בתערוכת היחיד החדשה שלה בגלריה גבעון שברחוב גורדון, מזמינה אותנו נורית דוד לעלות לקבר. בחלל התחתון מוצגת תערוכת ציורים על גבי קרטון גלי, שאינה מעידה על מה שמתרחש בקומה שמעליה. אל הקבר הזה לא יורדים, אלא עולים במדרגות המחברות את חלל הגלריה התחתון עם זה העליון. בכניסה לקבר של דוד מוצב שלט המזמין את מבקרי התערוכה לאחוז באחד מהפנסים הפזורים על מדפים בחלל, ולהתהלך איתו כעששית בתערוכה.
בחלל החשוך פזורות עבודות מסוגים שונים – עבודות ישנות יותר לצד ציורים חדשים על קרטון גלי, וכן פסלי לגו קטנים, מולבשים בשמלה עם כיס שממנה מציץ סרגל. הסרגלים הם מוטיב חוזר בעבודותיה של דוד, שהיא מייחסת הן לאביה שהיה אדריכל, והן לעצמה – כשהיא מכנה את עצמה "הילדה עם הסרגל והמחוגה". אף שלא ניתן שלא לראות בבובות הילדה עם הסרגל בכיס השמלה את דוד עצמה, בטקסט התערוכה קושרת דוד בין בובות הלגו ובין בובות המוכרות ממסורת הקבורה המצרית, אשר נהוג להשאיר בקברו של המת כדי שישרתו אותו בעולם הבא. גובהן כאמה, הן עשויות לגו, והן פזורות בנקודות שונות בחלל באופן שמזמן חיפוש. החושך מצריך שימוש בעששית, וההליכה בחלל הופכת למעין הרפתקה בקבר מצרי.
מראה הצבה מתוך "קבר", נורית דוד בגלריה גבעון, 2024, צילום: אבי אמסלם
על הקירות בחלק המרכזי של החלל תלויים ציורים על קרטון גלי בשפה הקולאז'ית והצבעונית של דוד, שמבצבץ בהן דימוי של ראש מומיה, שמתגלה כשמעבירים את אלומת האור לאורכם ולרוחבם של הציורים. המומיות שכובות עצומות עיניים, כל אחת בקבר צבעוני ומקושט משלה. אחת מהן מצוידת במעטפה, לצד אחרת ניצב ירח צבעוני. הקבר מכיל גם הדפסים על גבי חומרים שונים, בהם טקסטיל, שהדימויים המופשטים בהם מזכירים גריד של מפה או שרטוט של בניין מודרניסטי.
העיסוק באדריכלות, מקצועו של אביה, נוכח ברבות מעבודותיה של דוד, בטקסט או בדימוי, ונדמה שמשהו בהיגיון שמוביל את עבודתה קשור בחשיבה הנדסית, בין שביחס לשטיחות מול נפחיות ובין שבחשיבה על התנועה האנושית בחלל התערוכה. בניית החלל מזמנת מסע – העבודות מוצבות באופן שחוצץ ומייצר חללים מופרדים ותנועה ביניהם. השיטוט בתערוכה חשוכה, תוך החזקת פמוט תאורה, מייצר תחושות הופכיות – הוא מעניק לחוויה תחושת קדושה מחד גיסא, כמו כניסה למעמקי הפירמידות, אך מאידך גיסא מייצר תחושה של גישוש באפלה. בשום שלב לא ניתן לראות את התערוכה כמקשה אחת, ואפילו העבודות עצמן מתפרקות למקטעים שמתגלים בזה אחר זה באמצעות האור, כמו מפה מקופלת שנפתחת מקטע אחר מקטע. אם יש מילה אחת שיכולה לדמות את תחושת החיפוש־גילוי־היעלמות שנרקמת בחלל התערוכה, תהיה זו המילה נטולת התרגום העברי Unfolding. התערוכה נוהגת כמגילה, שמהותה טמונה בהתחפרותה בתוך עצמה, סגירותה לצופה. הנעת האור, כמו גלילת הקלף, מאפשרת את התגלותו של פלח מן היצירה השלמה, ומותירה את המבט הכולל, הרחב, בלתי אפשרי.
מתוך פעולת האנפולדינג, הקריאה־תוך־גלילה שהיא הדרך היחידה לצפות בתערוכה, מתארעים לא רק רגעים של גילוי אלא גם רגעים של שכחה. מרגע שהוסט האור, הדימוי נמוג חזרה לתוך החושך, וכדי לראותו שוב יהיה צורך לשוב ולכוון את אלומת האור לכיוונו. פורמט הצפייה מוגדר באמצעות העששית, אשר קובעת באמצעות תכונות האור שהיא מפיצה את טווח הניראות, את המרחק של הצופה מהעבודות, ואת התנועה בחלל.העבודות בתערוכה אינן גלויות מטעם עצמן, הן מוצגות כגנזים; דבר מה שניתן להציץ בו, להעלותו מתוך החשכה אל רגע של התייחדות, רק כדי להשיבו אל האפלה שהיא מקום מנוחתו.
