שבהם השקט וההמתנה נטענו בחרדה, סמטאות ריקות הפכו לאתרים פוטנציאליים לאסון וגנים ליליים לאזורים של אי־שקט." אבי לובין מתוך קטלוג התערוכה "שומר הגן" של בעז נוי במשכן לאמנות עין חרוד

1.

הציור של בעז נוי מתחיל בחוויה פרטית, ברגע של מפגש אקראי ולא מתוכנן שמתרחש תוך כדי שוטטות בעיר. זהו שיטוט במקומות שמוכרים לו, ובכל זאת הוא מזמן הפתעות. נוי מאפשר לעצמו לגלות את העיר שוב ושוב ולפגוש אותה כל פעם מחדש.

כבר במאה התשע־עשרה הפך המשורר הצרפתי שארל בודלר (Baudelaire) את המשוטט לגיבור המודרני, למשורר של העיר הגדולה, ואת רעיון השוטטות העירונית לפעולה נושאת משמעות, שמאפשרת נקודת מבט חדשה על המרחב העירוני וקשב לחיי היום־יום. כמה עשורים מאוחר יותר, הציב הפילוסוף היהודי־גרמני ולטר בנימין (Benjamin) את המשוטט ואת השוטטות בלב אחד הפרקים החשובים בכתיבה שלו – פרויקט הפסאז'ים, שבו ניסה להתחקות אחרי שורשי המודרנה של המאה העשרים. דרך העיסוק בפסאז'ים של פריז, פורש בנימין התבוננות במגוון רחב של תחומי חיים ודעת, בהם פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכואנליזה, אדריכלות ואמנות, שדרכם ביקש להבין משהו על החיים בפריז של המאה  התשע־עשרה, בדגש על הקפיטליזם והאורבניות שאפיינו אותם. כמו אצל דמותו של המשוטט נוסח בודלר או בנימין, לשוטטות של נוי אולי אין תכלית במובן הצר של המילה, אבל היא מאפשרת נקודת מבט חדשה על המרחב המוכר, קשב לחיים העירוניים וחיפוש אחר השראה ופלא ביומיום.

המשוטט של בנימין היה בן העיר שמאפשר לעצמו לגלות אותה ולחוות אותה. הוא אינו תייר מזדמן וגם לא זר, אלא מי שמכיר את העיר ומאפשר לעצמו לפגוש אותה בכל פעם מחדש. על המשוטט הוא כותב: "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה. אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון". 1 האימון שבנימין מדבר עליו והיכולת לתעות בעיר המוכרת ניכרים בציורים של נוי. אולם, גם אם שיטוטיו מתחילים בנקודת מוצא דומה, הם מושפעים מן השינויים שחלו בעיר מאז ימי השוטטות של בודלר או בנימין. בעיר העכשווית, הוא נתקל בצפיפות ובהיעלמותם של שטחים פתוחים, בכלי רכב וקורקינטים חשמליים שגודשים את המרחב הציבורי, באינטנסיביות ובקצב החיים המהיר, בניגודים החומריים החריפים ובעושר החזותי שמאפיינים את המרקם העירוני ומהדהדים באופנים שונים בעבודותיו. כך למשל, רבי הקומות שצומחים ומשפיעים על הנוף העירוני משתקפים גם בפורמט של ציוריו, שרבים מהם אנכיים ולא אופקיים כמו ציורי נוף קלאסיים. בהמולת העיר, תודעת השיטוט של נוי היא לא אסקפיסטית, אלא תודעה מדיטטיבית שפועלת בתוך המציאות, איכות שבאה לידי ביטוי במיוחד בציורי הלילה שלו.

בעז נוי, דרך עזה, ירושלים, שמן על בד, 2023, אוסף האמן

2.

