הבלדה לקו המתפתל

לאורך עשרות שנים יצרה טסי כהן פפר גוף עבודות מרשים, הנע בגמישות בין ציור, פיסול ורישום, וחצבה לה נישה ייחודית בעולם האמנות הישראלי. כך למשל, בתערוכה שהציגה בגלריה בינט בשנת 2008, נדמו ציוריה הגדולים לאוקיאנוס רחב ממדים, הקורא לצופה לצלול לתוכו. בעקבות תערוכה אחרת, שהוצגה בגלריה בינט בשנת 2016, כתב גדעון עפרת מאמר בשם "התאוגוניה על פי טסי כהן פפר", והוא נכלל בספר שכתב על רישומיה. ואכן, כהן פפר מבקשת לברוא את עולמה בעצמה, על פי חוקיה שלה. גם בתערוכה הנוכחית, הפיסולית, הצופה הפוסע אל החלל נלכד מיד בעולמה הפנימי המהפנט.

תמונה מספר 2: "ללא כותרת", מתוך: טסי כהן פפר, פיסול 1990–2014

בטקסט קצר זה אני רוצה להתבונן ביצירה אחת המוצגת בתערוכתה היפה "מגדלי הזמן". במכלול העמוס והמרשים של התערוכה, יצירה זו חריגה מבחינה ויזואלית. הקו השולט בתערוכה הנוכחית הוא האנכי, אך היצירה שבה אתמקד, "ללא כותרת" (תמונה מספר 1, שימו לב למראה ההצבה לעומת היצירה בסטודיו) עשויה דווקא בקומפוזיציה מישורית, מאוזנת, מקבילה לקו הקרקע ולא מתרוממת מעלה אל השמיים. זו יצירה שכמו נדחקת אל שולי התערוכה, שכל כולה גובה, ואף קרויה "מגדלי הזמן". כך כתבה גם כהן פפר עצמה על התערוכה, בטקסט הפואטי הקצר המופיע בתחילת דברי האוצר, ניר הרמט: "מגדלי הזמן/מגדלי חוכמה/מגדלי רגישות". המגדלים העמוסים עצמם מקרינים זוהר שחור, בולעני, והם, כפי שכותב עליהם הרמט, "ליבה שחורה המתפקדת כקונסטרוקציה של זיכרון". בימים שחורים אלו, הם גם ניצבים דומם כמצבת זיכרון המאזכרת את השרידים המפוחמים של היישובים שנשרפו בשבעה באוקטובר; הקשר שנוסף ליצירות הללו בעל כורחן.

תמונה מספר 3: "ללא כותרת", מתוך: טסי כהן פפר, פיסול 1990–2014

כפי שלימדה אותנו הפסיכולוגיה, לעיתים דווקא מה שנדחק אל השוליים, מושם בסוגריים, הלא חשוב לכאורה (פליטות הפה, התחלקויות הלשון, הפרטים הראשונים שנעלמים מהזיכרון בשחזור חלום, וכולי), הוא מפתח לקריאה מעמיקה יותר. בעיני, היצירה צופנת בחובה דבר מה עמוק, האופייני ליצירתה הפיסולית של כהן פפר. דווקא ביצירה זו אנו רואים בבהירות גדולה את היסוד הצורני הבסיסי של הפיסול של טסי כהן פפר – הקו המתפתל: זהו הנחש, השיער, זוהי רגל נשית או נעל ארוכה, מקל הליכה או חוט חשמל, או כל דבר אחר, כהן פפר מפליאה ללהטט בקו הזה, לחולל בו מטמורפוזות חוזרות ונשנות (ראו תמונות 2, 3, 4).

תמונה מספר 4: "ללא כותרת", מתוך: טסי כהן פפר, פיסול 1990–2014

מקורו של הקו המתפתל טמון בעבודתה הציורית; הקו כמו קיבל תלת ממדיות ויצא אל המרחב. זוהי גם היחידה הציורית המרכיבה לא פעם את ציוריה של כהן פפר, ציורי ה"אקשן פיינטינג" שלה, שכמו מעמידים אופוזיציה נשית ל"ציור הפעולה" נוסח ג'קסון פולוק. עבודתה האמנותית, הן הציורית־רישומית והן הפיסולית, מתאפיינת בחזרתיות של אלמנטים, המשתחזרים ומשתכפלים כמו לאינסוף. הצורה הזו, הקו הלא ישר, היא היא "הצורה שלה". בעזרתה היא מייצרת עבודות עזות מבע, דשנות, מזמינות.

מראה הצבה של העבודה ללא כותרת, טסי כהן פפר בגלריה מאיה, 2024, צילום: אבי אמסלם

היצירה "ללא כותרת" מציגה בפנינו מעין חצי חבית שמנמנה, שחורה, שמתוכה יוצאים חבלים שחורים בטקסטורות שונות. הקו הפיסולי המתפתל מופיע כאן כסבך חושני שמתחתיו חצי עיגול. הצורה הירחית הרחבה, העושה שימוש בשפה גיאומטרית מינימליסטית, הופכת להיות גם מעין "חצי חבית מקורזלת" בשל השיער הפרוע הפורץ ממנה, המאזכר מדוזה אימתנית. הדיכוטומיה המובהקת בין החלק המוחלק, הברור, הצורה ההנדסית המהוקצעת, ובין הפראות וחוסר הסדר של החבלים המתפתלים והתפרצותם כלפי מעלה, כמעין אנטנות הקולטות רשמים מן השמיים, מעלה על הדעת סוג של "על מודע", המזנק מעלה דווקא, ולא נמצא "מתחת" למראית העין הסדורה והמלוטשת. הממד המיסטי, הרוחני, מבעבע ומפעפע בכל יצירותיה של כהן פפר. בעיני, יצירה זו יוצרת ומשלימה מעין משולש פיסולי ישראלי קאנוני, שצלעותיו האחרות הן הפסלים "העיגול ליד וירג'יניה" של דגנית ברסט ו"באר אטומה" של דורצ'ין. הברזל הקרוע, המחוספס, המנכיח מסה של חומריות קשה כמו ברזל, ועם זאת באר מים חיים, של דורצ'ין; הפיסול הצורני המהודק, שאינו חף מקולאז', של דגנית ברסט; והפיסול השחור, המונומנטלי, הקשה־רך, הסופח לתוכו גם מאפיינים תיאטרליים מובהקים, של כהן פפר. מתחבאות כאן גם אסוציאציות לפיסול השחור הרך של לואיז בורז'ואה ואנט מסאז'ה, הבוראות חיים בתוך המוות ומצרינות את המוות בתוך החיים, כפי שכתב גם הרמט, ודומה כי זו מחמאה גדולה מאוד. בדומה למסאז'ה, כהן פפר מפסלת, מכיירת, לשה, תופרת ורוקמת חלקים שחורים ורכים, הנדמים כאיברי גוף מושחתים, חלקי חיות או צעצועים מעוותים. אלו הם מעין "פטישים" של התענגות מלנכולית, המצליחים לאחוז במה שמכונה "הזוהר של המוות" – האור השחור המעורר אימה לצד רצון להתקרב והערצה ליופי. הממד האכזרי, הסדיסטי מאזוכיסטי, שכה בולט אצל מסאז'ה, עובר עידון וסובלימציה אצל כהן פפר, ויצירתה אינה מתאפיינת באותו קור מצמית אלא בארומה דקה של אנושיות חמימה, למרות הכול. הטוטמים הגדולים של כהן פפר מהדהדים את פסלי הענק של איי הפסחא, את הפולחנים האפריקניים, את היסוד הארכאי של התרבות. בולט לעין כי הקובייה הלבנה אינה "ביתם האמיתי"; הם שייכים לאדמה, לכפר, לאנשים. התערוכה נותנת תחושה שהחפצים הגדולים הללו נעקרו ממקומם והושמו בעל כורחם בגלריה, כמו חיה גדולה בשבייה. זוהי תחושה מיוחדת במינה; שונה מהתחושה שמעוררים פסליה ומיצגיה של מסאז'ה – תחושה שהן "אמנות" וחלל המוזיאון או הגלריה הוא הוא סביבתן הטבעית. בשני המקרים מדובר באמנות מצוינת.