איך יודעים לראות?

בעשור האחרון אני מרגישה שאמנם יש היצע עשיר של חללי אמנות, אך חסר חלל שמהותו מעלה שאלות על החי־דומם; חלל שרוצה לשאול וללמוד, כמו לא להציב עובדה – הנה גלריה חיה – אלא לומר הנה הזמנה ללמוד מהי גלריה חיה.

במקור, המילה גלריה שימשה אדריכלים בימי הביניים לתיאור המרפסת שמחוץ לכנסייה. אם נתייחס אל בית הספר כאל כנסייה, אזי המדרך הזה, שהוא גם חלק מהפנים אבל גם משקיף על החוץ ולומד אותו מבפנים, הוא המרפסת.

בסרט תיעודי שנעשה על כריס ברדן, אחד הפסלים המשפיעים ביותר במאה שלנו (שרצה בכלל להיות אדריכל, אבל החליט לבסוף להיות פסל כי לא היה מסוגל לחכות את הזמן שאדריכלות דורשת עד שאפשר לראות את יצירותיך מתממשות), אנו לומדים שיעור חשוב על הדרך לדעת לראות. מזל שהוא היה אדם שמושך כל כך הרבה תשומת לב, כי כל העיניים היו עליו והוא ידע מה לעשות איתן.

תימללתי ראיון שלו בתכנית טלוויזיה:

המראיין: יש יצירה שלך, פסל, שבה ביקשת ממישהו לירות בך עם רובה.

ברדן: נכון.

המראיין: ולדעתך הפסל הוא התוצאה שבה נורית?

ברדן: כן זה פסל, אבל לא שאני נוריתי. זה לא הפסל. הדרך שהכדור עושה מהרגע שהוא נורה עד שהוא נכנס לזרוע שלי. זה הפסל.

המראיין: וזה היה שווה את זה?

ברדן: כן, זאת הייתה עבודה מעולה.

המראיין: אבל מי יוכל להעריך אותה?

ברדן: אתה! הרי בגלל זה אני כאן באולפן. אני כאן בגלל היצירה הזאת.

לא התכוונתי לדבר על איך יודעים לראות מהכיוון הזה, אבל כשהוא עלה הבנתי שאולי הדוגמה הקיצונית הזאת היא המרחב הבלתי נראה שבו חי הדבר האחר שאותו אני מנסה לומר. ובגללו חזרתי לסרט על ברדן. ברדן שואל מהו בעצם פסל? מהי המהות של הפסל שמבדילה אותו מהציור?

הפסל הוא תלת ממדי, אנחנו אמורים ללכת מסביבו, לעמוד מולו, ללכת הצידה ואחורה, הוא מכריח אותנו להיות פעילים פיזית. ואם ניקח את הרדוקציה הזאת, את הדבר המינימליסטי הזה, נוכל לטעון שפסל הוא בעצם פעולה: המופע שבו אנו הולכים מסביב, התנועה של האדם הזז סביב הפסל הדומם. בעצם הגוף שלנו עושה פעולה שהיא חלק בלתי נפרד מהדבר שאותו היא מקיפה, והיא הסוף של התנועה שמשלימה את הפסל. כלומר, המבט הפעיל של הצופה הוא הפעולה האחרונה במימוש החזון של הפסל; רק המבט הנע יכול להשלים אותו. המבט שלנו כקהל שווה ערך לכח שצריך להפעיל הפסל כשהוא חוצב בשיש.

אלה ליטביץ, "בלתי תלוי", צילום: עמית מן

אז המבט שלנו מייצר מופע, את ההתרחקות וההתקרבות, הזום אין והזום־אאוט. המופע־פעולה שלנו מתחיל עוד לפני המפגש עם הפסל. בחלל שלושה חצבי ברונזה, כשאנחנו באים מן החוץ וחודרים את מפתן הכניסה אנחנו רואים את החצב הקרוב אלינו, ובזמן שאנחנו מתקרבים אנחנו הבמאים או האדריכלים של המפגש ההולך וקרב עם הפסל. אני נפגשת עם החצב, ואז מגיע הרגע שבו אני מסכימה להסב את מבטי לחצב הבא (שראיתי בזווית העין מרחוק כשנכנסתי), וכן, יש פה גם חצב שלישי, אני הרביעית עכשיו בשיחה עם שלושתם עם ארבעתנו, ואני מזכירה לעצמי כל הזמן שאנחנו לא ארבעה, הם שלושה ואני האחת שהולכת ביניהם. זה מִדִבַּר, מִדִבַּר מֵדָבֵּר למי שמעוניין לשמוע.

