על אודות הטריבונליזם

האם על אמנים להשתמש בפורמט בית המשפט?

1

בחברה שלנו, הזירה המשפטית היא המרחב העיקרי שבו ניתן להסדיר את עוולות העבר ולהכריע בנוגע אליהן.¹ בית המשפט הוא הזירה הפורמלית להטלת אחריות על יחידים, חשיפת ראיות פליליות, שימוע פומבי של עדים ונאשמים, יישוב מחלוקות משפטיות ועובדתיות, מתן פסק דין בשם החברה כולה, והטלת עונש בצורת גזירות הנאכפות בסמכות המדינה ובכוחה. האם תנועות פוליטיות רדיקליות בכלל, והתערבויות אמנותיות ביקורתיות בפרט, יכולות או צריכות להשתמש אף הן בפורמט בית המשפט? האם זהו המדיום המתאים לחשיפת ליקוייהם של מנגנונים חברתיים של דיכוי או הדרה, לדמוקרטיזציה של הידע, להעצמת קבוצות מוחלשות, להטלת אחריות פוליטית, לפסיקת דינם של השליטים ומנגנוני השלטון, ולבסוף, למאבק להטלת העונש הראוי? האם תנועות כאלו יכולות וצריכות לאמץ את ההתנהלות בזירה המשפטית, במיוחד לאור העובדה שמערכת המשפט היא חלק ממנגנון מדינתי המבוסס על שעתוק מתמיד של אלימות? כמובן שיש לשאול את השאלה הזו בהקשר של שאלה גדולה בהרבה: איזו עמדה יש לנקוט כלפי מוסדות בורגניים בכלל, והאם ניתן לחלץ מהם דבר מה בעל ערך על אף אופני הפעולה הפורמליסטיים, הבירוקרטיים, הקלאוסטרופוביים, האכזריים, המנוכרים ונעדרי החמלה שלהם?

ארגונים אמנותיים ופוליטיים עשו זה מכבר שימוש בטריבונלים: הסוריאליסטים ערכו ניסויים עם פורמט בית המשפט כדי לבטא ביקורת וביקורת עצמית עוד בשנות ה־30; ברטראנד ראסל הקים את הטריבונל הידוע נגד פשעי המלחמה בווייטנאם (1966—1967); טריבונל פוקו נגד מוסדות פסיכיאטריים אורגן על ידי Irren-Offensive (מתקפת המשוגעים) בברלין ב־1998; טריבונל הנשים הבינלאומי לעניין פשעי מלחמה של יפן בתחום השעבוד המיני הצבאי בטוקיו (2000); הטריבונל העולמי על עירק שאורגן על ידי עמותות וארגוני זכויות אדם (2003—2005); טריבונל הפליטים נגד הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2013); טריבונל קונגו (2013/15) בניהולו של מילו ראו השווייצרי; טריבונל הקפיטליזם (2015) שיזמה קבוצת האמנים הברלינאית האוס
בּארְטְלֶבּי; בית המשפט לפשעי אקלים בין־דוריים באמסטרדם (2021), ביוזמת יונאס סטאל וראדהא ד'סוּזָה; ואינספור טריבונלים מקומיים קטנים יותר. כולם נועדו לתבוע מבעלי העוצמה קבלת אחריות על מה שאולי לא היה נחשב לפשע לפי החוק היבש, אך בהחלט הסב נזק עצום לאנושות.

קל לראות מדוע פורמטים פרוטו־משפטיים, כמו הטריבונל, מושכים תנועות פוליטיות: הפורמט כולל צורות מוסכמות של האשמה, שמיעת עדים, הטלת אחריות ופסיקה, ועל כן מבטיח פומביות ובעקבותיה השפעה פוליטית. הטריבונל כורך יחדיו את החוויות הסובייקטיביות של הנפגעים ומבהיר את הרלוונטיות הפוליטית הכללית שלהן. כתב האישום מערער על טבעיות העוולה בכך שהוא מזהה בני אדם או גופים פוליטיים שנושאים באחריות לה, ושניתן לגנותם על כך. באמצעות הצגת עדויות וממצאי חקירות, טריבונלים גם מייצרים ידע נגדי ומעוררים לפעולה למען שינוי פוליטי. בכך שהם ממקדים את תשומת הלב הציבורית בעדים, הם משמיעים את קולם של המוחלשים. לבסוף, הגינוי הסמלי של העוול חיוני להשתלבות מחדש בקהילה של הקורבנות שכבודם נפגע.

גליה עפרי, ללא כותרת, טושים על נייר, 2021

אולם הועלו גם התנגדויות כבדות משקל לפורמט. העמדה לדין מייחסת ליחידים אחריות לעוול בצורת "אשמה" או "חבות משפטית", ובכך מוציאה את העוול מהקשרו החברתי והפוליטי הרחב יותר. כמו כן, עצם היקפו הכביר של העוול החברתי שומט את הקרקע מתחת להיגיון השקילות בגזרי דין. לדידה של חנה ארנדט, אחת התוצאות של פשעי הטוטליטריות של המאה ה־20, מעבר לכך שאינם בני־תיקון, היא שלא ניתן להאשים בהם איש על דרך הטלת האחריות האישית: "תאי הגזים של הרייך השלישי ומחנות הריכוז של ברה"מ", היא כותבת, "שיבשו את רציפות ההיסטוריה המערבית משום שאיש אינו יכול באמת לקבל אחריות עליהם, ולא ניתן באמת להטיל את האחריות להם על איש".² חוסר ההיתכנות של קבלת אחריות אישית חותר תחת עצם הלוגיקה היורידית של המשפט. לדידה של ארנדט, אדולף אייכמן היה ראוי אפוא לגזר דין מוות לא משום שעונש זה היה שקול כנגד מעשיו — דבר לא יהיה שקול כנגדם — אלא משום שאין לצפות מאיש להמשיך ולחיות במחיצתו בעולם זה. יחד עם זאת, לא מדובר בטיעון משפטי אלא בטיעון אונטולוגי.

עדות אינה רק מתאפשרת בבית המשפט, אלא עוברת בו פורמליזציה, מונחית ומתועלת על ידו, ועל כן מוגבלת בעטיו. על פי הגדרתה של שושנה פלמן, עדות היא תרגום הטראומה ל"תודעה משפטית".³ על מנת להיות קבילה בבית המשפט, על העדות לעמוד בכללים קבועים מראש: עליה להיות כפופה לדרישות מסוימות של קוהרנטיות וצמצום, עליה להיות מוגבלת למסגרת תמטית ולהשמיט היבטים אחרים, ועליה לייצג את העדים כסובייקטים שפויים ואמינים המסוגלים לזכור במדויק ולשקף נאמנה את העובדות נשואות העדות. מעל לכל, על העדים לבסס עצמם כבני־סמכא שיחד עם זאת הם חסרי גילום, ועל כן מסוגלים לייצר מרחק מגונן מפני מה שחוו או ראו. העדות בתורה עלולה למחוק את המרחק הזה בעמתה את העד בשנית עם העוול באופן המעורר מחדש את הטראומה. לדידה של פלמן, האמנות בפרט משמשת ממלאת מקום של צורת זיכרון אחרת, שאינה יורידית. האמנות יכולה למלא את התפקיד הזה כיוון שהיא מבטאת את אי ייחוסיותה. בספרה הלא מודע המשפטי היא כותבת כי "המשפט הוא שפת הקיצור, ההגבלה, והטוטליזציה. האמנות היא שפת האינסוף ואי התלכדותן של אבני הפסיפס, שפה של גילום, של גלגול נשמות ושל לחש מכושף ומגולם, או חזרה אינסופית בקצב אחיד".⁴ עשיית צדק עם הקורבנות מתאפשרת רק על ידי צורת העדות הזו, האמנותית באמת ובתמים, היפוכה המדויק של העדות השיפוטית או הקדם־שיפוטית.

ההכרעה השיפוטית, כפסק דין, מתנגדת ומקשה על הפיכתה לכלי בשירות הצדק הטרנספורמטיבי. הפסיקה כופה (והדבר משתמע כבר משורש המונח), פיזור של כל עננות ריבוי המשמעויות והסתירות הערכיות המרחפות מעל העובדות בתיק; ההכרעה המשפטית מציגה עצמה כחתימתה המוחלטת של השתלשלות האירועים המשפטית. בה בעת, בהליכים משפטיים, כולם מלבד אחד (או במקרה של חבר מושבעים, תריסר) נטולי סמכות לשפוט; רק השופט או המושבעים יכולים להעריך את עובדות המקרה באופן סופי ופסקני. כמו כן, מעמדם המקצועי של האחראים לפסוק תמיד מכתיב מראש את תוכן פסקי הדין. בטריבונלים אמנותיים או אקטיביסטיים מכהנים בתפקיד זה אנשי רוח ידועי שם שמגיעים, מבחינה חברתית־תרבותית, מאותו רקע מעמדי כמו המשפטנים שמשתתפים בהליכים משפטיים בורגניים.

