ביקורת עמיתים

כשיסדנו את ערב רב ב־2010, כתבנו שאנחנו מקימים את כתב העת כדי ״לערוך שיח ביקורתי באמנות עכשווית, תרבות ותיאוריה, ולקיים דיון מקצועי בסוגיות אקטואליות ומחקריות הן בקהילת האמנות והן בין קהילת האמנות לכלל הציבור״. הצורך בדיון ציבורי בסוגיות המעסיקות את קהילת האמנות רלוונטי גם כיום, ואנחנו מוצאים שאחד מתפקידיו של כתב עת לאמנות הוא לנהל אותו בצורה פומבית.

כחלק מהמנדט שלקחנו על עצמנו, אנו מפרסמים דעות מנומקות ומעוררות מחשבה בין אם אנחנו מסכימים איתן, מסכימים חלקית או לא מסכימים כלל. עיקרון זה תקף גם בנוגע לביקורת של יוסף קריספל על עבודתו של מבקר האמנות של ״הארץ״ אבי פיטשון, שפורסמה באתר בשבוע שעבר. קריספל הוא אמן ותיק ומוערך העומד בראש המחלקה לאמנות בבצלאל. עמדתו כשחקן מרכזי בשדה וכמי שאחראי על הכשרת חלק מרכזי מהדור הבא של אמנים ואמניות חשובה וראויה לפרסום. המאמר שלו נוקב אך רהוט, פרסונלי אבל לא אלים, ובסופו של דבר מקצועי ומבסס רבות מטענותיו על ציטוטים של פיטשון עצמו. אפשר לראות בכתיבתו ניסיון הגנה על הקיים, על המוסדות המרכזיים, על גבולות השיח ואפילו על ההגדרה מהי אמנות (למשל בטענתו נגד ״סיקור תערוכות המוצגות בבתי קפה או במקומות שאינם חללי תצוגה מקצועיים באופן חסר פרופורציות לחללים שבהם מתקיימת מרכז העשייה האמנותית״), אולם הוא מביע ביקורת לגיטימית שמקובלת על חלקים גדולים בעולם האמנות המקומי. התגובות הרבות והסוערות למאמר מעידות על הרלוונטיות שלו.

פיטשון הוא קולגה וחבר ותיק. בעבר שיתפנו איתו פעולה בכתיבה, עריכה, תערוכות, דיונים וכנסים, וכתיבתו חשפה אותנו לאורך השנים ליצירות ורעיונות תרבותיים חשובים ומרתקים. לכל אחד מאיתנו יש דעות קצת שונות על אמנות וכתיבה, אולם שנינו חושבים שמדובר בכותב חד ומעניין עם טעם ייחודי ולעיתים אזוטרי, סקרנות ואהבה גדולה לאמנות, הומור טרחני-אך-מודע-לעצמו והמון אופי (על כמה כותבים אפשר לכתוב שיש להם אופי?). אנחנו יודעים שהיחס המקודש שלו לאמנות הופך אותו למבקר חסר פשרות, שיקטול תערוכה שהוא לא מעריך גם אם חבריו הטובים ביותר יציגו בה. פעמים רבות אנחנו לא מסכימים איתו, אבל הוא בר פלוגתא הגון. לצד זאת, אנחנו חושבים שכתיבתו חוזרת על עצמה יותר מדי, ושתפיסתו האמנותית לכידה אך מצומצמת ונוקשה. אלו מאפיינים שמתאימים לבעל טור אישי שמביא קול ייחודי ושונה (או לחוקר באקדמיה, שמתמחה בתחום נקודתי), אבל מבקר־עיתונאי שמפרסם מדי שבוע ביקורת על מגוון תערוכות גדול מאד, צריך רוחב יריעה והיקף שיפוט רחב יותר. ניתן להסיק מן הדברים שכקוראים אנו מסכימים עם חלק מטענותיו של קריספל וחולקים עליו בחלק אחר, אולם כעורכים אנו מאמינים שכשם שאפשר וראוי לדון בעבודתם של אמנים, אוצרים, מנהלי מוסדות אמנות וכיוצא בזאת, אפשר וראוי לדון גם בעבודתו של מבקר אמנות בכיר.

המאמר והתגובות באתר, ברשתות החברתיות ובמגזינים נוספים חושפים את הצורך בעידוד ריבוי הכתיבה על השפע הקיים באמנות בישראל. מבקר אמנות הוא תפקיד בודד וקשה שאינו מתוגמל כראוי, והנושא בתפקיד מקבל כוח מופרז, שלא לפי בקשתו, פשוט כי הוא מהבודדים שעושים את העבודה הזו. מחקרים של דליה מנור, אליק מישורי, גדעון עפרת, אבנר הולצמן ואחרים מראים כי ביקורת אמנות בעברית היתה חלק משמעותי מהתפתחות תולדות האמנות בישראל החל מראשית המאה ה־20. בשנת הקמת המדינה פעלו בעיתונות היומית יותר מ־10 מבקרי אמנות, ובשנות ה־80 וה־90 מספרם נע סביב 15. על איכות הכתיבה באותן שנים ניתן להתווכח. חלק ממנה לוקה בשטחיות ומנוסח בהכללות גסות רוח, פטרוניות ולא מנומקות. בקריאה בדיעבד, גם בכתבי מבקרים בעלי מעמד ששמם נחקק בזיכרון ההיסטורי, מתחוור שאין הרבה מקום לנוסטלגיה. עם זאת, בעשרות השנים שחלפו הלך וגדל מספר היוצרים והיוצרות, מוסדות הלימוד וחללי התצוגה הציבוריים והפרטיים, ובמקום שכתיבת ביקורת אמנות תצמח ותשתכלל יחד איתו היא כמעט נכחדה. בישראל של ימינו נפתחות בשבוע ממוצע בין 20 ל־30 תערוכות חדשות, שאותן מבקרים קומץ כותבים. פיטשון – כמו קודמיו וקודמותיו בעשור האחרון – מעולם לא ביקש מעמד של קול יחיד, וכולם היו נושמים לרווחה ויוצאים נשכרים אם היו עוד מבקרים קבועים שיכתבו במקביל לו.

בעניין אחד חשוב לנו להביע אי הסכמה עם המאמר של קריספל. הוא כותב שהוא ״לא מכיר עוד מבקר בארץ או בעולם שלא מתרחק משיפוט של מי שמקורב אליו, ולו בשל ניגוד עניינים הקל שבקלים, ומתעלם מכל מה שעלול לפסול אותו לשיפוט ולביקורת״. מעבר לאמון שכבר ציינו, אנחנו חושבים שהציפייה שעולה מהדברים מנותקת ממציאות העבודה והחיים בארץ. כמעט כל שחקן ושחקנית בשדה המקומי הם קולגות, מורים, תלמידים לשעבר, מעסיקים, שותפים, חברים וחברים של חברים של כולם, ואם לא נכתוב אחד או אחת על השני/ה, אף אחד לא יכתוב על אף אחד. למעשה, בהתחשב בהיכרות המוקדמת שלנו עם פיטשון, אם היינו מקיימים את דרישת ניגוד העניינים של קריספל, היינו צריכים לפסול את עצמנו מפרסום המאמר שלו.