אחרי השוטטות בעיר, מגיעים המיפוי והציור. מפות הן כלי להתמצאות ולהבנת המרחבים הפיזיים, הרגשיים או המנטליים שבהם אנחנו נמצאים. גיאוגרפים, מצביאים, מגלי ארצות, מדינאים, מיסטיקנים וגם אמנים עסקו ועוסקים מאות שנים במיפוי ובמפות. הם ממפים את המרחבים השונים שבהם הם פועלים על מנת להבין את העבר, לפרש את המציאות בהווה ולהתוות דרכי פעולה למימוש תוכניות עתידיות. לא פעם המפות משמשות כאמצעי לביטוי יצירתיות או דמיון, לפתיחת אפיקי מחשבה חדשים או לפרישת פרספקטיבות חדשות על המציאות.

אצל נוי, המיפוי הוא שלב משמעותי שמשמש גשר בין השוטטות לציור. הוא יוצר רישומי הכנה ברחוב ובסטודיו לפני שהוא ניגש לציור עצמו. זה השלב שבו הוא מחליט מה לנפות ולהדיר, מבחין בין עיקר לטפל ומדגיש את מה שחשוב לו, מבחינת התוכן או הקומפוזיציה, ובאופן זה מזקק את רשמיו מהשיטוט. פעם הוא בוחר להבליט מרחבים של אור וצל, פעם להדגיש את הצמחייה (פיקוס, הרדוף או זית), פעם הוא מסמן צבע מסוים שקלט ופעם אלמנט בסביבה העירונית, כמו פיגומי בניין, קבוצת נערים או בית קפה. שלב המיפוי והרישום משמש אותו קודם כל על מנת לייצר את המבנה של הציור, לברר את הקומפוזיציה שלו, למצוא את השלד. בעת שהרישום מייצר את המבנה, במעבר אל הבד, בניינים הופכים לכתמי צבע והמרחב העירוני לקומפוזיציות של נוף. העקרון שמנחה אותו בתהליך אינו מחויבות לדימוי הרחוב, אלא דווקא פירוקו, בירור רכיביו הבסיסיים והרכבתם מחדש, בהתאם לחוויה פרטית ורגשית. זהו ניסיון להנציח רגע חמקמק, מהיר, דבר מה שהתרחש כהרף עין, ולהעביר אותו אל הבד.

בעז נוי, מתוך התערוכה "שומר הגן", צילום: דניאל חנוך

3.

אחרי המשוטט והצייר מגיע שומר הגן. המחשבה המודרנית המערבית משופעת בכתיבה על שני מודלים של גנים, שהם גם מודלים של תפיסה חברתית, תרבותית ופוליטית: הגן הצרפתי והגן האנגלי. הגן הצרפתי, שהתפתח במאה השבע־עשרה, הוא גן מבני, אריסטוקרטי, גיאומטרי וסימטרי שמנסה לתרבת את הטבע. הוא מתאפיין בחלוקה לשבילים וגיזום צמחייה פיסולי ומוקפד ומייצג תפיסה של עליונות האדם על הטבע, של רציונליות על פני אקראיות. מקובל להתייחס לגני ורסאי כדוגמה המובהקת של גנים אלה. הגן האנגלי התפתח במאה השמונה־עשרה כאנטיתזה לגן הצרפתי המתורבת והאריסטוקרטי. כמו הגן הצרפתי, הוא אמנם מתוכנן בקפידה, אבל בשונה ממנו הוא מתאפיין במראה טבעי וחופשי יותר, שכלל נופים בסגנון רומנטי הפתוחים לכלל הציבור.

בין אלה ניצבת צורה נוספת של גן, קצת פחות מוכרת וחד־משמעית – זו של הגן הגרמני. הגן הגרמני הוא מעין דרך אמצע בין הגנים הצרפתיים לגנים האנגליים, 2 לא פשרה שמוותרת על הטוטאליות של תפיסת עולם ברורה, אלא חיבור דיאלקטי בין טבע לתרבות, בין סימטריה לפראות ובין תכנון לאינטואיציה. דומה שטיפוס גן זה מתאר באופן מוצלח יותר את דרך הפעולה של נוי, שגם היא מתאפיינת במתח דיאלקטי בין שוטטות למיפוי, בין אקראיות לתכנון ובין אינטואיציה למערכת כללים סדורה.

