בחייהם ובמותם

ב"טינקטורה", תערוכת היחיד של רונית מירסקי בגלריה P8, מוצגת סדרת יצירות שנוצרו בתהליך של מעיכת פרחי היביסקוס תחת מכבש דפוס על גבי נייר. התערוכה נולדה אחרי ה-7.10, כשתערוכה אחרת שמירסקי התכוונה לפתוח בגלריה נגנזה, ובמקומה הוחלט להציג סדרת עבודות חדשה שהחלה להתפתח סביב מעורבותה של האמנית במחאה נגד הרפורמה המשפטית. המחקר החומרי של מעיכת הפרח תחת מכבש הדפוס הוליד סדרת עבודות כפולות: כל פרח הוכנס למכבש כששני ניירות עוטפים אותו, כל אחד מצד אחר, והלחץ הרב שהופעל עליו גרם לו להגיר את מיציו. התוצאה היא שני דימויי מראה נגטיביים, כשכל אחד מהדפים שעטפו את הפרח קיבל עליו חלקי פרח או עקבה שמקורה במיצוי שלו.

על הקיר מול הכניסה לחלל התצוגה בולטים שני עמודי נייר גדולי מימדים ועליהם הדפסה של שניים מדימויי הפרחים הדרוסים. שתי ההדפסות מוצבות כשתי קולונדות שתוחמות מעין מזבח, או כמו שני נטיפי צבע שקפא. זוהי ההדפסה היחידה בתערוכה, שמורכבת כולה מעבודות מתכלות, הדפסי פרח על נייר שמשנים את צבעם עם הזמן. בשיחה בינינו מספרת מירסקי כיצד חזתה בהשתנות הצבעונית של הדפסי ההיביסקוס הראשונים שיצרה בתחילת התהליך, והדימוי שינה את צבעיו לנגד עיניה – מאדום בוהק לכחול, סגול, לאט לאט לירוק ולבסוף לצהוב. "בסוף הם כולם יהפכו צהובים, כמו שקורה לשטף דם", היא חוזה.

במרכז החדר, בין שתי הקולונדות, מוצב שולחן מאורך שמזמין את הצופה להתבונן בפרחים מלמעלה, כמו תכשיטים בחנות. בניגוד לתכשיטים, הפרחים של מירסקי לא מציעים התבוננות ביופי נאיבי, אלא ביופי שמקורו בכאב, בדריסה אלימה ואכזרית שנעשתה בלחץ והפעלת כוח לא מידתי. בהיותם שריד של פעולה אכזרית הם מציעים לנו להתבונן בסבלם של אחרים. הם מציפים את שאלת ההתענגות מהתבוננות בסבל, את המשיכה שלנו למראות זוועה, את הוויראליות של תמונות סנאף, את הרצון לראות דם.

מראה הצבה מתוך "טינקטורה", רונית מירסקי בגלריה P8, צילום: דניאל חנוך

לפרחים יש הקשרים תרבותיים רחבים. הם קשורים ברומנטיקה אך גם במוות, מקשטים איתם חתונות וגם לוויות, קברים וחופות. באמנות פרחים נוטים להיות משויכים למסורת הטבע הדומם שנולדה בהולנד, אך מלבד הוואניטס והציווי לזכור שהכל חולף, פרחים שימשו בין היתר כלי לייצוג של אירוטיקה. בתערוכה "טינקטורה" נדמה שכל זה קיים ואף יותר. החושניות של הפרח, שמושווה פעמים רבות לאיבר המין הנשי בשל קיפוליו ושיפוליו הורדרדים, מקבלת זווית מורבידית כשהפרח נדרס על ידי מכונת ההדפס של מירסקי, ופנימו נשפך החוצה. ההיביסקוסים של מירסקי ניחנים בחושניות רבה, אך היא לא חושניות מינית, אלא חושניות של פצע. אלו לא איברי מין, אלא איברים פנימיים שפורצים החוצה ונראים לראשונה.

הדריסה של הפרח במכבש דפוס מייצרת דימוי מתגלגל שנראה כמו פעולה של זרימה, נזילה, שפיכה. הדימויים התלויים על הקירות מציעים נזילה כלפי מטה, אך הדימויים המוצבים על גבי השולחן מאפשרים התבוננות דו-כיוונית שיכולה להבין את התנועה גם כתנועת צמיחה, כמו שיח שפורץ מעלה. הדואליות של התנועה מהדהדת את הדיפטיכיות של העבודות, את הופעתן כזוגות-זוגות. בניגוד לרורשך, שנוצר מקיפול של כתם בין שני חלקי דף ויוצר דימוי כפול, פעולתה של מירסקי יוצרת בבת אחת שני דימויים. שניהם דימויים אינדקסליים של הפרח שהוטבע בנייר, אולם הם הופכיים זה לזה ולמעשה כל אחד מהם משמר רק חצי הפרח.

אין זו הפעם הראשונה שמירסקי בוחרת לעבוד עם חומרים מתכלים. כמי שעסקה בזכרון השואה, במונומנטים, בזרי זיכרון ואפילו בכתמי ציקלון B, שאלת השימור לעומת ההתכלות היא קריטית מבחינתה. בשיחה היא מדגישה את הפער בין פעולת הייבוש לפעולת הדריסה. ייבוש פרחים קלאסי הוא פרקטיקה שמטרתה לשמור על תכונות הפרח לאורך זמן, ובמסגרתה מופעל על הפרח לחץ מתון לזמן ממושך. פעולה זו מאפשרת לפרח להתייבש באיטיות, להשתטח ולהפוך לאובייקט דו-מימדי. בניגוד לייבוש מהסוג הזה, פעולתה של מירסקי הורגת את הפרח באחת, מוציאה לו את המיץ, ולמעשה מאותו רגע נגזר עליו להירקב מבלי שניתן יהיה לשחזר את צבעוניותו וצורתו. זו פעולה שנוגדת את יכולת השימור ביחס ישיר למידת הטראומטיות שלה.

בשנת 2017 יצרה מירסקי סדרה של אובייקטים דמויי מזכרות, מהסוג שמגיע בצורת כיפה שניתן לנער על מנת שיתעופפו בתוכם פתיתי שלג. אלא שבמקום מים מולאו הבועות בחומצה חנקתית שעיכלה את המזכרות שעטפה, ובמקום השלג, התעופפו בתוך בועות המזכרת הללו שאריות המתכת שעיכלה החומצה. באופן דומה, אחדים מהדפים בהם השתמשה מירסקי הם דפים המכילים חומצה, שהחלו מעכלים את הפרח שנמעך עליהם. כמות החומצה אמנם מזערית, אך היא מחלחלת אל עלי הכותרת וצורבת אותם. בנקודות אחדות ניתן לזהות כיצד התהליך יצר הילה סביב הפרח. כמו צל חלוש, כמו כתם דם.

טינקטוּרה / רונית מירסקי
ליווי תערוכה: איילת השחר כהן
גלריה P8
נעילה 16.3.24