בשנות ה־70 עיצבה עדינה בר־און במהירות עצומה – בבת אחת, ניתן לומר – את צורת האמנות אשר תיאורים, שמות ותוויות רבים הודבקו לה ברבות הימים: "נונסנס ארט", "נון אובייקט ארט", "פיסול חברתי", "אמנות גוף", "אמנות מופע", "תיאטרון חזותי", "תיאטרון גופני", "גופניות תיאטרלית", "אקספרסיוניזם חדש", "אמנות בינתחומית", ולבסוף הוענקו לה גם ענייני מגדר ואקטיביזם חברתי במושגים שאולים מתחום הפסיכולוגיה התרפויטית, וכותרות מתחום הפסיכודרמה.
מעניין לגלות כי גם עשורים אחרי רגע הפתיחה בבצלאל של שנת 1973, ולאחר הופעות מרובות מאוד בכל קצווי תבל, מערב ומזרח, ברחובות מעופשים, בכיכרות סואנים, במעברי גבול, בשדות, במפעלים, שכונות עוני, אזורי ספר, שדות, חורשות, ים ומדבר, מועדונים מכל סוג, גלריות ומוזיאונים, אף אחת מהכותרות לא ממש הצליחה לגעת בסוג המופע הייחודי כל כך, גם בארץ וגם בעולם, של עדינה בר־און.
בפועל, עדינה פיתחה מחשבות פרטיות ופואטיות על מופע אישי, קומפוזיציה שמתרחשת בזמן, בעלת צורניות רפויה מאוד (רפויה כפונקציה של פתיחה למקרי, לאלתור ולוואריאציה, ועדיין מובנית ומתוכננת בכל מובן), תלוית סיטואציה מלאכותית אשר על אודות מהותה כסיטואציה היא תוהה באמצעים של יצירת עוררות וגירוי יזומים; מיני דרבון, המרצה והעצמה של אופני התנהגות אנושית, שלה עצמה ושל צופיה גם יחד, בהקשר קבוצתי מעורטל. מעורטל, הווה אומר מסומן מראש כאפשרות בלבד. החלל או החללים של הקומפוזיציות של בר־און, וכן המשך והזמן של יצירותיה, גם הם רפויים ביחס לכל הסכם מוגדר שבין אמן מופיע לקהלו.
בתוך אירוע מתהווה שיהיה או לא יהיה סיטואציה – השאלה תמיד נותרת פתוחה – מתחוללת תנועתה של בר־און, שאינה מוגדרת מבחינה סגנונית והיא רפויה ומתקיימת מחוץ לכל מושג גנרי של יכולת או מיומנות; לא אקרובאטיקה, לא ליצנות, לא משחק, לא פנטומימה, לא מחול, לא התעמלות, לא שירה… אך יש בה משהו מכל אלה, משהו בעל נוכחות קיומית אדירה, בדיוק כזו אשר ממדיה – ויש לומר ממדיה העצומים – מתגלים ויכולים להתגלות רק מחוץ לכל מושג של מיומנות מקצועית. יותר מכך: תנועתה של בר־און שואפת אל קיום חוץ אמנותי וגם א־היסטורי. "ואל האמנות עוד לא הגענו", אמר ג'וזף בויס. הסיסמא התובענית הזו של שנות ה־70 הפכה את חייה של עדינה למחשבה אקוטית, בלתי פוסקת, על הרעיון הזה. הוא תבע ממנה חיים של צלילה מוחלטת, מסוכנת, אל תוך התוהו של הלא מקצוע, אל אזור עמום ונטול הגדרה שבין חייך, היומיום שלך, וחיי האמנות שלך. היא גם הראשונה כאן שהכניסה בפועל את כל המשפחה, הבעל והילדים, אל תוך יצירותיה כשותפים.
