ערב רב גיליון 07: פתח דבר

גיליונו המודפס השביעי של ערב רב נוצר בימים שבהם בתי הקברות בישראל ובעזה הולכים ומתמלאים, המונים עדיין מתגוררים במגורים זמניים וגורלם של החטופים תלוי מנגד, מדינת ישראל על סף קריסת מערכות כוללת והמזרח התיכון כולו על סף תבערה. לנוכח המצב אנו עומדים נבוכים, מבולבלים וכועסים, ומנסים להבין איך להמשיך ליצור, להציג, לכתוב, לפרסם ולפענח את מה שקורה כעת. בגיליון הקודם, שהחל להיכתב ולהיערך חודשים לפני המלחמה ויצא לאור בתחילתה, חזרנו לתערוכות ומושגים היסטוריים מתולדות התערוכות בישראל, ובדיעבד ראינו איך הם מקבלים הקשרים חדשים שלא צפינו מראש. הגיליון הנוכחי מבקש להפנות מבט גם להווה – לשאול שאלות על השנה הסוערת שעוברת עלינו, ועל השנה הסוערת לא פחות שקדמה לה. הוא ממוסגר בשני מאמרים העוסקים בתפקידה ומעמדה של אמנות במצבים קיצוניים: האחד עוסק במחאה חסרת התקדים נגד הממשלה שהתעוררה במחצית הראשונה של 2023, והשני מוקדש להשפעות טבח השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. מאמרים נוספים מציעים תנועה בין ההיסטוריה להווה, בניסיון לשאוב ערך מוסף מהיכולת לבחון זמנים שונים במקביל. מגמה זו מופיעה גם בעבודתה של אסתר שניידר מטפחות (2019), המודפסת על שער הגיליון. יצירתה של שניידר שואבת השראה ממגוון רחב של מקורות תרבותיים, החל במיסטיקה היהודית, דרך המיניאטורה הפרסית והמודרניזם הרוסי, ומאזכרת מסכות, נשפים, אופנה ומשחקי מגדר. עבודתה פורשת בפני הצופה מאות שנות היסטוריה מגוונות, ובה בעת היא עכשווית למהדרין.

הגיליון נפתח עם מאמרה של דנה אריאלי גלגולו של אגרוף. המאמר בוחן לעומק ולרוחב את הופעת דימוי האגרוף, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של המחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל. זהו דיון בזמן אמת בדימויים החזותיים שמעצבים את המרחב הציבורי, מלווה בסיקור וניתוח של מקורות דימוי האגרוף באמנות ושל עיצוב סמלי מחאה בישראל וברחבי העולם בעת המודרנית. האמנות שנידונה במאמר אינה מוצגת במוזיאונים אלא על גבי כרזות שהופצו באינטרנט והודפסו על שלטי חוצות, בדים וקרטונים.

קשר בין אמנות לתרבות החזותית הפוליטית בישראל מאפיין גם את יצירתו של לארי אברמסון, אחד האמנים הפוליטיים הוותיקים בישראל. מראשית דרכו פורשה יצירתו של אברמסון במסגרת פוסט-מושגית, המוקדשת לעיון רפלקסיבי ושכלתני במשטרי ראייה ותיאוריה של הציור המודרני, במהלכים הפוליטיים שמגמות אלו חושפות ולא פחות מכך – באלו שהן מסתירות. מאמרו של יונתן אמיר, פרופסור לארי ומיסטר אברמסון, מצביע על צד נוסף ביצירתו של האמן, ומבקש להראות כי במקביל לאתוס האינטלקטואלי שמזין את ציוריו של אברמסון, פועלים גם כוחות יצריים שקשורים באלימות ובעונג, בחומריות ובאפלה, בבזות ומפלצתיות, ובמיוחד בעוצמה שמקבלים הגורמים הללו דווקא מן החיבור שלהם לשכלתנות המאופקת שמזוהה עם היצירות.

לארי אברמסון, חטא, 1979, מדיה מעורבת על נייר, 29X21.5ס"מ

לצד דיונים בכוחות פוליטיים וחברתיים שמעצבים את החיים באזור, גיליון זה ממשיך לעסוק גם באחד הכוחות המרכזיים שמעצבים את עולם האמנות הגלובלי: הון. במאמרו המקיף כסף ושוק האמנות הגלובלי, בוחן האוצר וחוקר האמנות אלעד ירון את הקשר בין אמנות לכלכלת אמנות בעשורים האחרונים. המאמר מציג מודלים פרטיים וציבוריים שונים של מימון אמנות, עומד על היתרונות והקשיים של כל מודל ומציג נתונים מספריים ראשונים ומעלפים בנושא, ומלווה באיורים שיצר האמן אלעד רוזן.

בפרק ההיסטורי בגיליון מופיע מאמרה של מיטל רז מושג שמתחיל בכישלון: מבוך והולדת האמנות המושגית בישראל. המאמר מעלה מהאוב את התערוכה הניסיונית מבוך, שנפתחה במוזיאון ישראל בפברואר 1967. התערוכה ביקשה לייבא ז'אנר של תערוכות לבירינת שפרחו באירופה באותה תקופה, אך כבר בערב הפתיחה התייחסו אליה המבקרים, האמנים ואפילו האוצר כאל כישלון, והיא כמעט נמחקה מדפי ההיסטוריה. רז מבקשת להציב את מבוך כנקודת האפס של האמנות המושגית בישראל, ומציעה מבט חדש על תפקידו של הכישלון ביצירת אמנות פורצת דרך.