כתיבה על אמנות בעידן שאחרי ״סטודיו״

״׳סטודיו׳ העניק לי שתיים מהמתנות הגדולות ביותר שכותב ועורך בראשית דרכו יכול לקבל – השראה ועצבים. הוא היה המודל שממנו למדתי, והמודל שכנגדו ביקשתי לפעול. במבט לאחור לקראת הרצאה זו, התברר לי שכמה מהצדדים החזקים ביותר ב״ערב רב״ נוצרו בניסיון לתת מענה לשאלות ש״סטודיו״ מיעט להתייחס אליהן״. דברים שנאמרו ביום העיון ״סטודיו – קריאה חוזרת״ בבית לאמנות ישראלית

* דברים שנאמרו ביום עיון לרגל העלאת סריקות של גיליונות ״סטודיו״ לארכיון ״יד יערי״, שנערך בבית לאמנות ישראלית באפריל 2024. אני מודה לעורכות הכנס ד״ר טלי תמיר ועידית עמיחי על ההזמנה להשתתתף ביום העיון.

***

לפני די הרבה שנים כתבתי על אמנות במקומון ״טיים אאוט״. לכבוד פורים התבקשו כתבי העיתון לחבר טקסטים בתחפושת של כתבות מעיתוני עבר. כמבקר האמנות עיתון העבר שקיבלתי היה ״סטודיו״, ואת דברי היום אפתח בציטוט מפסקת הפתיחה של אותה ביקורת (בקיצורים והתאמות נדרשות):

״מכיוון שהופעת הביקורת לעולם אינה נעשית פנים אל פנים, הכרזה פומבית על המצב התחפושתי מעניקה שם למאפיין פתולוגי נסתר שאפשר ומתקיים גם בימי שגרה. הביקורת מבוססת על חוזה לא-כתוב בין הקורא לכותב, כאשר הראשון מתבקש להאמין לשני שהוא אכן הוא ושמושאי כתיבתו הם אכן מושאי כתיבתו. בפועל, על הטקסט הנוכחי חתום יונתן אמיר, אולם על הקוראים לקחת בחשבון שיתכן שהוא נכתב ע"י שבא סלהוב. הטקסט הנוכחי עוסק בעבודתם של שני ציירים צעירים, אולם מי ערב לקוראות שלא מדובר במשחק זהויות חדש מבית מדרשו של רועי רוזן? למעשה, גם הכותב ומושאי הכתיבה עצמם עשויים להשתכנע בטשטושו המוחלט של גבול בין מקור לבין תחפושת. המצב התחפושתי, אם כן, אינו אלא דופלגנגר ביקורתי נצחי – נגזרת של טראנספורמציה איידנטיקלית פוטנציאלית, אינהרנטית למצב של "היות כותב" בתרבות ריזומטית (להרחבה: קראו בגיליונות קודמים את מאמרו של אורי דסאו על חיים דעואל לוסקי, וכן את מאמרו של חיים דעואל לוסקי על אורי דסאו). לפיכך, הטיפוס הקאסטומיאלי עובר בזאת לקדמת הבמה, ומסמן את תנאי האפשרות הדיסקורסיבית״.

הטקסט הזה לא באמת מאפיין את ״סטודיו״, שכמו כל כתב עת גדול הכיל מגוון של סגנונות, טעמים ואידיאולוגיות אמנותיות, אבל הוא ללא ספק מאפיין את איך ש״סטודיו״ נתפס בתקופה מסויימת: כסאונה משפחתית שבה קומץ אנשי אמנות מקרצפים זה את גבו של זה, וכל זאת בשפה משובללת ומבוצרת שהולכת ומסתלסלת סביב עצמה.