גליה עפרי, ללא כותרת, טושים על נייר, 2021

2

ביוני 1972, פרסם כתב העת Les Temps Modernes ויכוח בין מישל פוקו ושני מאואיסטים בשאלת בתי הדין העממיים. בעוד פוקו מתנגד לאימוץ העממי של צורת הטריבונל כיוון שהוא רואה בה חיקוי לפורמט בית המשפט הבורגני, שני המאואיסטים, המופיעים כאן תחת השמות הבדויים ויקטור וז'יל, מצביעים על התפקיד החשוב שממלאים כתבי אישום והרשעות בבתי הדין העממיים של סין המאואיסטית. שני הצדדים מסכימים כי הרשות השופטת הבורגנית אינה אלא מערכת משפט מעמדית שאין לצפות ממנה לצדק אמיתי. טבעה הדכאני של המערכת גלוי לעיני העם, וזו הסיבה לכך שבתי משפט הם לא פעם הראשונים לעלות באש בעת מרי ומהפכה. יחד עם זאת, הדעות חלוקות סביב השאלה האם אופיו הדכאני של בית המשפט נגזר מתוכנו או מצורתו.

לדידם של המאואיסטים, התוכן הוא המכריע: בית דין מהפכני שונה בתכלית השינוי מבית משפט בורגני. לא רק שאת דיוניו מנהלים שחקנים היסטוריים שונים, אלא הוא ממוצב בהקשר סוציואקונומי שונה, ולפיכך ממלא תפקיד שונה מאד מזה של בית המשפט הבורגני. לשיטת המאואיסטים, תפקידם המהותי של בתי דין עממיים הוא להפוך נורמות לפומביות. הדיונים הציבוריים מבטאים אידיאלים וערכים חדשים, ומפיצים אותם ברבים. כך, האינטרס הכללי של המהפכה מתגלם מבעד לאינטרסים הפרטניים של יחידים. לסמכויות השיפוט של בתי הדין העממיים יש אפוא אופי חינוכי וגם משמעתי. הם מבטיחים שהצעדים שיינקטו נגד המדכאים לשעבר יעלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה של המהפכה, ולא ייצגו "סגירת חשבונות" פרטיקולריסטית גרידא.⁵ כך, פומביות המשפט מאפשרת לכלל האוכלוסיה להשתתף ב"בדק בית של כל העושק, של כל הסבל שהסב האויב", ולחנך את עצמם על ברכי הסדר הערכי החדש.⁶ אולם, לפחות בשלב הראשון, המהפכה זקוקה עדיין ל"מנגנון מדינה מהפכני" כדי לאכוף משמעת על יחידים ולאחדם לכדי תנועה. הטריבונל בצורתו העממית משדר ליחידים כי האידיאולוגיה של המהפכה מחייבת מכאן ואילך, וכי חתירה למימוש האינטרסים הפרטניים שלהם תיענש במקרה הצורך. ראוי לציין שוויקטור וז'יל מדגישים מעל לכל את ההשפעה הממתנת של הטריבונל: משפט פומבי מבטיח כי מעשי הנקם הספונטניים של בני העם נגד מדכאיהם לא יהפכו שרירותיים או מופרזים.

לעומת זאת, לדידו של פוקו, בית הדין מוגדר במהותו על ידי צורתו. על פי הניתוח שלו, לאורך ההיסטוריה בית הדין שימש בעיקר כדי לפלג בין הפרולטריון ובין הפלבאים שלא עברו פרולטריזציה — כלומר, "פרולטריון הסחבות" (lumpenproletariat) — בכך שמיצב את העבריינות לא כצורה לגיטימית של מרי, אלא כעבירה על כללי המוסר, ובכך הסיט בה בעת את תשומת הלב מפשעיהם החמורים בהרבה של בעלי ההון. בית המשפט ממלא את הפונקציה הפלגנית הזו בעיקר דרך הסדריו האסתטיים הספציפיים. לדידו של פוקו, תמיד יש שולחן במרכז החדר. השולחן כופה על הטוענים גיאומטריה נורמטיבית משולשת. הצדדים אינם ניצבים פנים־אל־פנים, אלא יש גורם שלישי שמתווך ביניהם — השופט. לשיטתו של פוקו, הארגון המרחבי כרוך בשלוש בעיות ספציפיות. ראשית, ניכור: הסמכות לעשות צדק מופקעת מידי הצדדים ומואצלת לישות חיצונית, שלאחר מכן ניצבת מולם באופן הטרונומי ואדנותי. שנית, אידיאולוגיה: בית המשפט מתיימר לניטרליות בסיסית כלפי הצדדים, כלומר, ניתוק והעדר משוא פנים ביחס לנושא השנוי במחלוקת. הניתוק מחייב לקבוע את פסק הדין על פי הליכים ספציפיים לגילוי האמת, ולהכריע בו בהתאם לנורמות שמבוססות על הסכמות חברתיות, אך מוצגות כטבעיות. בה בעת, ההתעקשות על כך שרק בית המשפט, ולא הצדדים, מחזיק בהשקפה אובייקטיבית, פירושה שלרוב רק מומחים או אנשי רוח מסוימים נהנים מגישה לכס השופט. לבסוף, טבעו של פסק הדין כפוקד או כופה: להכרעת בית המשפט אין רק פונקציה אקספרסיבית (לבטא מה צודק), אלא גם אפקט פרפורמטיבי ישיר (ליישם או לאכוף את פסק הדין). בגיאומטריה המשולשת, האלימות שבית הדין מתיר לעצמו לעולם אינה מכוונת אך ורק נגד האויב, אלא נוטה תמיד להיות מופנית גם נגד אחרים; פוקו מציין את בתי הדין העממיים של המהפכה הצרפתית, שמיעטו להפנות את מכשירי האלימות שלהם נגד נציגי המשטר הישן, ועד מהרה החלו לשפוט גם עבריינים מן השורה ויצאניות.

