אתמול (25.3.24), נפטר האמן דב אור נר. ניסוח הידיעה על מותו היא כמעט בלתי אפשרית בהתחשב בעובדה שכל חייו עסק אור נר בטשטוש ובעמעום הקו המפריד בין החיים למוות, ויזם מפעלי החייאה ושימור של חומרים אורגניים ואנאורגניים. דב אור נר, יליד פריז, 1927, בא ממחוזות המוות ופגש במלוא חושיו וחייו את "המייסטר מגרמניה", כביטויו של צלאן. שני הוריו נספו באושוויץ והוא עצמו ניצל לאחר שהות של ארבע שנים במנזר בדרום צרפת. קולו הרועם והצווח של היטלר, הבוקע ממכשיר הרדיו בבית הוריו, נחרט בזיכרונו כצלילי מאיים לא רק על החיים, אלא על השפיות האנושית ועל האנושיות עצמה. אור נר חזר לצליל ולמהות הלימינלית הזו כל חייו. בהבדל מאמנים רבים אחרים, בני הדור הראשון לשואה, ואף בהבדל מאמנים בני הדור השני, בנים לניצולים, אור נר הבין לעומק את נוכחות הרוע במציאות האנושית, ולקח בחשבון שרוע וטירוף יכולים לצוץ ולהגיח מתוך כל מעטה של טוב ונורמליות. ב-2009 הוא יילד והמציא את הדמות המטפורית – "בד רנרוא" – שאינו אלא הוא-עצמו, שמו הפרטי בהיפוך כיוון הקריאה. כך, דב הפך ל – בד – במובן של רע, כשהוא ממחיש את עיקרון הסתירה הקיימת תמיד, בכל מצב, ומהווה מרכיב מרכזי בחשיבה שלו:
״הסתירה הקיימת בכל הרמות היא הדבר הממלא אצלי פונקציה של קטליזטור. […] בזמן עשיית אמנות מוטל עלי לסנתז את כל התחושות השלובות והמנוגדות להתרחשות שבה האפשרות של נס או אסון היא פתוחה״.
דב אור נר, כלוב השלום, 1978
נס או אסון? טוב או רע? – שתי אופציות שמתקיימות ללא הפרד. אור נר לא הטיל את צל הרוע על גרמניה, אלא התחפש להיטלר בעצמו – עיצב את שערו עם פסוקת בשיער והצמיד לפניו שפם שחור היטלריאני. משמע, הפוטנציאל להפוך מקורבן למקרבן, ניצב לפתחו של כל אחד, כולל הוא-עצמו. לא פעם ולא פעמיים אור נר התגרה במצבים קשים, אכזריים כדי לחשוף את קיומם בתוכנו ולהאיר את קרבתם המסוכנת בחיינו. משה צוקרמן כתב על ה"היטלריאדה" של אור נר וצפה בבכחנאליה הפורנוגרפית שהחייה בציוריו-רישומיו, שתיארו עולם חסר מעצורים מוסריים, מטורף ומאויים.
לצד העיסוק ברוע ובמוות עסק אור נר בחיי הנצח, כמו בפרויקט שקרא לו ״ההזדקנות הבלתי נמנעת של הגוף״, כשביקש לחזות כיצד ייראה גופו בעוד 50,000 שנה:
״בעזרת אמצעים טכנולוגיים הקיימים היום, הפועלים באופן לוגי ורציונלי, אני יכול לקבל דימוי של גופי כשאהיה בן 50,000 שנים. התוצאה – הפיכת הלוגי לאי-לוגי. אפשרות של התבוננות על המוות שונה מהרמה הרגשית ואולי הסרת הטאבו ממושג המוות״. ולבסוף הוסיף הערה: ״בטווח של אלפי שנים, כשלוקחים בחשבון שנטיית הגוף המתבגר להתכווץ, ייתכן שהוא יהפוך לפרודה נקודתית בחלל״.
דב אור נר, מופע אחד ויחיד של אמן, ממציא "מוזיאון המוזיאונים", אמן שהרדיקליות של מחשבתו היא צו פנימי ואתיקה של מחקר, איש של חזון עתידני, אמן שאי אפשר להפסיק לחקור וללמוד עוד ועוד על רעיונותיו, שכפי שנכתב בכותרת הספר "פעולות בפלנטה הקרובה" – טווח הפעולה שלהם הוא בין 1970 ל-2070. רק במקרה נפלה נקודה בזמן, כשדב הגיע לגיל 97, שקטעה את רצף החשיבה המדהים הזה. דב אור נר עוד יחייה בתוכנו, אם כפרודה נקודתית בחלל ואם כמקור השראה ומופת, עד 2070 ועד בכלל.
* הציטוטים מופיעים בספר ״דב אור נר: פעולות בפלנטה הקרובה, 1970 – 2070״, בעריכת טלי תמיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
