להצביע על הרקוב בלי לאבד את הקונפליקט

במלאת 25 שנה לפטירתו של מיכאל סגן כהן הקדישה טלי תמיר רשימה לזכרו. בדבריה של תמיר מצטייר סגן כהן כנביא מוסר חילוני, שנבואתו רלוונטית אפילו יותר בפרספקטיבה של העכשיו – "עידן שבו כל ממד יהודי מולאם ומוכפף לפיקוח רבני וממשלתי". סגן כהן של תמיר הוא הנביא העומד בשער, ונבואתו דורשת ממנו להפסיק עם המורכבות. אחיזתו בציור הנאיבי מובנת על רקע הצורך לומר את הדברים בפשטות, כפי שהם, להצביע על מכשולים מוסריים בלי לדפוק חשבון למפלגה הדתית, ובמובן מסוים גם לאליטה האמנותית.

תמיר מספרת את סיפורו של סגן כהן בקווים פשוטים שניתן לסכם כך: את ה"תנ"ך בשלושה צבעים" ו"תנ"ך זירוקס" היא מבינה כלקיחת אחריות חילונית של סגן כהן על הסיפור היהודי, משם האמן מתלבש בדמויות מקראיות ובקולם של נביאי תרי עשר, נכנס לסטודיו כיונה הנביא ויוצר את המודעה הגדולה, נבואתו העכשווית של מיכה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ.

בדברים הבאים אבקש לצייר את סגן כהן מעט אחרת, ולהציע אפשרות שבעיניי אינה רק מדויקת יותר למכלול עבודתו, אלא גם רלוונטית יותר לתקופה.

***

דומה כי שורש הפער ביני ובין סגן כהן כפי שתמיר מציירת אותו נמצא בדמותו של יונה. סגן כהן, אליבא דתמיר, "היה מעין יונה הנביא, בעל אישיות כפולה: נושא נבואה וכופר באל, בעת ובעונה אחת; מצד אחד הזדהה עם קולות הנביאים ועם הסף המוסרי שהציבו, אך בה בעת היה אדם חופשי ומשוחרר, שהיהדות והמקרא היו לו שדות רחבים לנוע בתוכם כרצונו".

מיכאל סגן כהן, תורה נביאים כתובים (תנ"ך בצבעי יסוד), 1978

אך יונה שתמיר מתארת כאן, למעשה, אינו בעל אישיות כפולה כלל וכלל. נבואתו אינה מנוגדת ל"כפירתו באל", כלומר לאחיזתו בערכים שונים מהאל, אלא להפך – היא אותו הדבר: זו הנבואה שאותה הוא נושא. כך גם סגן כהן שלה. אין שום ניגוד בין "קולות הנביאים והסף המוסרי שהציבו" ובין היות אדם חופשי ומשוחרר, ואפילו היה חילוני כפי שהיא מתארת את סגן כהן. זה בדיוק אותו הדבר: מסר חילוני, אחיד וברור, ללא כפל ונטול מורכבות.

אם כבר, סגן כהן של תמיר הוא מיכה או עמוס, נביאי "מוסר הנביאים"; אבל סגן כהן מצייר כאן את יונה, וליונה יש סיפור אחר לגמרי. יונה הנביא אינו נושא מסר ההומניזם האוניברסלי הגדול אל מול האלוהים, אלא ממש להפך. בעוד אלוהים מאמין בתשובה, יונה חושב שהיא פוגעת בדמותו של האלוהים כגדול מהזמן והמקום. יונה הוא זה שמסרב להציל את נינווה, וגם אדיש למאמצי ההצלה של המלחים. הקונפליקט של יונה מופיע דווקא כאן משום שהנבואה שאותה הוא נאלץ למסור מנוגדת להבנתו את האלוהים, ויוצרת פרדוקס שמלווה את סיפורו וגם נגמר בשאלה רטורית של אלוהים, ללא פתרון.

