בתערוכת היחיד של אסף הינדן, המוצגת כעת בגלריה ברוורמן באוצרותה של עדי גורה, תלויים על קירות הגלריה תצלומים שצולמו בגלריות ובמוזיאונים, ומתארים צופים מתבוננים ביצירות שהוסרו באמצעים דיגיטליים מהתצלום; הם נדמים כמתבוננים בקירות לבנים. כשהצופים נעים בגלריה הם רואים מבקרים אחרים שהגיעו לתערוכה מביטים בדמויות המצולמות שמביטות אל עבר קירות ריקים. כך נוצר מבט כפול – עורף מביט בעורף – ממש כמו בציורו של רנה מגריט "Not to be Reproduced", שבו ניתן לראות את עורפו של בחור צעיר המביט במראה, ובמקום שישתקפו בה פניו, משתקף בה עורפו; במקום שהשיקוף יראה פנים אל מול פנים הוא משכפל את הדימוי המצויר עצמו.
לאורך השנים עסק הינדן ביצירתו בנושא הזיכרון, גם האישי וגם הקולקטיבי. בעבודות קודמות שלו ניתן לזהות עיסוק מתמשך בהבנייה של זיכרון, וביחסים בין תיעוד ומניפולציה. בין היתר צילם הינדן חומרי ארכיון משפחתיים, מרכז מורשת, ופוחלצים, דברים שתפקידם לשמר זיכרון ודרכם אפשר לערער על עצם האפשרות לתת אמון בפעולה של תיעוד.
הפעם יש בתצלומיו גם אנשים, אשר עומדים בגבם למצלמה. זהותם מעורפלת, ועולה השאלה אם הם מתבוננים בקיר ריק, או שברגע שבו צולמו היה מולם דבר מה, שנסתר רק מעינינו. ההיעמדות המשונה הזו מול הקיר מזכירה את עבודת המיצג "Veterans" של האמן הספרדי סנטיאגו סיירה, שנוצרה לראשונה בשנת 2011 והציגה מאז ברחבי העולם, כשבכל הפעלה של המיצג משתתפים ותיקי מלחמה מקומיים, הנעמדים כשפניהם מול קיר. 1 המיצג של סיירה אפשר לצופים לעמוד בסמוך לאדם המציג, ה־Veteran, לחוש בנוכחותו החיה, אבל לא לראות את פניו. סיירה עצמו הצהיר כי הוא מבקש לראות באותם מציגים, לוחמים לשעבר, "מונומנטים חיים לאירועי אלימות". ביחס לאמירה זו של סיירה, מעניין לחשוב מה מעמדם של המונומנטים הדוממים שמצלם הינדן.
מראה הצבה מתוך התערוכה "Figure of Work", צילום: דניאל חנוך
הנוכחות של האנושי עוברת כחוט השני בין שתי היצירות – ההתבוננות באדם שפניו אל קיר. אצל סיירה מרכז הכובד הוא היחס בין גופו של הצופה לגופו של החייל לשעבר, ההכפלה של הגופים העומדים זה מאחורי זה, הדמיון החושני בין גוף לגוף שכמו אומר "יש בינינו דמיון שלא ניתן להתכחש לו". אצל הינדן המשמעות עולה לא מכפילותו של הגוף הנוכח אלא מכפילותו של המבט: המבקרים בתערוכה מתבוננים במבקרים בתערוכה.
תצלומיו של הינדן מעלים שאלות לגבי סדר הדברים: ניתן להבין את הדימוי המחוק ככזה שנמחק עבורנו, הצופה המשני, אך היה נוכח בעת שהתבונן בו הצופה הראשוני, זה שמצולם בעבודה; ניתן, לעומת זאת, להבין את הדימוי המחוק כנקודת ציון שמסמנת את מה שלא ניתן לראות, גם כשעומדים מולו, בנוכחותו. ואולי קריסתן של שתי האפשרויות אחת לתוך השנייה היא שורש העניין – בעמידתה מול קיר ריק משקפת לי האישה המצולמת גם את עירומו של המלך וגם את חוסר היכולת שלי לראות את מה שיכול להיות.
אסף הינדן, ללא כותרת [Fig. 50] מוזיאון ישראל, ירושלים, 2024, הזרקת דיו על נייר ארכיבי
נדמה כי פעולת המחיקה של היצירות מתצלומי קירות הגלריות מאפשרת לחלל האדריכלי להפוך לנושא משמעותי. במקום שיהיה אלמנט פרקטי שמאפשר צפייה בעבודות, הופך חלל הגלריה לנושא מרכזי בעבודה לא פחות מהדמויות המסתובבות בו והדימויים שנמחקו ממנו. למעשה, קירות הגלריות הם האובייקט היחיד שנוטה להישאר יציב כשהתערוכות מתחלפות, והתחלפותן של היצירות אינה אירוע משונה או נדיר, הוא פשוט לא חשוף בדרך כלל לעיני המבקרים, והיינו רוצים לקוות שאם בכל זאת היו המבקרים רואים את קירות הגלריה חשופים, הם לא היו עומדים משתאים כאילו יש בכך עניין רב.
הקיר הריק כדימוי של היעדר מעלה את סוגיית השעה. דימויים של היעדר נוטים לזכות בתשומת לב מוגברת בתקופות משבר ואובדן. גם בתצלומי המבקרים בתערוכה שנמחקו מתוכם מושאי ההתבוננות יש משהו מהרומנטיקה של החסר, ולצדה את האפשרות להיזכרות; הזיכרון כמפגש עם האבוד. במקרה הזה משמשים הצופים המצולמים כעדים אפשריים לדימוי האבוד, וההתבוננות בתצלומים שלהם מזמינה ניסיון לחלץ מהם עדות לגבי הדימוי שהיה שם בעת שצולמו, לפני שהוסר. אם לחזור לאמירתו של סיירה, המצולמים של הינדן יכולים להיות מובנים כמונומנטים חיים שנושאים בגופם זיכרון ועדות לדברים שהתרחשו במחיצתם, גם אם לימים התיעוד שלו הוסר, נמחק או צונזר.
אסף הינדן, ללא כותרת [Fig. 54] קונסטהאוס, ציריך, 2023, הזרקת דיו על נייר ארכיבי
בעקבות אסף הינדן – Figure of Work: תערוכת יחיד ראשונה בגלריה ברוורמן באוצרות עדי גורה
בעקבות ההכרה הפכה הגלריה למוזיאון הערבי הראשון בישראל. הגלריה, שייסד לפני כשלושה עשורים סעיד אבו שקרה, פעלה בשנים האחרונות לקראת הקמת המוזיאון. 
לאחר 