מראה הצבה מתוך "קבר", נורית דוד בגלריה גבעון, 2024, צילום: אבי אמסלם
שם התערוכה "קבר", והיא כוללת שני חלקים – החלק התחתון, המואר, שמציית לחוקים המקובלים של תערוכת גלריה: קוביה לבנה ובה מוצבות עבודות אמנות. חלקה הנוסף של התערוכה, בקומה העליונה של הגלריה, מבקש – כפי שמעיד שם התערוכה –להיות קבר. גלריה שמבקשת להפוך לקבר למעשה שואלת מהו מעמדם של הצופים בתוכה: האם הם מוזמנים לביקור בקברה של האמנית? האם הם מוזמנים להציץ אל העולם שמעבר? או שאולי מדובר על המקום־שאינו־מקום – האבל? הקבר של דוד יכול להיקרא כפי שהיא מציגה אותו, כקבר מצרי שאוסף אליו את חייו של אדם על מנת שימשיכו איתו בעולם הבא, ואכן הוא מכיל רמזים לעבודות קודמות של האמנית, ובובות־שרת שמיועדות לסעוד את המת בעולם הבא. אך אותו קבר יכול להיקרא גם כחדר של זיכרונות אבודים, תהום הנשייה, המקום המדומיין שאליו הולכים כשנזכרים באדם שאבד. אלומת האור יכולה להיות מובנת כזרקור של היזכרות, שיש בו מן הטשטוש והארעיות, ואולי יותר מהכל – זמניות, חלופיות.
האפלה ששוררת בחלל התערוכה דורשת מהצופים להרים עששית־פנס מהמדף, להלך בזהירות בחלל חשוך כשהעששית מושטת לפנים, ולהעביר אותה במעגלים מול הפנים כמו בטקס פגאני כדי להצליח לראות את העבודות המוצגות בה. מגבלת האור שמאפשרת את הצפייה הממורכזת הזו מזמנת סוג צפייה פרפורמטיבי – העבודות נחשפות ומסתתרות ביחס ישיר לפעולותיהם של הצופים בתערוכה.
מתוך "קבר", נורית דוד בגלריה גבעון, 2024, צילום: אבי אמסלם
העלייה לקבר שמזמנת לנו התערוכה אינה פסיבית. היא כזו שדורשת מהצופים לקבל החלטות, להיות מעורבים, להשתתף, לפעול. על ידי כך היא מזכירה לנו שההתמודדות עם חושך, בין שהוא פרטי ובין שהוא קולקטיבי, כרוכה בנקיטת עמדה, אחיזה בפנס וקירובו אל השלדים המאיימים. החושך לא מגורש על ידי הפעולה הזו, אבל הרציפות שלו מופרת, והקיים מתגלה מתוכו, גם אם באופן פרגמנטרי, לא שלם ולא יציב.
קבר / נורית דוד
גלריה גבעון לאמנות
נעילה: 11.05.24
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
ברגע שהבנתי שעלי להרים פנס מהמדף סבתי על עקביי ובעיניים מתחמקות חמקתי החוצה על הישר הקצר ביותר לכיוון פתח היציאה מהגלריה.
שוב ושוב אנחנו עדים לגמישותה הבלתי תיאמן של השפה לעומת הקישיון החזותי בו לוקה התערוכה אותה היא מתארת ומנסה לבאר ולפצח עבור הצופים. זאת סיטואציה שכיחה לשפה בבואה ל'פצח' את משמעותם של תערוכות עם חפצים 'יפים'. השפה כמו גם המיצב – אם אפשר להשתמש במושג הארכאי הזה בקשר לתערוכה, נשענים על שרירותיות, זהו כוח חולשתם וזו גם פסגת עדינותי הביקורתית. המאמץ המפרך של דוד לייצור עבודות היברידיות ומורכבות מכמיר לב. חשתי בחלל כנעה בתוך ענני זעה שפלטו העבודות, זעה שנגרמה כתוצאה ממאמץ יתר לגרום לצופה לחשוב שהבלילה הצורנית שהוא עומד מולה מכילה משמעות עמוקה. לכן גם השם המורבידי – 'קבר'. מימי הפרעונים ועד להווה הגיאומטרי של היוצרת. אם לא די בכך, על כל אלה כופה דוד הפעלה של הצופה: 'האכלתו בכפית – פנס/עששית עם עלייתו לקבר. כל איש תרבות וכל צופה מיומן בתערוכות יודע שקבר נמצא עמוק למטה ואם דוד לקחה החלטה למקם אותו דווקא בחושך של הלמעלה, הרי הדעת נותנת שזאת החלטה מכרעת ובעלת משמעות אדירה. אבל אני כאמור סירבתי לשלוח ידי אל הפנס. חוץ מזה שחששתי שידיו של זר.ה נגעו בו לפני, אבל זאת כבר בעיה שלי.
ליאורה
| |