בית הדין, המתגלם בהתקנת שולחן, משמש לא רק לעשיית צדק עממי אמיתי, נהפוך הוא. ב"דפורמציה" הראשונה הוא מביית את תשוקת העם לצדק על ידי השכנת שלום בין הצדדים המתחרים בזירה המשפטית, והשעיית חילוקי הדעות המובהקים ביניהם. הסידור האסתטי של בית הדין, קובע פוקו לסיכום, מטפח את הופעתה מחדש של "צורה עוברית, גם אם שברירית, של מנגנון מדינה".⁷

בשיחתו עם המאואיסטים חושף פוקו את דעותיו הפוליטיות באופן גלוי יותר מאשר בטקסטים אחרים. לדידו החלופה ההיסטורית לבית הדין הייתה הפעולות הישירות והבלתי מתווכות של צדק עממי: נקמה ספונטנית או פעולה ישירה, כגון נקיטת צעדי ענישה או חינוך על ידי העם. הצדק העממי מנוגד לבית הדין מכל שלוש הבחינות שהוזכרו לעיל. במקום המבנה המשולש של הטריבונל, בצדק העממי יש קו ישר, עוינות אופקית בין הצדדים: "במקרה של צדק עממי אין שלושה מרכיבים, יש את ההמונים ויש את אויביהם".⁸ בטקסט הפרוגרמתי To Have Done with Judgment מעלה ז'יל דלז נקודה דומה, כשהוא מדגיש את הניגוד בין קרב אופקי בין שני יריבים המשפיעים זה על גופו של זה ובין "הלכת המשפט", שחורטת את התחייבויות הצדדים בספר אוטונומי, ובכך דנה אותם לצייתנות אין קץ.⁹ הצדק העממי מממש צורות בלתי מתווכות של שיפוט, כאשר במקום לדמות רעיון מופשט של צדק שטוען לאובייקטיביות, הוא מסתמך אך ורק על חוויית הפגיעה והנזק, וכך מודה באופיו הפוזיציוני והמגויס מראש. ולבסוף, ההשלכות המשפטיות של צורה זו של צדק מנוגדות אף הן למבנה בית הדין; במקום להפקיד בידי מנגנון מדינתי בירוקרטי את אכיפת ההחלטות, בני העם "פשוט מוציאים אותן לפועל".¹⁰ בעוד בית המשפט הוא אמצעי, הצדק העממי הוא בלתי אמצעי; בעוד בית המשפט טוען לניטרליות ולהעדר משוא פנים, הצדק העממי מושתת על החוויה ובוחר צד; בעוד בית המשפט אוכף את החלטותיו באמצעות סמכות הכפייה של המדינה, הצדק העממי מבוסס על הוצאה ישירה לפועל על ידי העם עצמו.

בעוד המאואיסטים מייחסים חשיבות מכרעת לתוכנו של בית הדין (למשתתפיו ולנושאיו), לדידו של פוקו הצורה היא הגורם המכריע — כלומר, הסידור האסתטי שעליו הוא מבוסס. בשיחה זו, שתי העמדות נותרות מנוגדות זו לזו. מנקודת מבט הגליאנית יותר, שרואה בצורה ובתוכן גורמים המתנים זה את זה ומותנים זה על ידי זה, שתי העמדות נראות לוקות בחסר. המוחלטות של התוכן אינה מכירה בכך שאפילו תוכנו של דבר נקבע גם על ידי צורתו; הצורה מאפשרת ומגבילה את מה שדבר יכול להיות. האבסולוטיזציה של הצורה, לעומת זאת, אינה מכירה בכך שהצורה עצמה היא תולדה של מוסכמה היסטורית, קרי, מבוססת תוכן, שניתן לשנותה (לא ניתן לבטא אמת מתמטית בצורת רומן — אלא אם נשנה מן היסוד את מה שאנו מגדירים "מתמטיקה" ואת מה שאנו מגדירים "רומן").

לפיכך, המאואיסטים לא מעריכים די הצורך את כוח המשיכה ההיסטורי של הצורה היורידית, שכבר נושאת בתוכה נטייה לריבוד מתוקף החלוקה הבסיסית שהיא כופה על המרחב. פוקו, לעומת זאת, אינו מכיר בריבוד שמתקיים גם כן בישירות הבלתי מתווכת של הזיקה בין "ההמונים נגד אויביהם". על המאואיסט ויקטור מוטלת המשימה להראות כי ניתן לבצע מניפולציה גם על העם, כי האותנטיות של הצדק העממי שמניח פוקו מראש מטעה היא. הוא מביא את הדוגמא של הנשים שראשון גולח לאחר שחרור צרפת מעול הנאצים כיוון ששכבו עם גרמנים. בעוד שכל השלושה מסכימים שאמנם טוב ויפה "לבדר את העם" על דרך התספורת הקיצונית הזו — ככלות הכל, אותן נשים "פגעו בתחושת הפטריוטיות העמוקה ביותר, הגופנית ממש" — ויקטור מציין שהדבר גם מסיח את הדעת ממשתפי הפעולה האמיתיים, קרי, בעלי ההון.¹¹ לכן פוקו פוסל את צורתו של בית הדין, אך בה בעת דבק ברעיון הלאומני הישן של עם המדומיין כאותנטי, הומוגני ונעדר שסעים פנימיים — רעיון שמשעתק את יחסי הכוחות, ההדרות והאלימות הגלומים בו עצמו.

מוצא אחד מהשגיאות שעשו שני הצדדים בעמדתם המוחלטת (צורה ותוכן, בהתאמה), הוא להבין את קשר התיווך שבין צורתו של בית הדין ובין תוכנו. כשוויקטור קורא לכיפוף המקל (קרי, האלימות) "בכיוון השני", פוקו משיב בתמציתיות שלדעתו חיוני "שהמקל יישבר".¹² תיווך דיאלקטי של שתי האסטרטגיות יכיר בכך שניתן לשבור את המקל רק על ידי כיפופו בכיוון ההפוך — או שניתן לכופפו בכיוון השני רק על ידי שבירתו. לדוגמא, אלה המאשימים את המדינה בעוול, את בעלי ההון בגזל, או את הפסיכיאטריה בשיגעון, מנכסים את הקטגוריות הבורגניות, הופכים אותן על פניהן, ובכך דוחקים אותן אל מעבר לעצמן.

כיצד נוגע הוויכוח הזה לשאלת התועלת שבטריבונלים לצורך אקטיביזם פוליטי או אמנותי בן זמננו? לקראת סופו של הוויכוח, מביאים פוקו והמאואיסטים דוגמא לבית דין פוליטי שהוקם שנתיים קודם לכן, ב־1970, בעיר התעשייה לאנס שבצפון צרפת.¹³ פיצוץ גז במכרה פחם גבה את חייהם של 16 כורים. כשהתובע הכללי סירב לחקור את החברה המפעילה את המכרה מטעם המדינה על חלקה באחריות לתנאי העבודה הירודים, תקפו חברי הארגון המאואיסטי שמאל פרולטרי את משרדי החברה בבקבוקי מולוטוב. בניגוד לאחראים לפיצוץ, האחראים להתקפה נעצרו מיד והועמדו לדין. ארגונים מאואיסטיים הגיבו לפער בהקמת בית דין עממי מתוקשר בבית העירייה של לאנס כדי לדון בתנאי העבודה בתעשיית הפחם. בית הדין חיקה את צורת ההתנהלות של בית משפט בורגני: כתב אישום הוקרא, עדים תושאלו, עדויות הוצגו, מושבעים זומנו ופסק דין נפסק. בית הדין העממי של לאנס חב את תשומת הלב התקשורתית כלפיו בעיקר למעמדו הרם של התובע הראשי: היה זה לא אחר מאשר ז'אן־פול סארטר, שכבר הכיר את צורת הטריבונל מתוקף תפקידו כנשיא בפועל של טריבונל ראסל מ־1967. בנאום הסיכום שלו, תיאר הפילוסוף את הפיצוץ במכרה כאקט של "הרג מכוון, אם לא רצח". פסק הדין אימץ את קו המחשבה של סארטר: "מדינת הבוסים", שאותה ייצגו מנהלי המכרה ומהנדסיו, נמצאה "אשמה" במות הכורים.

בפרשנותה לדיון בין פוקו למאואיסטים, הבליטה חוקרת התקשורת קורנליה ויסמן את הניגוד בין צורת הטריבונל לצורת בית המשפט. צורת הטריבונל, דוגמת זו ששימשה בבית הדין העממי של לאנס, חפה על פי פרשנותה משלושת המאפיינים שבעזרתם אפיין פוקו את בית המשפט, כיוון שהטריבונל מודה במשוא פניו, בחד צדדיותו, ובהעדר השלכות שאותן אוכפת המדינה. ויסמן ציינה ובצדק כי בטריבונל פסק הדין ידוע מראש, וזו הסיבה לכך שאינו יכול לשמר את הפיקציה היורידית של ניטרליות ומשוא פנים. לפיכך, היא מסווגת ללא היסוס את הטריבונל לצד הצדק העממי, שמתפקד בהתאם לכללים שונים בתכלית מאלה של בית המשפט.¹⁴ אולם פרשנות זו מתעלמת מהאמביוולנטיות שמבטא פוקו בנוגע לבית הדין בלאנס. טריבונלים כאלה, הוא טוען, יכולים למלא תפקיד במאבק נגד בעלי העוצמה רק כל עוד הם מפעילים "סמכות מידעית" בעיקרה: המונופול האפיסטמי של המדינה נשבר מתוקף העובדה שטריבונל קובע אמת באופן עצמאי ומפיצהּ ברבים. לעומת זאת, הטריבונל מאבד את סמכותו ברגע שהוא מועלה לדרגת "צדק נגדי" בכך שהוא מכריז על אשמתם של יחידים, עוצר אותם וכופה את עונשם. במקרה זה, יימחק ה"נגדי" שב"צדק נגדי", והטריבונל פשוט "יתפוס את מקומה של מערכת המשפט".¹⁵ ויסמן פוסחת על העובדה שככלות הכל, אפילו בטריבונלים יש שולחן, שלדידו של פוקו הוא הגרעין הארכיטקטוני הפנימי של האסימטריה המשפטית. התובע הראשי סארטר, לעומת זאת, אינו מגלה הבנה לביקורת שכזו; בראיון שפורסם ב־1973 הוא מאשים את הפרופסור לפילוסופיה פוקו ברדיקליות שמאלנית שנגועה בבוסריות של גיל ההתבגרות: "נשגב מבינתי מדוע אם יושבים אנשים מאחורי שולחן או לא עלול הדבר לגרום נזק כלשהו".¹⁶ לדידו של ויקטור (שם העט של בני לוי, שיהפוך מאוחר יותר למזכירו האישי של סארטר), דווקא ההכרעה השיפוטית הניתנת "בשם העם" היא שנצרבת בתודעת ההמונים וכך הופכת לכוח חומרי אמיתי. המחלוקת בין פוקו למאואיסטים מתמצה אפוא בשאלת פסק הדין: האופן שבו מתנהל המשפט חושף אם המרד העממי מתגלגל בסופו של דבר לכדי סמכות שמכתיבה חוק, או אם הוא משאיר את הדלת פתוחה לצורות אחרות של צדק ועשייתו.

גליה עפרי, ללא כותרת, טושים על נייר, 2021

3

הטריבונל לפירוק המחתרת הנציונל־סוציאליסטית (Tribunal NSU-Komplex Auflösen) הוא ברית כלל־גרמנית של יוזמות מקומיות שהוקמה ב־2014 כדי לחקור את הרקע הפוליטי והחברתי לטרור של "המחתרת הנציונל־סוציאליסטית", ארגון טרור ימני קיצוני שהרג תשעה מהגרים בשנים 2000—2006.¹⁷ בעוד שבברית מעורבים כל מיני פעילים בודדים וארגונים אנטי־גזעניים, הרי שהיא מייחסת חשיבות מיוחדת לקורבנות הטרור של המחתרת וקרוביהם. במסגרת אחת מפעולותיה הפוליטיות המרובות — הכוללות שיום מחדש של רחובות, פיתוח צורות חלופיות לציון אתרי זכרון, והשתתפות בהפגנות — הברית גם ארגנה שלושה טריבונלים במרחבי אמנות ותיאטרון: NSU-Komplex Auflösen בתיאטרון קלן ב־2017; האדי, אנחנו חייבים לדבר (Wir Müssen Reden Hadi) במוזיאון במנהיים (Kunsthalle Mannheim) ב־2018; ולאחרונה גם שומרים על סולידריות (Solidarität Verteidigen) באתרי חברה ותרבות שונים בערים חמניץ וצוויקאו ב־2019.¹⁸

בניגוד לדוגמאות של צדק עממי שהזכיר פוקו, הטריבונלים למאבק במחתרת הניאו־נאצית אינם עוסקים בפעולה ישירה של "העם" נגד "אויביו". במקום זאת, הם מכוננים אירועי תיווך אסתטיים שבהם העובדות הנתונות למשפט יכולות לעבור תמאטיזציה, הבלטה ובימוי. על כן הן יוצרות ריחוק וניכור מתחושת הצדק הספונטני של הניצולים ושל החברה שסביבם. במקום לחשוב על "העם" כעל ישות הומוגנית ואחידה, שהאינטרסים האותנטיים שלה יכולים לפנות באופן ספונטני נגד אויביהם, מושג זה מביא בחשבון את ההטרוגניות והקונפליקטואליות לא רק בתוך "העם", אלא גם בקרב הקורבנות וקרוביהם. בה בעת, הטריבונלים הללו ניחנים במאפיינים הפורמליים שמייחס פוקו לצדק העממי, להבדיל מבית המשפט. אמירת האמת שנוצרת במסגרתם מנוגדת באופן חד משמעי למדינת הלאום: אופני החקיקה, ההוצאה לפועל, והשיפוט של המדינה מזוהים מפורשות לא כתרופות לטרור הימני, אלא כתנאים המאפשרים אותו. הטריבונלים גם נמנעים מכמה ממאפייני היסוד הבעייתיים של בית המשפט: עמדתם מוצהרת, הם צד מעורב, והם אינם קוראים לאכיפה מדינתית. כך, דומה שהברית מצאה דרך לפתוח את מושג הטריבונל ל"שימוש חוזר" לצורך פוליטיקה טרנספורמטיבית רדיקלית, דרך שינוי קיצוני בתוכן כמו גם בצורה.

בדומה לטריבונל בלאנס, הטריבונלים נגד המחתרת הנאצית הם משפטי נגד. הם מגיבים להליכים הפליליים הרשמיים נגד רוצחי ה־NSU ותומכיהם, מותחים עליהם ביקורת ומגנים אותם. ה"נגד" אינו מתייחס רק לתוכן ההליכים, כמו בחירת הנאשמים, דברי העדים היחידים, או גזרי הדין. הם גם מרחיקים את עצמם מהמשפטים הפליליים הבורגניים מבחינת הצורה. בניגוד לטריבונלים אמנותיים או אקטיביסטיים רבים, הם אינם מחקים את ההליכים ואת חלוקת התפקידים של המשפט הבורגני. הרגע היורידי היחיד שנותר הוא ניסוח כתב האשמה. ויחד עם זאת, כתב האישום אינו מוגש על ידי עורך דין מטעם התביעה אלא על ידי הקורבנות וקרוביהם, כך שאישום ועדות מתאחדים.¹⁹ הסה". ראו את הדו"ח הסופי, 77sqm_9:26min.] מתן עדות פירושו האשמה. מסגור ההאשמה הזו מהווה מחווה בתר־ או אנטי־שיפוטית. הפריט הפרוגרמתי המקביל בטריבונל של קלן מכונה Klage und Anklage (קובלנה/קינה והאשמה/אישום): להיבט קבלת האחריות נוספים היבטים משלימים של אבל, יגון, ודרישה. בטריבונלים של NSU אין סנגורים או קטגורים, אין שופטים או מושבעים, אין נאומי סיכום, ואין הכרזות על פסקי דין. בהתאם למטרה — לחקור תחילה את הרקע החברתי והפוליטי של המחתרת — הטריבונלים עצמם מתנהלים בדרך של שיחות פוליטיות וסדנאות לאקטיביסטים.

כדי שבתי דין עממיים ישמרו על מקומם במאבק נגד מערכת המשפט הפורמלית, חיוני שיימנעו מפסק אישום שניתן לאכפו. כך גם במקרה של טריבונלי ה־NSU. די באופיים הסדרתי של הטריבונלים, שהתקיימו במספר מקומות שונים ושעקרונית ניתן לשחזרם פעם אחר פעם, כדי להעיד על כך שצורת משפט זו חפה מפסקנות. אלא שהיוזמה עצמה מצביעה אף היא על חוסר ההיתכנות של פסק דין:

אנו מאשימים, אך איננו פוסקים בדין. כיוון שאיננו יכולים וכיוון שאיננו רוצים. איננו יכולים לתת פסק דין כיוון שהחקירות נחסמות ונמנעות, והראיות מושמדות או מוסתרות… איננו רוצים להוציא פסק דין כיוון שאנו סבורים שהחברה חייבת להפיק את הלקחים מכתב האישום. האחריות נתונה בידם של כל אלה שרוצים לראות בקנוניה האנטי־דמוקרטית — הקנוניה של השירותים החשאיים והניאו־נאצים — מגיעה אל סופה, ואלה השואפים לחברה חפה מגזענות.²⁰

אולם העדר פסק דין בהליכי הטריבונלים אינו רק תוצאה של קושי מעשי — חוסר היכולת לנהל חקירה נאותה — ואי רצון להימנע מהשלכות. מעל לכל הוויתור על פסק דין בבימוי הטריבונל אין פירושו ויתור על שיפוט מוסרי או פוליטי מצד המעורבים. נהפוך הוא, הטריבונלים מעבירים בכך את המסר שהתנאים המאפשרים צדק נעוצים דווקא בהשעיית צורתם הקדם־שיפוטית.

גליה עפרי, ללא כותרת, טושים על נייר, 2021

4

לדידו של אדורנו, משפטם של האחראים לפשעי הנאצים הוא בו זמנית הכרחי ובלתי אפשרי. בדיאלקטיקה שלילית הוא כותב:

הבסיס ההיסטורי של אפּוֹריה [זו] הוא שבגרמניה המהפכה האנטי פשיסטית נכשלה, או ליתר דיוק, שב־1944 לא הייתה תנועת המונים מהפכנית. את הסתירה שבין הוראת הדטרמיניזם האמפירי לבין הרשעת המפלצות הנורמליות (Normalungetüme) — אולי צריך לשחררן לחופשי לאחר מכן — אין ליישב על ידי לוגיקה נעלה. צדק שנהגה תיאורטית אל לו להירתע מסתירה שכזו.²¹

עמימות הצדק המשפטי הפורמלי היא תוצאה של כשל של החברה כולה: כיוון שנמנענו מיישום הצדק ישירות במרחב החברתי (כמו במהפכה), הוא הועבר לזירת ההליך המשפטי ורוכז בה. אך אם התפלצות הן נורמליות כשלעצמן, אזי לא ניתן להעריכן באמות מידה של נורמליות. כאן מנסח אדורנו טענה בזכות "צדק שנהגה תיאורטית", כלומר: אין "להירתע" מהסתירה הבלתי פתירה הזו. והוא גם מרמז — אם כי בזהירות רבה, בין מקפים — למשמעות המעשית של הירתעות כזו מהצדק: "אולי צריך לשחרן לחופשי".

הדבר המכריע באופציה הזו אינו האפשרות לוויתור על הענשת הרוצחים הנאצים, אלא הרלטיביזציה של ודאות המשפט: אולי (ככלות הכל, פסקה אחת קודם לכן אדורנו שוקל לירות במענים במקום, כאופציה "מוסרית יותר" מהעמדתם לדין).²² אותו "אולי" מבטא את התחושה שאף אחת מהאופציות אינה מאפשרת צדק של ממש. תחת זאת, הליך צודק הוא כזה המודע למגבלות של מה שניתן להשיג באמצעותו. אדורנו אינו אומר לנו דבר על הצורה האסתטית הקונקרטית של מה שהוא מכנה "צדק שנהגה תאורטית". אך אם לאפוריה שהוא מתאר, וזו העולה אל פני השטח מהוויכוח בין פוקו למאואיסטים, יש "בסיס היסטורי", אזי ניתן גם להתמודד אתה היסטורית, ובמקרה הטוב גם להתגבר עליה. לשם כך יש לדחות את יומרתו של בית המשפט לפסיקה בלעדית ובכך לפתוח את החברה עצמה מחדש כזירה של צדק.

האם על אמנים להשתמש בצורת בית המשפט? Tribunal NSU-Komplex Auflösen מראה כיצד ניתן להעמיד הן את הצורה והן את התוכן של הטריבונליזם במתח, כך שניתן יהיה להשתמש בו מחדש כמדיום אסתטי של פוליטיקה טרנספורמטיבית. הצורה משתנה כשהתוכן משתנה: כשעותרים אחרים מקבלים את זכות הדיבור, ועובדות אחרות מובאות לדיון. בה במידה, התוכן משתנה כשהצורה משתנה: הקשרים חלופיים מאפשרים, מזמינים ומשמיעים קולות אחרים ודרישות אחרות. התוצאה היא מבנה שנותר על סף השעייתו עצמו — בגלל שהיורידיות שלו מהווה רק פורמט ייצוגי של מגבלתו הוא. "אנו קוראים לציבור", נכתב בכתב האישום של הטריבונל, "להמשיך באישום זה, לתבוע חקירה נוספת, ולנסח דרישות. במובן זה, אין להבין את כתב האישום שלנו כמשפטי, אלא כפוליטי. מדובר בהתערבות שחייבת לקבל את תמיכת הרבים. כתב האישום שלנו שייך לכם".²³ זהו פסק הדין של הטריבונל: המשפט האמיתי יתקיים במקום אחר.

הערות

מאמר זה פורסם לראשונה במגזין E-flux ותורגם ע״י עמי אשר עבור גיליון 05 במהדורת הדפוס של ערב רב. קישור להזמנת גיליונות.