הדברים הללו נאמרים בגדר פצעי אוהב, כמובן. גדלתי על ״סטודיו״. שם נתקלתי לראשונה בכתיבה מקצועית על אמנות. בתרבות העברית צמחו מבקרי אמנות מיתולוגיים כבר עשרות שנים לפני ״סטודיו״, אולם רבים מהם לא שורדים טוב את הזמן. לעומתם, גיליונות רבים של ״סטודיו״ נותרו רלבנטיים גם היום, עשרים ואף שלושים שנה אחרי צאתם, ואל חלק מהמאמרים שפורסמו בהם אני חוזר כחוקר וכמרצה. את האהבה המסוייגת ל״סטודיו״ גם לא אני המצאתי. כסטודנט בבצלאל בתחילת שנות ה-2000, למדתי אצל בכירי האמנים שחזרו והצהירו בבוז שהם, את המגזין הזה, לא קוראים! בעודם מצטטים מילה במילה מאמרים שפורסמו בו על עבודתם. כך שנדמה שהטינה ל״סטודיו״ היתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהאהבה כלפיו.

עולם האמנות שבתוכו ״סטודיו״ נולד ופעל היה שונה מעולם האמנות של ימינו. נתחיל בעובדה שבכלל לא קראו לו עולם האמנות, אלא שדה האמנות, והוא היה קטן ואחיד יותר. למצב כזה יש שלל חסרונות אבל הוא מקיים תנאי משמעותי: קהילה. קטנה, מהבילה ולעיתים מסוכסכת ככל שלא תהיה, לקהילה יש שפה משותפת, מושגים משותפים, מקורות השראה הדדיים ומוקד מרכזי. ברוב שנות פעילותו ״סטודיו״ היווה מוקד שכזה, פועל יוצא של מכלול הכשרונות, האמצעים והכריזמה של יוצריו. אולם ״סטודיו״ לא יכול היה להפוך למוקד בחלל הריק. ״סטודיו״ תיפקד כמדורת שבט – משום שהיה שבט שיתאסף סביבו.

״סטודיו״ היה נציג חשוב אך לא יחיד של מגמה רחבה. בשנות פעילותו הוקמו גם כתב העת ״תיאוריה וביקורת״ בתחילת שנות ה-90 והוצאת ״רסלינג״ בסופן, וביניהן פעלה תוכנית לימודי אוצרות ביקורתית חדשנית בניהולה של אריאלה אזולאי. העיתונות הכללית סיקרה אמנות בהרחבה גדולה יחסית. במקביל, התפתחויות פוליטיות ומדיניות מקומיות וגלובליות עיצבו סצנת אמנות חדשה ושונה משמעותית, עם צמיחתן של גלריות צעירות, מדיה חדשה, רפורמות כלכליות ושמיים פתוחים. ״סטודיו״, שנוסד בסמוך לביטולו של מס הנסיעות, פעל בתנאים שהתבססו על שילוב בין צמיחה חסרת תקדים של שיח ביקורתי, פתיחה חסרת תקדים של קשרים בינלאומיים והזרמה חסרת תקדים של כסף פרטי. מתוחכם וסקסי אבל קצת שכונה, אשכנזי, שמאלני, חילוני ועירוני, קרתני וגם גלובלי. במובנים רבים ״סטודיו״ היה תוצר וגם ביטוי של רוח הסכמי אוסלו, ולכן אין זה פלא שהוא פרח במקביל להם והחל לגווע עם קריסתם.

הוזמנתי לדבר על כתיבה בעידן שאחרי ״סטודיו״ כנציג הדור הבא. החודש ימלאו 20 שנה לפרסום המאמר הראשון שלי על אמנות. כתבתי בעיתונים שונים וב״מארב״ לפני שהקמתי עם רונן אידלמן את ״ערב רב״, והעובדה שבגיל 45 אני עדיין עומד פה על תקן סוג של דובר צעיר מעידה בעצמה על האופי והמעמד של ״סטודיו״ וסצנת האמנות שבה פעל. כמי שנגזר גורלו לפתוח בקריירת כתיבה על אמנות בשעת הדמדומים של כתב עת מיתולוגי לאמנות, אני רוצה לומר ש״סטודיו״ העניק לי שתיים מהמתנות הגדולות ביותר שכותב ועורך בראשית דרכו יכול לקבל – מצד אחד השראה, ומצד שני עצבים. הוא היה המודל שממנו למדתי, והמודל שכנגדו ביקשתי לפעול. במבט לאחור לקראת הרצאה זו, בניסיון לאתר מגמות מרכזיות בכתיבה ב-14 שנות קיומו של ״ערב רב״ ו-6 שנות פעילות ב״מארב״ לפני כן, התברר לי שכמה מהצדדים החזקים ביותר בכתבי העת הללו נוצרו בניסיון לתת מענה לשאלות ש״סטודיו״ מיעט להתייחס אליהן.

הראשון, ואחד הדומיננטיים ביותר בשנים הראשונות לפעילות האתר, הוא סוציולוגיה של אמנות, ובפרט ההשלכות שלה על מחשבה פריפריאלית ופוליטיקת הזהויות. בשנים האחרונות, אחרי שגראמשי הפך להערת שוליים בהגותו של אבישי בן-חיים, שיח הזהויות כמעט חיסל את החברה הישראלית. אולם עד לפני שנים ספורות הוא היה ביטוי למאבק שחרור הכרחי, אינטליגנטי ומלא תשוקה. הדי.אנ.איי של ״סטודיו״ לא איפשר לו לעסוק בעניין, אבל ב״ערב רב״ כותבות כמו נעה חזן, חביבה פדיה, אורטל בן דיין, קציעה עלון, ליאת סידס ויוסי יונה הרבו לעסוק בסוגיות אלו בסגנון ובעוצמות משתנות. ידועה במיוחד הביקורת הנוקבת של אורטל בן דיין על עבודתה של זויה צ׳רקסקי, במאמר שמציע ניתוח סוציולוגי של אופני ייצוג, כוח ודימוי.

״גם אם ציוריה של זויה צ'רקסקי נועדו להעביר את הצופה מהלך רפלקסיבי וביקורתי – הם אינם מתפקדים ככאלה״, כתבה בן דיין בהתייחס לציור המפורסם שמתאר גבר מזרחי מטריד מינית בחורה רוסיה. ״איציק״ הוא עדיין חפץ שמתפקד כדימוי אוריינטליסטי לכל דבר. האיציק הקונקרטי, החי והנושם – בציור של צ'רקסקי כמו במציאות – נשאר בגבולות השווארמה״.

או מאמרה של חנה פרוינד-שרתוק, שמתייחס לעקשנות שבה קהילת האמנות בארץ משמרת את המושג ״דודות״. את השימוש בו היא מתארת כמפליא ומאפשר. ״מפליא, כי אנחנו ב־2022 וסך הכל די הפנמנו שצריך לדבר יפה ולהצניע תיוגים פוגעניים; ומאפשר, כי חלקי הדעות הקדומות שמתפלקים וצפים למעלה אל פני השיח בדרך כלל מצביעים על שכבה נוקשה וטעונה בפסיכולוגיה החברתית של השדה״.

המחשבה הפריפריאלית הובילה גם לעניין בנעשה מחוץ למרכזים הידועים של אמנות עכשווית, ובמיוחד אל מזרח אירופה והעולם הערבי. לצד ניו-יורק, לונדון וברלין, דיווחנו גם על תערוכות ברמאללה, קישינב, איסטנבול, עמאן ועוד.

נקודה נוספת שהכתיבה על אמנות ב״ערב רב״ עוסקת בה לא מעט היא כלכלה. כותבות וכותבים כמו יהושע סימון, רונן אידלמן, אלעד ירון, מילי פרי, עלמה יצחקי ובעבר גם גליה יהב, מתייחסים לאמנות הנוצרת בתנאים הכלכליים של העידן שלנו, וכן לעצם קיומם של חיי יצירה כשהחיים עצמם הופכים לתוכנית מימונית. רועי רוזן סיפר בראיון לפודקאסט של ״ערב רב״ על הזמן הרב שהשקיע בזמנו בכתיבת מאמרים ל״סטודיו״ כשהחל את דרכו כאמן צעיר בניו-יורק, וכל זאת בתמורה לתשלום זעום שלא כיסה דבר. מבלי לזלזל באילוצים הכלכליים של כותבים מאז, תלמידיהם הצעירים יתקשו להקדיש זמן לכתיבה בהתנדבות במקביל לפיתוח קריירה כאמנים, שגם אותה יאלצו לקדם בעיקר בלפטופ ולא בסטודיו כי מחירי הנדל״ן מרקיעי שחקים. לחוויית חיים כזו יש השלכות אדירות על היצירה, שמתבטאות, בין השאר, בצמיחת ״אמנות פרויקטים״ ו״אמנות רזידנסי״ שמחליפות עבודת סטודיו מסורתית. עלמה יצחקי מיטיבה לתאר את התהליך במאמרה ״איך אמניות חיות״: ״בין שמדובר בהשתעשעות אירונית בפרדוקסים של השוק או בהתנגדות מיליטנטית אליו, העיסוק בכלכלת האמנות תופס מקום מרכזי בשיח האמנות עכשווית. עובדה ידועה היטב – אך מדוברת פחות – היא שמרבית האמניםות מתקיימות רוב הזמן מחוץ לכלכלה הזאת, או בשוליה״.