מיכאל סגן כהן, תנך זירוקס, 1990-1980

כשסגן כהן מצייר את האמן כיונה הוא מציע הצעה דרמטית בהרבה מהאמן כאיש מוסר, משום שהוא אינו מוותר על הקונפליקט. יש בעבודותיו של סגן כהן אמירות מוסריות ברורות, אבל גם בעבודת הללו הוא מתפתה למשחקי מילים לא מחויבים וג'סטות צורניות כמעט אקראיות, ולולא הם, מדובר היה בכרזות להפגנה. סגן כהן מודע לכך גם כשהוא מצייר רגע דרמטי כמו ירידת משה מההר, שכן הוא מצייר את משה יושב מהורהר ולא משליך את הלוחות בזעם: בבחירה הזו יש הדהוד של משה עצמו, שכן הביטוי "קול ענות" מאותת על אפשרויות ההבנה האחרות שעומדות לפני משה. זה אינו אליהו בהר הכרמל, הנביא החד משמעי שהגיע לנקודת שבר.

מיכאל סגן-כהן, לוויתן 1983, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

אם כנים דברינו, ונבואת ההקדשה של סגן כהן עוברת דרך יונה הנביא דייקא, נכון לחפש את עבודותיו הכפולות, המכילות קונפליקט שאינו נפתר. אפשר לקחת למשל את "היהודי הנודד" מ־1983, אקריליק ועפרון על בד רפוי ולא גזור. העבודה מתארת את היהודי בדמות ציפור מהגדת ראשי הציפורים, נראה מבעד לכיסא שעליו כבר לא יזכה לשבת. התנועה של הציור מופיעה בדמות יד המוצמדת לראשו של היהודי ומחייבת אותו ללכת, אבל סגן כהן לא מייצר עבודה חד ממדית: באלכסון מעל לראשה של הדמות מופיעה יד נוספת מן העננים, מורה אל הכיוון השני. היהודי של סגן כהן לא נושא דגל אלא פרדוקס, לא מוכיח בשער אלא מלנכולי, מעט מהורהר. סגן כהן שולח את הצופה אל תנועות מתנגשות, ומחזק את העמימות של התנועה כשהוא מצמיד את היד אל ראש הציפור באמצעות צירים.

מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד, 1983

הצירים מופיעים במספר עבודות משמעותיות של סגן כהן, והם אולי הטכניקה המשמעותית ביותר לענייננו. סגן כהן משתמש בצירים כדי להצמיד את היד אל הטקסט והנוף בעבודה "שם" (1982), את המופשט אל הנאיבי והמסורתי ב"כנפיים" (גם היא 1982) ובעוד רבות וטובות. הציר מסרב לחבר בצורה הרמטית ויציבה ולייצר פרשנות מניעה לפעולה; הציר הוא דלת, לעיתים פתוח ולעיתים סגור. גם ב"היהודי הנודד" מעמעמים הצירים את התנועה ההחלטית של היד השולחת את היהודי לדרכו, ואפשר לדמיין אותם מתהפכים אל הצד השני כמין שבשבת. הציר יוצר מעין ריחוק בתנועה הנבואית, ומאפשר להבין אותה לא רק כקריאה לפעולה אלא כ"עיון", כלומר פרפורמנס לימודי שבליבו המרחב הדיאלקטי.

המקום של הציר כמרחב ביניים, לא פה ולא שם, מתאר נביא אחר: נביא שמשוכנע בנבואתו אבל רק מכיל מודעות עצמית ביחס לתפקיד, נביא שמכיל את הקונפליקט בין אנושי לאלוהי בלי לאבד את המקום הדרמטי של כל אחד מהם. ואם כנים דברינו, סגן כהן אינו הכהן המקראי אלא סגן הכהנים, דמות מעולמם של חז"ל, אמן השב אמנם אל המקרא אך לא מוותר על המבע התלמודי והאפשרויות העיוניות הרבות שהוא פותח. ולא שאין בדמותו של סגן כהן מן התוכחה; או שאין בעבודותיו קריאה החלטית, המשתמשת בדמותו של הילד כדי לחזור אל הדברים הפשוטים. אך עדיין, גם עבודותיו הנחרצות של סגן כהן שואבות את כוחן מעבודותיו הדיאלקטיות, הכפולות, שיש בהן עיון ושיחה.

אם לשוב אל הרלוונטיות של סגן כהן לימים אלו, אולי זה מה שדרוש לנו: יכולת להצביע על הרקוב בלי לאבד את הקונפליקט, את המתח בין כאן לשם ואת העיון בין האחר לביני. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד.