מגיע לנו דיון ביקורתי מעורר מחשבה

26 תגובות על מגיע לנו דיון ביקורתי מעורר מחשבה

בין אם מסכימים לדעתו של קריספל ובין אם לא, הטקסט מצוין, וממנו בלבד ניתן ללמוד לא מעט. בשונה ממושא הביקורת, קריספל מציע טקסט שבעיני אינו לעומתי. במקום זאת, זהו טקסט שסוג ביקורת מסויים הוא הבסיס לצמיחתו ולפתיחתו לדיון. תודה!

ניסוח יפיפה ומכבד לנושא מורכב שהרבה קוראי הארץ חשים.

יססססס
סוף סוף מישהו מעז להשמיע קול על העיוולת הזו
מגיע לנו יותר! מאז גליה יהב, והתקופה הקצרה של שאול סתר (שהיה עדיף במאות אחוזים על פיטשון) לא נמצא כותב.ת ראוי למלא את התפקיד הכל כך חשוב הזה
מקווה שהמאמר הזה יוביל איכשהו לשינוי משמעותי

את הנזק האיום לשדה האמנות כבר עשתה גליה יהב בכתיבתה האלימה וחסרת הכבוד לאמנים ואמניות. בסגירת חשבונות מעל דפי העיתון ובנסיון לצבור כוח באמצעות ביקורת קטלנית על תערוכות מצויינות של אמנים חשובים ומעולים שניסתה להיבנות על חשבונם.
במקביל היא רוממה תערוכות זניחות ולא מעניינות וגרמה התנגדות כה רבה בגלל האקראיות המוחלטת של הביקורות שהתגובות לכתבות הפכו לזירת התגוששות דוחה והרסנית.
מאז אנשים התרחקו מאמנות וכתיבה על אמנות בהארץ. היא גרמה לקהל הרחב כזו דחייה משדה האמנות וזה מעולם לא שוקם. גם לעצמה גרמה את אותו הרס לצערה.
הנזק וההרס שהיא גרמה הוא איום ונמשך עד היום.
מאז, אנשים מדירים את רגליהם מחללי האמנות למעט המוזיאונים הגדולים שמתחנפים קצת לקהל ומפתים אותו. יש כאלו שלא זוכרים, אבל זה היה אחרת.
צריך כותב בריא בנפשו, שמסוגל לרפא את השדה המבודד, מקומית וגלובלית, אוהב אמנות ואמנים, לא נרקיסיסט, שכתיבתו חדה ומעניינת שתתניע שיח מעניין ותמשוך חזרה את הקהל הרחב.
צריך לזכור שהמטרה הראשית של ביקורת היא לגרום לאנשים רצון וחשק ללכת לראות תערוכות ולהימנע מאחרות, בדיוק כמו ביקורת סרטים, ביקורת מסעדות וכולי
אבל בהחלט נשמח אם על הדרך יווצר שיח מעניין, מכבד, מרגש.

אני לא מבין מה אתה רוצה, אולי כדאי לעודד אנשים להיכנס לתפקיד של מבקר אמנות ולהסביר למה זה חשוב במקום לרדת על אנשים ועל העבודה שלהם שלקחו על עצמם את התפקיד הזה.

וגם זה שהמצב כמו שאתה מתאר הוא שעיתון הארץ הוא היחיד שעושה ביקורת אמנות וזה ש"חסר" כאן, זאת הבעיה הגדולה של שדה האמנות שכולם חושבים רק על איך משתמשים במה שיש, אין חינוך לאיך מייצרים יותר משאבים ואפשרויות. מגדלים כאן אמנים נרקסיסטים שחושבים רק על איך הם משיגים ולוקחים במקום על לייצר לעצמם ולסביבה שלהם עוד אפשרויות להצעג החוצה באופן שמכבד את האמנות שלהם.

זה נכון שרוב המאמץ צריך להיות מופנה ליצירת חלופות. זה קשור בחינוך כמו שכתבת. אני מאוד מסכימה. אם זאת, אבי פישטון הוא מבקר רדוד, וחסר כל יכולת לחלץ הבחנות מעניינות מאמנות. צודק יוסף וטוב שכתב את הטקסט הזה

יוסי קריספל היקר, כשאתה כותב.. "מקומות שאינם חללי תצוגה מקצועיים באופן חסר פרופורציות לחללים שבהם מתקיימת מרכז העשייה האמנותית, מעיד, אולי, על פלורליזם, אבל מזנה ומדרדר את שיח האמנות לכדי כלום.."
מה לעשות גם לסטודנטים וסטודנטיות שלך לא תמיד יש את הקומבינות והקשרים שיש לך ולאחרים
ומקבלים סירוב מהגלריות..
ולעתים נאלצים להציג את אמנותם היקרה לליבם גם בחללים חלופיים. במקום לפרגן על המשך עשייה בכל במה שהיא
ולעזור למה להתפלצן ולהתנשא

מעניין.. מה ימצאו בתחקיר כלפי הכותב.

בול!
בלי קשר לדעתי על אותו פישטון
והאם טענותיו של קריסטל עליו מוצדקות או לאו
עולה מהטקסט של קריסטל התחושה
שמא מישהו העז "להזיז את הגבינה"
ולהפקיע אותה מידיהם היודעות והנכונות של מוסדות
האמנות הגדולים, ברי הסמכתא
ובאיזו זכות אפשר לעשות אמנות
שהיא "באמת אמנות"
בלי שקיבלה חלילה את הגושפנקא שלכם.
לפני 20 שנים הייתי סטודנטית לאמנות
באחד ממוסדות אלה
ואפילו תלמידה של קריסטפל עצמו
וכמו אז – גם היום
לא יכולתי לשאת את הפלצנות יודעת-כל
ואת שיח ביקורת האמנות המנוכס, הנפוח
ומלא החשיבות העצמית
שהציגו לנו בכל פינה של אותם מוסדות
כמובן בשיתוף עם הגלריות והאנשים הנכונים
קובעי הטון.
מדברים על פלורליזם, הכלה ופתיחות
תמיד היה מוזר בעיניי לראות כמה אנשים
שרואים בעצמם, באמנותם ובביקורתם
דבר כל כך פלורליסטי, פתוח, מעודד אנדווידואליזם ושיח
הם אנשים ואמנים שמקבלים רק את מי שדומה להם
שחושב כמוהם
שיוצר כמוהם
שמדבר כמוהם
שמוחא נגד המלחמה התורנית כמוהם
(בימיי היתה זו מלחמת לבנון השנייה
וההתנהגות הגועלית של מרצים כלפי סטודנטים,
שנקראו למילואים ברוב בושתם,הדהימה אותי
כי אתה צריך להשתייך גם למחנה הפוליטי הנכון כמובן)

העסקונה האקדמית האמנותית היתה מאז ומתמיד
עדר של אמנים שבטוחים שהם פלורליסטים.
אמנים ועולם האמנות הישראלי מקומי,
ובמיוחד באקדמיות לאמנות,
הוא הדבר הכי אליטיסטי ולא מודע לעצמו שקיים
וכל מי שיעז לקרוא תיגר על כך נידון לכליה.
אז בוא נדבר על זה.
פשוט מעצבן אתכם שמישהו הזיז לכם את הגבינה.
ומערער על סמכותכם הכל יכולה.
זה הכל.
עברו 20 שנה וכלום לא השתנה.
קצת ביקורת ומודעות עצמית לא תזיק.

האמת נשאלת השאלה איך הדרדרנו למצב הזה שאבי פיטשון שלא ממש באופן טהור מגיע מתחום האמנות הפלסטית ושאול סתר (החכם) שמגיע מתחום הספרות, הפכו בשמונה השנים האחרונות למבקרי האמנות הפלסטית היחידים בארץ , בעיתון אחד בישראל? איך זה שלא צמח כותב משכיל ומושכל מהתחום שמשתוקק לכתוב על אמנות? טרגדיה כשלעצמה! טרגדיה נוספת כפולה ומכופלת היא שכל העיתונים הכתובים המרכזיים למעט "הארץ" נטשו את ביקורת האמנות הפלסטית ובכלל ההתיחסות לאמנות פלסטית נדירה מאוד אצלם. מעבר להתדרדרות רבתי של שדה התרבות בישראל (ארץ אוכלת אמניה) הדבר מעיד על כשלון רחב של שדה האמנות לדורותיו כולל האמנים (בעיקר הבכירים),אוצרים ומוסדות האמנות עצמם שהובילו אותנו לבסוף לפי פחת ולדלות הזאת. עצוב מאוד וטרגי כשלעצמו!

הכי מעניין מי פירגן או פירגנה בפייסבוק!

כמי שהיתה עד לא מזמן די מעורבת ויודעת שהרוב יסכימו עם מה שנאמר אני מכירה חלק לא מבוטל מהמגיבות ונהניתי למפות את הלא מגיבות.
אז פרגנו כאלה שממילא אבי לא התייחס או יתייחס אליהן, אמניות ואמנים שממילא סוג האמנות שלהם לא באיזור העניין של המבקר או כאלה שממילא מצויים בשולי השדה וכבר התייאשו מיחס של ביקורות ב"הארץ". נעדרו באופן בולט אלה שהוא פירגן להן באופן מתמיד וגם אלה שעקץ אותן שלא רוצות לצאת נקמניות וילדותיות. כמו כן כאלה שממילא כמעט לא מציגות בארץ .
כל זאת נאמר בזמן שאני מסכימה עם חלק לא מבוטל מהכתוב..

אני אמנית 20 שנה. הגבינה, כך אני חשה, נמצאת אצל מבקרי האמנות. מאמניות ואמנים מצופה לקבל את הביקורת בשתיקה. חבל שאמנים לא עונים יותר למבקריהם. עדיף שהדיון יהיה דו סיטרי. חשוב שמבקרי תרבות יבוקרו תדיר. עצם זה שזה מעורר תמיהה, זו עדות להיררכיה המובנת של השיח ולסטגנציה שלו.

מה השורה התחתונה? זו בקשה לעיתון הארץ שיעסיק מבקר אמנות שיסקר אך ורק את בכירי האמנים בארץ במציגים את עבודותיהם במוזיאונים ובגלריות הטובות ביותר ויתעלם מכל היתר? כמה מגוון. וכשזה יקרה, הביקורת תשרת את כולנו? מי אלה "לנו"? אולי כדאי היה להתחיל את הטקסט בהגדרה הזו.
הגישה החברמנית של פיטשון היא חברמנית כי מעבר לעובדה שהיא מצביעה על יכולת של כותב להתקדם ולנוע בתחום הכתיבה המצומצם כמעט כמו זה של האמנות בארץ (ולכן ניתן להזדהות איתו ועם הדרך שעשה), הוא גם מסוגל ומעוניין לבקר תערוכה של סטודנט.ית בצלאל ושבוע לאחר מכן תערוכה במוזיאון ישראל. ייתכן שזה בעייתי לכם.ן המרצים והמרצות הבכירים לאמנות, האמנים והאמניות שעבודותיהם נרכשות, האוצרים והאוצרות המקושרים ביותר, אבל לנו (היתר) – פחות. החברמניות שמתוארת בזלזול היא בעצם יכולת ההכלה שלו והספקטרום הרחב מאוד של "ביקורת אמנות" או "אמנות" בכלל לתפיסתו.
אגב, למי שלא מחבב את הכתיבה של פיטשון – יש את מלצר, גם הוא חברמן.

העורף בעטו נערף

מהומה על שום מה?

הביקורת על אמנות, כבר מתה מזמן ועברה קבורת חמור. כולם שוכבים עם כולם, ואחר כך הולכים לנגב ביחד חומוס. מה שנשאר זה ערמות של מאעכרים, שמלייקקים אחד לשני, ומדביקים "אהבתי" ו-"מדאים!!!!!" על כל ג'נקיאדה שצצה, כדי לא לשרוף גשרים. אם מישהו רק יגיד מילות ביקורת, יעקרו לו גם ככה את העיניים. זה לא סותר את העובדה שיש מצב שפיטשון לא מבין כלום באמנות. אבל מצד שני, אפשר גם לומר את זה על הרבה מהאמנים עצמם, אז מה זה משנה בכלל.

"כמה קוראים מזדמנים"? במשפט הזה הבנתי כמה הטור הזה לא בא ממקום נקי ומודע וכמה מנותק הכותב.

סוף סוף מישהו מעז לאמר את האמת על מי שנקרא ״מבקר אמנות״!!!!!! בעיתון הארץ. זו דעתי מזה זמן רב, אבל ראיתי שעיתון הארץ עוד מאפשר לאיש הזה לכתוב כתבות עלובות על אמנות עם בחירות מוזרות שנקראות משובחות בעיניו. תודה רבה ל׳ערב רב׳ ולך – יוסף קריספל.
יוסף קריספל – דיברת/כתבת בקולי.