נקודה שלישית שכתיבה ב״ערב רב״ עוסקת בה בהרחבה יחסית היא טכנולוגיה. מה שכונה בעבר ניו-מדיה הוא כבר מזמן אולד מדיה. בשנים שחלפו פותחו טכנולוגיות חדשות שמשנות את העולם באופנים שמתחרים בהמצאת הגלגל והדפוס, ומערערות מן היסוד לא רק מאפיינים כמו טעם וסגנון אמנותי, אלא את עצם הגדרת האמנות כיצירה אנושית. כותבים כמו רונן אידלמן, אלעד ירון, קרן גולדברג, אלינה יקירביץ׳, עידו הרטוגזון ועוד, נכנסים מתחת למכסי המנוע של האמצעים החדשים והיצירות שנוצרות באמצעותם, ומנסים לפענח בזמן אמת את השינויים הדרמטיים שהם מחוללים בחיינו.

הנקודה האחרונה שאציין היא כתיבה על אמנות שנעה בין תיאולוגיה אלטרנטיבית לפוסט-חילוניות. חלק מהכותבים ברוח זו, כמו אלברט סוויסה, ידידיה גזבר, דוד (דוכי) כהן ודידי כליפא, הם בוגרי ישיבות שלמדו אמנות או פילוסופיה (או אדריכלות במקרה של גזבר), וכתיבתם מדגימה איכות בית-מדרשית עם עולם המקורות וההקשרים שלה. כותבות נוספות, כמו הילה כהן שניידרמן ומור קדישזון, למדו ספרות, פילוסופיה ופסיכולוגיה לפני או במקביל לפנייתן לאמנות, וכתיבתן העשירה והפואטית משקפת מומנט רוחני שהכתיבה הביקורתית על אמנות דחתה במשך שנים. אחרים, כמו דוד שפרבר וכמוני, משלבים בין כתיבה על אמנות למחקר בהיסטוריה ומדעי הדתות.

אני מציין את הז׳אנר הזה, ככל שניתן לכנות אותו ככה, לא רק בגלל שהוא מעוגן בתשתית מחשבה דתית שרחוקה מאד מהכתיבה שרווחה ב״סטודיו״, אלא גם כי הוא מייצג, בעיני, דוגמא מעניינת לכתיבה ביקורתית בעידן שאחרי הביקורות הגדולות.

יש עוד המון דברים לומר על ״סטודיו״ ועל ״ערב רב״, יש כמובן לא מעט כותבות וכותבים שפרסמו בשני כתבי העת, ולצד ההבדלים שהודגשו בדברי יש גם נקודות דמיון רבות ביניהם. עשיתי פה כמה הכללות שבעיון מעמיק ראוי לפתוח אותן, אבל כבר יום שישי בצהריים ואנחנו אחרי בוקר ארוך, אז אסיים כאן.

1 תגובות על “כתיבה על אמנות בעידן שאחרי ״סטודיו״”

    […] בהנחייתה האדיבה של ורדית גרוס. רק השבוע פרסמנו מאמר המתבסס על דבריו של יונתן אמיר ביום עיון בנושא המגז…, שבו הוא מהרהר על תפקידה של כתיבה על אמנות בימינו, על […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *