עבודת ווידאו של ריצ'רד סרה, שנעשתה בשיתוף עם קרלוטה פיי סקולמאן (Carlotta Fay Schoolman) ב-1973, היא מעניינת מאד מכמה סיבות ובהחלט יכולה להיחשב כמניפסט פוליטי ביקורתי.
הסרטים ועבודות הוודיאיו של סרה אינם ידועים כמעט ביחס לעבודות הפיסול שלו. סרה יצר כ-9 סרטי 16 מ"מ ו-4 עבודות ווידיאו, רובם בין השנים 1974-1969. לעבודה יש מקום של כבוד בדור הראשון של אמנות הווידיאו, והיא גם מתוחכמת ביחס להרבה מעבודות האמנות האקטיביסטיות-ביקורתיות שנעשו בשנות ה-60 והתחלת שנות ה-70. (ואנו איננו קושרים בדרך כלל, את סרה עם אקטיביזם פוליטי). כמו כן, היא גם יוצאת דופן בין הסרטים והווידיאוים שסרה יצר, שרובם עוסקים בחקירת המדיומים של הקולנוע והווידיאו, או בדוקומנטציה של פעולתו כפסל פוסט- מינימאלסטי.
הטענה הבסיסית שהווידיאו של סרה מעלה היא, שהטלוויזיה איננה משדרת תוכניות לאנשים, אלא שהמטרה האמיתית של הטלוויזיה המסחרית היא לאסוף אליה קהל כדי למכור ו"לשדר" את הקהל למפרסמים. טענה ביקורתית חשובה זו, חוץ ממחקרים ביקורתיים מאוחרים של אסכולת פרנקפורט, אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעה בביקורות אקדמיות על הטלוויזיה, רק בסוף שנות ה-70.
הווידיאו של סרה גם דן בתפקיד של הטלוויזיה כמוסד תעמולתי השומר על הסטאטוס קוו החברתי, וכטכנולוגיה שמפיצה ומעודדת את האידיאולוגיה הקפיטליסטית-צרכנית. ההצהרה ש"יש קונפליקט טבוע בין: מסחר, אינפורמציה ובידור" עודנה רלוונטית מתמיד, בייחוד בעידן האינטרנט, הטלפון הנייד ושאר טכנולוגיות קומוניקציה עכשוויות.
הטקסט מגיליון מניפסטים של מארב, אפריל 2010, מאת מיכאל קסוס גדליוביץ' וזיו נאמן