חוויה שהייתה לי עם פסל של ג׳קומטי כשהייתי די צעירה, אולי בת 17, העניקה לי תובנות הנוגעות להפיכה של חומר לרוח־חומר. המפגש עם דמות הברונזה הדקה מן הדק, המוצקות הבלתי מעורערת של החומר לעומת דקותו של הגוף, היה רגע של התרוממות. זה הרגע שבו הבנתי באופן מוחלט שאני יותר רואה את מה שאני לא רואה ממה שאני רואה.

אז איך יודעים לראות?

אני רוצה לצטט קטע מתוך ״העין והרוח״ של מרלו פונטי, שיצא לאור בשנת 1961, ממש לפני מותו. פונטי היה פנומנולוג. המילה פנומנולוגיה מקורה מיוונית: פֶנוֹמֶנוֹן הוא "מה שמופיע" ו"לוגוס" הוא תובנה או הגיון. זוהי שיטה פילוסופית המאפשרת לחוקר לתאר תהליך שבו הניסיון החוויתי והסובייקטיבי שלו עובר כידע ללא היעזרות בתאוריות מתחומים אחרים. מכאן המושג פנומנולוגיה – הגעת התופעה להכרתנו. במובנים רבים, המעשה של הגלריה החיה – כמו שאני מבינה אותו – מבקש או מזמין את כולנו לא רק להיות בחוויה אלא גם ללמוד וללמד על אודותיה. כלומר, כולנו לומדים ומלמדים רק מעצם היותנו בני אדם.

פונטי מספר לנו כי "גופי מחזיק את הדברים במעגל סביב עצמו. הדברים הם נספח או המשך שלו, הם משובצים בבשרו, הם חלק מהגדרתו המלאה, והעולם עשוי מאותו חומר עצמו של הגוף. […] אלה דרכים שונות לומר שהראייה אחוזה או נעשית בתוך הדברים, במקום שבו הנראה מתחיל לראות, והופך דרך ראיית כל הדברים, לנראה בעבור עצמו". ¹

כלומר, לא רק אני מסתובבת סביב הפסל, הפסל מסתובב סביבי. ובכל זאת, איך יודעים לראות?

אלה ליטביץ, "בלתי תלוי", צילום: עמית מן

כשהייתי אולי בת שלוש, וזוהי חוויה משוחזרת, ישבתי לצייר מול הדף וקופסת הצבעים. ברגע מסוים הושטתי את היד ומיששתי כמה צבעים, ולבסוף הרמתי אחד מהם, והנחתי את היד על הדף. היד זזה, מתווה קו, והעין עוקבת אחריה. משהו גורם לי להזיז את היד לכל מיני כיוונים. העין והיד חוברות יחד ומשדרות אל ערוץ נוסף, ערוץ מתרגש וקשוב, שאמנם קיים כל הזמן, אך ברגע הרישום הוא פוגש את הממשי במובן הפשוט ביותר.

החוויה הפנימית והקו על הנייר מתחרים זה בזה על תשומת הלב שלי, יש הרבה אקשן. כמה יפה שציור הוא גם פעולה וגם דומם: ציור ציור. בזמן הציור אני בתוך חוויה שעל פניו הומרה לקו. הדבר שאותו אני מושיטה להוריי בסלון – ״תראו מה עשיתי״ – אינו החוויה הזאת אלא הוא הדימוי, הציור.

אז השרבוט ששרבטתי היה ביטוי לזמן שבו שהיתי בעולם של כאן־לא־כאן. הדימוי שנותר חיצוני לי, מעבר לי. הציור הוא של העולם, החוויה היא שלי. האם כך?

בכל אופן, הרגע שבו אני מביטה בהוריי מביטים בציור־מסע שלי הוא רגע קצר מדי, שמסתכם מיד במשפט ״איזה דג או אנייה או שמש או ענן יפה ציירת״. זה הרגע שבו מתרסקת החוויה והופכת לאבק שאחר כך אמא תשאב מהשטיח.

אז מה אנחנו לומדים מהמקרה המשוחזר? שהגיע הזמן שנתעכב על איך לראות, כי כבר מזמן הותך הנראה לתוך הנחשב, ופסח סלבוסקי אמר יפה: ״ראה ודע, שהרישום מראה לך מה שאתה רואה, במקום מה שאתה חושב שאתה רואה״.

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת / תערוכה קבוצתית מצטברת
אוצרת: הילה כהן-שניידרמן
הגלריה החיה, ירושלים
נעילה: 26.07.2024