בינתיים אני שוב מרגישה שבעלי הכח נותנים לי ציונים. רן קיסמי בפייסבוק מניח שאם אני חושבת שפיטשון הוא מבקר גרוע אני בטח מונעת מטרפיק, חשבונות אישיים או נקמה. פשוט לא יכול להיות שה״אספסוף המתלהם״ הוא פשוט אמנים שחושבים שהביקורת של פיטשון ירודה ברמתה.
הוא נרעש מאיזכור שמות של אמניות כהוכחה לטענות. גם אני הייתי נמנעת מזה אבל לדעתי, אם יש לאבי תמונה בחשבון האינסטגרם כשהוא מבלה בים עם אמנית מסוימת- אז הוא לא יכול לכתוב עליה ביקורת.
זה מעוות יותר מהאיזורים של יוסי.

גלעד מלצר מחלק ציונים בהשכלה. אנחנו המגיבות והמצטרפות לדעה, לא קראנו את כתב העט המדרשה ולא את הכתבים המלאים של רנסייר. אני עומדת על כך שזכותי להביע את דעתי שאבי פיטשון הוא מבקר גרוע גם אם אני לא עומדת בסטנדרטים של מר מלצר
הוא טוען בציניות שאין דבר יפה מראשו של מבקר אמנות מונח בסל בגיליוטינה. שוב אותו זילזול. אם אני חושבת שפיטשטון הוא מבקר גרוע סימן שאני אני אכזרית שנהינת לראות דם. פשוט לא הגיוני שיש לי דעה שאינה מונעת משיבולים זרים
אגב, יש דבר יפה יותר מראש של מבקר בסל הגליוטיה. ראש של אמנית או אמן.
כשפיטשון כתב באכזריות בלתי נסבלת על התערוכה של מירי סגל, מר מלצר לא התרגש. זה בסדר שהוא כתב שזו התערוכה הכי גרועה שהוא ראה השנה. חברות, בואו נשמור על הסדר הקיים: פיטשון יתייחס אלינו בזילזול ואנחנו נשתוק.

אני לא טוענת שמצב הכתיבה בארץ גרוע. לא טוענת שפיטשון הוא ״הבעיה״. סתם חושבת שהוא חלול, חסר רגישות, מביא דוגמאות לא מעניינות, שבוי בהשוואות תרבותיות שיטחיטת, חסר דימיון ויכולת איבחון, חסר רגישות לחומר וליחס שלו לפעולה, בנוסף לכל הוא גם אכזרי בצרה לא מידתית.

בכל האקדמיות לאמנות מלמדים אותם מרצים. לעיתים – במעבר ממוסד למוסד, רק שמם מתחלף. כולם מדברים בשפה אחת, בלשון מודבקת. כל מי שהזדמן לו לשהות, או לחלוף בקרבת חדר המורים (המרצים) יכול היה ודאי לחוש בוויברציות והצליח ללא כל מאמץ לשמוע תקתוקים קצובים מהדהדים מהקירות. זוהי רוח הזמן – הצייטגייסט – צלילם השתלטני של הוראות הקבע, טפטוף מונוטוני של ההלוואות והמשכנתא – שנטלו על עצמם מרצי האמנות העושים לביתם, היורדות כמו שעון, מידי חודש בחודשו ממשכורתם. אליהם מצטרפים – במסדרונות, על גרמי המדרגות ובחללי ההוראה, צלילים ספורדיים, עדות למאבק מתמשך ועיקש – של נציגי הסגל, לשיפור והטבת תנאי העסקתם. ומעל לשגרה הצלילית הזו מתפרצת מדי פעם אל החלל צווחת הילולה ספונטנית המעידה שלאחד מהמרצים מהחוץ אושרה קבלת משרה אקדמית קבועה. זה הסאונד הספוג בעמודי התווך ובקורות התמך של האקדמיות לאמנות. תפקידם העיקרי של המוסדות האלה מתמצא – קודם וראשית לכל, בשמירה על יציבות המבנה עצמו, הכתבת טון פרקטי/נאות – בדגש על שיח מכבד במקום ביקורת, ריסון גידולי פרא מחשבתיים ויישור עיקומים פוליטיים. זה המקום בו באצטלה אינטלקטואלית נקטע באיבו, בבוז מופגן, כל ניסיון להפרת חוקי וכללי המוסד. לימודי אמנות מקצועית דומים ללימודי חשבונאות – מספר התשובות זהה למספר השאלות. הכל משועבד למען הסדר הטוב, אך ורק למען הכללים והעקרונות המתגמלים. וכך כשהאופק והמטרה הפכו למשטחי לָטֵקְס – למשטחי בטיחות ספוגיים, וגלגול עיניים ואירוניה מנייריסטית הם העקרונות המנחים, רוח של בינוניות צייתנית ואושר פקידותי שורים על הכל ואין אחד שיקום וישפוך מיכל בנזין סביב ההיכלות ויעלה אותם באש על יושביהם.

אין טעם להתגעגע לגליה יהב. הכרתי אותה מקרוב עשרות שנים, עוד מימיה כסטודנטית דעתנית ב'מדרשה'. היא היתה אחד האנשים נטולי היושרה שהכרתי. כתבה על סטודנטים שלה, מעסיקים שלה, מחזרים שלה – רובם אמנים של עבודה 'חתרנית' אחת וגם כמובן על בן זוגה לחיים, ב'גלריה' ולפני כן ב'גלובס' וב'טיים אאוט'. המעבר לכתיבה במגזין התרבות 'החשוב' הפך אותה למכורה לכוח והרשתות החברתיות אפשרו לה להתיר כל רסן אתי. הפקרות מוחלטת. ובכל זאת היה משהו נחמד בכתיבה הכריזמטית שלה ובפיה 'המלוכלך'.

הכתיבה של פיטשון היא אמנם ביזיון – וטוב שאדם כמו קריספל, שמדבר מעמדה של כוח – מתייחס אל הבעיה הזאת ברהיטות ובהרחבה הנדרשת. אבל הבעיה רחבה יותר, ובמצב הנוכחי של שדה האמנות בארץ, רמת הכתיבה, מחקר התרבות והסטנדרט העיתונאי בתחום התרבות, כבר אי אפשר לשלוף מבקר או מבקרת אומנות יש מאין. יש עוינות ממשית שבאה מתוך שדה האמנות כלפי כל מי שעוסק בכתיבה, שמובעת באופן ישיר ומובלע, עד שגם מי שתפקידיו הם אוצרות, מחקר וכתיבה לשם עצמם לוקים בה. זו בעיה דו-צדדית: גם רמת הכתיבה על אמנות, כמו בשאר תחומי התרבות, לרוב עילגת וירודה. ולא שאין יוצאים מהכלל בתחום המחקר, אבל אף אחד לא יטרח להוציא את האף שלו מהעיסוק והמחקר הספציפי שלו כדי להתריע על בעיה רחבה יותר. על בורות, על טמטום, על אי הבנה, על רמת שיח ברצפה. כמעט הכל מריח לא מעניין רציני אלא מאינטרסים. הכתיבה היא כבר מזמן לא מטרה לכשעצמה. זאת צורת התנהלות שהסטודנטים מקבלים כבר באקדמיה: סגל המורים, שהם בעצמם אמנים, מתנהלים בסטייט אוב מיינד של מלחמה, של צורך לשמור על המעמד שלהם בכל מחיר, אפילו כשהמסגרת היא מסגרת חינוכית. וכמובן שיש יוצאי דופן אבל… בין חנופה מתלהמת מכאן למלחמות כוח מכאן הם בוגדים במשימה שלהם, שהיא משימה של חינוך, נדיבות, ומסירה. הם גידלו דור של סטודנטים וסטודנטיות בצלמם, אמנים שהתרגלו להתנהל בעולם אמנות שאין בו כבוד למחקר וביקורת כתחום עצמאי ונפרד, לכתיבה על אמנות שאין לה תכלית של קידום אמן כזה או אחר, שמתקיימת כפרויקט עצמאי, לעצמה. הם סבורים בטעות, בגלל החינוך שספגו, שזה יותר אמנותי, יותר בון טון, להפגין בוז לכתיבה ומחשבה. הם מסתדרים מצוין בלי זה.
זאת כמובן בעיה שמשתקפת בחדות במצב הביקורת אבל כאמור אי אפשר לנתק אותה מבעיה חמורה הרבה יותר של מצב הכתיבה המשווע, הפניות ויכולת ההבנה לכל מה שקשור לתרבות, לא רק אמנות פלסטית. זה לא רק בתחתית סדר העדיפויות, זה מושא לעוינות ולרדיפה. בסופו של יום המוח של אנשים פשוט עובד אחרת והם דואגים לעצמם ולמטרות שלהם באמצעים שעומדים לרשותם וזה לרוב גם מצליח להם לא רע. ביקורת האמנות לא חיונית פה. אפילו מצב המלחמה שישראל נתונה בו לא פתח מספיק פתח למילים, לביקורת עצמית ולמחשבה. יהיה בסדר, נמשיך ככה. אמנם נתקענו בקיר אבל אנחנו צודקים. המחיר, כמו שרואים בביתן הישראלי בוונציה, הוא שמרוב שמתעללים במילה ובמחשבה, בסופו של דבר נאלמים דום. את מה שקשה להסביר לעצמנו אי אפשר להסביר גם לאחרים, ובסביבה הישראלית המחבקת והדביקה, שדוחה כל מרחק ביקורתי, המרחק מהעולם, שעד עכשיו אפשר היה להסוות ולהעמיד פנים שלא קיים, יילך גם הוא וייעשה יותר מובהר

הבעיה הגדולה היא בכלל יוסף קריספל. ראש מחלקה שעוסק בהבלים וזוטות . האיש ( צעיר שמתדרדר טרם עת לנירגנות) תקוע בנייטיז: הימים האחרונים בהם ביקורת אמנות היתה עדיין רלוונטית. מה בעצם משדר יוסף לסטודנטים ? שטור שולי – בעיתון היחיד במזרח התיכון שעדיין מתעקש לאפשר לשלושה חלטוריסטים להוסיף קצת ג׳ובות לכיסם, צריך להוות נקודת התייחסות עבורם. אני מקווה מאד שהסטודנטים – לאחר שיחזרו מחופשת הפסח, ירססו טקסטים על קירות המחלקה המצוחצחים, כאלה ששמים אותו ללעג ולקלס וידרשו את התפטרותו . 30 שנה פייטן חביב מבלבל לנו את המוח- עוזי צור ואחר בעל שם משפחה מחייב- מלצר – חנפן אקדמי תקני ורק על פיטשון הפנקיסט הכרסתני מצא לו לרדת. בושה וחרפה!

אלעד, גלעד מלצר זה לא בן אדם אמיתי. זה AI. גם אני נפלתי בפח. מדובר בבוט אקדמי די מיושן שנתקע במערכת ולא יודעים איך להוציא אותו.

הבי פישתן אתה צודק.ת לחלוטין. לא נפלתי בפח. האיש אופורטיוסט יבשושי להחריד ומאז שחזר לכתוב הוסיף חנופה והתחנחנות… תמיד תמצא אותו לצידם של אנשי הרגע ׳הנכונים׳.
אגב, אלדד ולא אלעד.

[…] חלקית או לא מסכימים כלל. עיקרון זה תקף גם בנוגע לביקורת של יוסף קריספל על עבודתו של מבקר האמנות של ״הארץ״ אבי פיטשון, שפורסמה […]

חמש שורות ראשונות מעידות על הפרדוקס כולו- הגילוי הנאות שכ״כ מפריע לכותב מספרת את כל מה שצריך לדעת על ההיתממות והעלק סודיות שבקשרים אישיים ויחסי כוחות בתחום כולו. ניגוד עניינים? ולהיות ראש מחלקת אמנות בבצלאל היא לא עמדת כח שבה כל מי שמועסק או לא הוא חלק מיחסים אישיים מנוגדי עניינים. כאילו שיש עולם שבו יש אידיאל שיפוטי עילאי ובתוכו מי שמרכזי או מצליח שייך לאותו אידיאל של אמנות ״טובה ונכונה״. ברור גם שהכותב לא מכיר מבקרי אמנות- על ג׳רי סלץ שמעת? חוסר היכולת לרפלקציה עצמית רק מעידה על כמה סגור העולם שלו ובעיקר מנכיח את הניתוק הסלקטיבי שבו כל מי שמסביבך חושב כמוך או מפחד מדי לומר לך את האמת. אז הבעיה עם גילוי נאות היא מה? שהוא מודה ולא מתבייש בכך שכמו בכל תחום- ובעיקר בתחום הזה- ניגוד עניינים הוא חלק מהעניין.