יש ביצירתה של עדינה בר־און, במבט שהיא מפנה אל יסודות החיים, משהו חד, נוקשה ועקשני. כך גם ביצירות בעלות אופי מרוכך יותר, כמו בהפקה הבלתי אפשרית של משפט האהבה באחד ממופעי הנשימה הכמו קרועה, אחת מיצירותיה המסעירות והמדהימות ביופיין. קיומה הפואטי של בר־און בודד ועצמאי ומיוחד ביותר בחיי הסצנה וגם בחיי התקופה, משום שיצירותיה מושתתות על דיבור אתי, ערכי, ישיר וברור, גם אם אינטימי בתכלית בכל זהותו ומהותו: מהו היחס הראוי בעיניה להיות מופת אנושי, מופת התנהגותי? מהו להיות אדם? מהו לעמוד אל מול מישהו? מהי מידה, לקיחת אחריות? כמה אינטימי אני עם החיים שאני חי? אילו תמונות יש להתייחסות שלך אל עצמך? בר־און אינה עסוקה באוונגרד, לא באידיאה של החדש, אינה עסוקה בשום סוג של ביקורתיות או פעילות קהילתית. היא עסוקה בתהייה על אודות ההוויה של הקיום האנושי. אין מדף לפואטיקה שלה. היא מתאפשרת כולה מן החיים החד פעמיים המיוחדים של אישיות יוצאת דופן הרשומה בכל רמ"ח אבריה. גם הפוליטיות הברורה, בדיעבד פדגוגית, של עדינה בר־און רשומה מתוך ייחודיותה האנושית.
מכל ההשפעות הרבות על עדינה ראוי לציין את קרבתה למושג השחקן הקדוש (the sacred actor) שפיתח גרוטובסקי. זוהי דמות מיתית, טראנס־היסטורית, מעין פיתייה, מדיום שאמנם קרוב במשהו אל הפרסונה השמאנית שהקים ג'וזף בויס.
במכתב משנת 1973 שכתב לבר־און בן כיתתה דאז ולימים קולגה שלה, גבי קלזמר, לאחר שצפה בהופעתה הראשונה שנערכה בבצלאל נאמר: "אני נרגש מהגישה שצריכה להדריך אני חושב את כולנו – לגעת באמת – ולא […] בצורות אסתטיות". יונה פישר, מבין האוצרים ראשון מסמני חשיבות עבודתה של עדינה, כתב ובצדק: "כמעט חטא הוא לתאר הופעה של עדינה…".
מבלי לתאר, ניתן בכל זאת להצביע על עקרונות: על התנועה של עדינה בר־און ראוי לחשוב במושגים של רישום חללי בעזרת הגוף הפועל כמסמן של שינויים תכופים בכל הכיוונים. היא נוהגת לבצע מעברים חדים מאוד, מפתיעים וגם טורדניים, מפוזיציה לפוזיציה. החדות של המעברים מתאפיינת גם במהות הדוממת שבה קופאת כל תנועה לכדי תמונה: ישנן התמונות האיקוניות של החִברות, כמו אלה שמציינות הכרה, אמירת שלום לאדם שמולה, אירוח, או כאלה שהן סימנים מפורסמים ממאגרי סמלים של התרבות כמו פוזות מהפכניות, תנוחות של סבל ואבל, של כניעה ופליטות או של כיבוש, שגב וניצחון וכדומה, וכנגדן התמונות המקבעות תנוחות מופנמות ופנימיות הקשורות בפיזיונומיה ובנוכחות האקטואלית של גופה, שהן חסרות פשר או שהן מה שניתן לכנות טרום־מקודדות או טרום־לשוניות, ואינן קומוניקטיביות בהכרח. את המיפוי הכולל של הרצף התנועתי אפשר לדמות למעין מסננת אסוציאטיבית שבה מורעדים יחד הסמלים המפורשים במערבולת עם התמונות האטומות. "האיקונות נפתחות, מתפצחות, אליך…" אומרת עדינה בר־און. הרעדה זו, על סיפי שפה, כאשר הקונפרונטציה נחתכת תמיד אל רגע ההופעה, אל המדיום, היא ההמצאה והצליל הפואטי המיוחד של עדינה בר־און.
עדינה בר און תבצע את המופע "על האהבה" (2004-2024) בסדנאות האמנים בתל אביב (התבור 32) ביום חמישי 09.05.24 וביום שבת 11.05.24 בין השעות 16:00-18:30. כניסה חופשית.