מראה הצבה מתוך התערוכה "שומר הגן", צילום: דניאל חנוך

4.

כבר לא מעט שנים נוי מצייר נופים אורבניים בחיפה, בירושלים ובתל אביב. המפגש הבלתי אמצעי עם כל אחת מהערים מטעין את הציור בחוויה אחרת – ציורית, צבעונית, רגשית, חומרית או אנושית. כל אחת מהערים קשורה לביוגרפיה שלו, בכל אחת מהן חוויית החיים שלו שונה. חיפה היא עבורו בית טבעי. שם הוא נולד, שם הוא מתגורר גם כיום עם בת זוגו וילדיהם. לדבריו, מתקיימת בה סימביוזה של עירוניות וטבע, של עיר שהיא תמיד יפה (כמעט יפה מדי), פואטית, לירית. בתל אביב מתקיים חלק משמעותי מחייו המקצועיים. הוא רואה בה כוח, פוטנטיות, מתח חריף בין חברה לכלכלה. בירושלים הוא בילה תקופה ארוכה כסטודנט ויוצר צעיר. עבורו ירושלים היא תמיד קצת פנטסטית, מיתית, סימבולית.

בציורים מופיעים גנים, סמטאות, רחובות ובניינים, רובם שוממים מאדם ובכל זאת הנוכחות האנושית מאוד מורגשת בהם. הנופים העירוניים של נוי נמצאים במרחב הציורי שבין הפיגורטיבי למופשט ובין ריאליזם לאקספרסיוניזם. סימני היכר של אורבניות מקומית מודגשים בציור והופכים למחוות של צבע – מרפסות, סוככים, רמזורים, מזרקות, עמודים, כבלי חשמל, דודי שמש, עצים, אבני שפה ותמרורים. נוי מצייר בשמן על בד ציורים גדולים בגווני פסטל שמתגבשים תוך כדי השוטטות במרחב העירוני ושומרים על המתח בין תיאור דוקומנטרי של העיר המוכרת, של המרחב שאותו הוא מצייר, לבין חוויה רגשית – אירוע פרטי וחד־פעמי של מפגש.

בעז נוי, צ. ברחוב ביירון, שמן על בד, 2021, אוסף גלריה רוזנפלד, צילום: דניאל חנוך

התערוכה שומר הגן במשכן לאמנות עין חרוד התגבשה לאורך השנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים, אלה שלאחר אירועי ה־7 באוקטובר, 2023. נוי צייר באינטנסיביות רבה ציורים שבהם השקט וההמתנה נטענו בחרדה, סמטאות ריקות הפכו לאתרים פוטנציאליים לאסון וגנים ליליים לאזורים של אי־שקט. בתערוכה, שתוכננה לציר העמודים של המשכן, נוי מגיב לחלל שדומה במידה מסוימת למרחבי העיר המופיעים בציורים. כמו אותו מתח שמשמר אקראיות ותכנון, מצליח גוף העבודות החדש הזה להמשיך שנים של פעולה, של שפה וסגנון, ועם זאת להתחיל דרך חדשה ומפתיעה.

*

שומר הגן / בעז נוי
אוצרות: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 31.08.2024

הצג 2 הערות

  1. "ילדות בברלין סמוך ל־1900", מתוך ולטר בנימין, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, מתרגם דוד זינגר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992, 7.
  2. לקריאה על הגן הגרמני כדרך אמצע בין הגנים הצרפתיים והאנגליים ראו Michael G. Lee, The German 'Mittelweg': Garden Theory and Philosophy in the Time of Kant, Studies in Philosophy, New York-London: Routledge, 2007.

1 תגובות על “המשוטט, האמן ושומר הגן”

    כאישה בשלה רבת שנים וניסיון הייתי אמורה לדלג על פרשנותו של האוצר אבי לובין לתערוכתו הנחמדה של בעז נוי כבר מרגע שנפלו עיני על המילה הראשונה בכותרת המאמר. "המשוטט" ובטח לאחר שגילו את ההצמדת המילה "האמן" אליה – BACK-TO-BACK.
    1. השורש ש.ו.ט על שלל הטעיותיו מוצה, נסחט, נוצל עד תום כבר לפני עשרות שנים. חלפו עברו הימים בהם השיטוט הכניס על אוטומט ממד פילוסופי, אינטלקטואלי לכל טקסט פרשני/ אוצרותי. אין גמיש ממנו כשהוא מובא ליטרלית, ו/או מטאפורית. לכן – מבחינתי לפחות, הוא מעיד או על עצלות מחשבתית, או על העדרה של מחשבה. אך את כל האשמה אני מטילה על בעז נוי ולא על אבי לובין. הקלות הבלתי נסבלת בה אמנים ( חלקם אפילו טובים) מפקירים את עבודתם לרשלנות טקסטואלית היא בלתי נסלחת בעיני.
    2. ועכשיו לכותרת המשנה שאף היא קלישאה טקסטואלית ארוכת זקן וטכניקה ספרותית נדושה – פסטורליה שהיא (אם נרצה) בעצם אימה, "נוי צייר באינטנסיביות רבה ציורים שבהם השקט וההמתנה נטענו בחרדה, סמטאות ריקות הפכו לאתרים פוטנציאליים לאסון וגנים ליליים לאזורים של אי־שקט." לובין לא מתאפק – כמו כותבים רבים אחרים , ומציין שלאחר אירועי ה-7 באוקטובר נטענו ציוריו של נוי בחרדה והפכו לאתרי אסון. על קוראי 'ערב-רב' לנסות ולדמיין במה היו נטענים ציוריו של נוי לו היו מוצגים לאחר חתימת הסכם שלום אזורי.

    3. הו המילים.. הו המילים.. מה היינו עושים ללא אשדי המילים המוצמדות – כאילו הודבקו בסופר-גלו, לכל יומרה קונספטואלית ולכל ציור עניו ונחבא אל הכלים. איך יכולנו להבין ולקבל את ציוריו של נוי כבעלי אמירה רלוונטית ללא הסבריו ופרשנותו של לובין? אלה אותן מילים בדיוק שגורמות לקהל האמנות להתמוגג ( עדיין למרות כל השנים) מכל רדי-מייד או אסמבלז', המוצגים במיטב הגלריות ותערוכות הגמר באקדמיה. ציור פיגורטיבי ורדי מייד רעיוני מוצבים בכבוד על אותו מדף מיושן ומנייריסטי גם שהם נטענים בחרדה ואימה וגם שהם מלאי אושר-עד ושמחת חיים נטולת מעצורים.

    4. ואפרופו… אני ממליצה להיכנס לאתר "המחסן" של גדעון עפרת ולקרוא את הפוסט הקצר מלפני כמה ימים "תימהון" . ניסיון של עפרת להבין ולהסביר את הפער הבלתי נתפס בין "תפארת הניצחון הטכנולוגי" אל מול …"הסטגנציה והתשישות , מין ניוון שרירים של הרוח- האמנות" המאמר חוטא בדמגוגיה קלילה ואין בכך כל רע בעיני. אני לא מסכימה בצורה גורפת עם מסקנותיו של עפרת אבל ללא ספק, הרוח במיטבה (והפרשנות האמנותית -כתוצאה מכך) לא נמצאת היום באמנות החזותית. לפחות חללי התצוגה ממוזגים היטב.
    ואיפה דנטו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *