נשיאה

היצירה נשיאה מהווה בעיני רגע חשוב מאין כמוהו במכלול יצירתו של צבי לחמן. בעבודה זאת כמו והצטללו לכלל מבט ומראה מוטיבים שמלווים את עבודתו מראשיתה, וכאן הם מלוטשים וצלולים כמיחבר הטרוגני ויחד עם זה אחדותי לחלוטין. דברים אלה נאמרים בעקבות צפייה כפולה בפסל, פעם אחת טרם יציקתו בברונזה ופעם אחת לאחר יציקתו. מעשה ההתבוננות ביצירה זאת מחדד ומנהיר עד כמה מסרבת עבודתו של לחמן לכל סוג של רפרודוקציה – כלומר, על-מנת לספוג את המרחב העצום של משמעות המוטבע בדמות, בדמויות, מהן נוצר הפסל – הכרחי הוא לצפות בעבודה באופן ישיר וללא כל תיווך. למבט ביצירה זאת, יותר מבכל יצירה אחרת של לחמן, יש אופי של מסע – מסע שנודד בין התרחשויות טקטוניות, וולקניות – של מבע המעמיק והולך ככל שמשתהה המבט על מרכיביו השונים של המראה המתגלה והולך במין דינמיקה רוטטת – את שטף ההתגלויות האלה אוצר ומכנס הפסל במעין שלושה מומנטים של השתהות. בדברים הבאים אבקש לעקוב אחר התבוננות כפולה זו – תוך נסיון לדלות משהו מהמשמעויות המתגלות בהתבוננות בנשיאה.

ניתן לומר כי בראשית היו הפנים – פנים רוויות מבע המתלכדים מזוויות שונות לכלל מראה עמוק של מתן מבע לאותו דבר שמבקש לאחוז בו שם הפסל – אכן, המאמץ הניכר בארשת הפנים האלה, כפי שהן הולכות ומתבחנות מהפרופיל ובאנפס – הוא המאמץ לשאת את שאין לשאתו – זהו מבע אבל ומכונס השולח בעיניים עצומות את המתבונן אל נבכי פנימיו שלו – וכאן מתחילה לגעוש התנועה בעקבות הדבר אותו אין לשאת ושאליו ועליו מעידות הפנים – זהו חזיון מושקט וסוער בו בזמן של גיא הריגה – המראה של מרחב מוות זה מתגלה בתנועה מעגלית סביב הפסל – הבסיס ממנו הוא צומח ועולה בכובד הכאב אותו הוא נושא – מגלם שריד של אותו גיא הריגה – שריד שכולו עקבות אדמה קרועה, מסוגפת, מתוויה מאזכרים מראה הררי קדום ובן השעה הזאת – מראה אדמה חרבה ממנה צומחת ועולה דמות הר בשברונו, בחשיפותו הקדומה – טרם ואחר חורבנו – הפנים צומחות ומקבלות את תוויהן בדינמיקה הכפולה והנאבקת ליצור את מראה גיא ההריגה – בה בעת שהוא מפסל את דמות הפנים יוצר לחמן את מראה המקום – ממנו ואליו לוקחו אותן פנים – תנועת הפיסול האנתרופומורפית – זאת המשווה דמות אדם לפנים היא בה בעת מחווה איקונוקלסטית המשברת את הגוף ומקימה על חורבותיו מקום המהווה גלעד לאותו מאבק על אנושיות שלאחר ובעיצומו של מעשה חורבן. בתנועה רצוא ושוב מחזית הפסל – מהעמידה אל מול ואל נוכח הפנים עצומות העיניים אל צדו האחורי של הפסל – מתגלה מאבק טיטאני בין האדם לאדמה שממנה יולד – אין ולו הרף של פיוס בין הקטבים הלפותים זה בזה ללא כל התרה – הגוף הנהפך למקום, הוא מראה של אותו מקום במלוא אימתו;

צבי לחמן, פרט מתוך "נשיאה", ברונזה ועץ, 208x90x10

אך בכפל הפנים הזה לא מסתיים מסעו של המבט שאותו מבקש ואף יוצר הפסל הזה – בצדודיתו מתלכד מראה אדמת המקום הערירית עם גופה הרכון בשיברו של אם הנתונה בעיצומה של לידה – הכפילות מעצבת גם את דמותה הרכונה – רוכנת לאינסוף היא אוספת אליה דמות ילד שנדמה שחייו אופסים ממנו בעיצומה של הולדתו – אותו כפל מבע האוחז בתנועה טקטונית אדירה אחת את הפנים ואת האדמה ממנה יולדו – אוחז כעת באם הנרכנת בחיבוק מדהים בעוצמתו – הפאתוס של הרכינה והחיבוק, בהם אוחזת האם הכורעת ללדת תמיד את בנה – הוא אחד מרגעי השיא ביצירתו של לחמן בכלל, והוא הופך את מראה הפסל לחזיון נדיר בתעוזתו – בשום מקום לא תמצא אמן שכך מהין להביע את חזות האימה והאהבה כשהן לכודות בלי התרה ברגע ההולדת עצמו – לחמן משהה באמצעות החיבוק העיוור הזה, רגש אינסופי של חמלה, חמלת אם – אותה הוא אוסף אל החיבוק הלא מרפה שאותו יצר – חיבוק שבו נלכדים זה בזה רגע ההולדת ורגע המיתה;

צבי לחמן, "נשיאה", ברונזה ועץ, 208x90x10

הדרמה הלאוקונית הזאת מתגלה בצדודית ככס, מושב שעליו שבות ומופיעות הפנים – מה פשר ההתלכדות הזו? נדמה כי בעל כורחו נוסק הפסל ממרחב אנושי עד תום אל מרחביו של המיתוס – אם כן, זהו מרחב שאנושיותו האנושה אחוזה בצירי הקיום הכפילי, המאויים, של מוות ולידה הנתונים כמחוות אהבה אוקיאנית של אם המסורה עד אין אונים, עד מוות, לכוח המיתי של ההולדה – ובכן, נדמה כי בעוצמת התנועה הזאת עם הופעתו של הכס שעליו מתגלות הפנים כצופות למרחקיי אינקץ – מופיע המיתוס כמבע אימאננטי לפסל נשיאה; המיתוס של הלידה והמוות המתחוללים על שפתו של גיא חזיון שמעלה בכוחות מחודשים ובעוצמה עזה את זכר האימה הפורעת את דמותו של המקום ומציבה אותו כגלעד של מוות ורצח – זהו אתר שרידה שלאחר ובעיצומה של שואה – עדיה הם הדמויות המופיעות לסירוגין במהלך התנועה המסרבת להינתק מכור המוות שעודו מתחולל – הכס המתגלה בעיצומו של המבט בפסל מבקש את המיתוס להעניק מרווח, מרחב הכלה של מה שאין להכילו – בעל כורחו מתפקד המיתוס של הכס, כמחולל של עדות אלוהית לגיא ההריגה ההופך אדם ואדמה, לידה ומוות, לעדים נצחיים למארת הסיפור האנושי. הצופה נקרא אם כן לרקוויאם המשחזר מעין ריטואל דמוי תהלוכה עד כס האלוהים – במובנים אלו נהפך הצופה עצמו לעד הלוקח חלק פעיל באמצעות מבטו בהתרחשות המכוננת את החזיון המורכב של נשיאה. מורכבות זאת, הייחודית לעבודת הפיסול הגיגנטי של צבי לחמן, מתיכה ציטוטים מתולדות האמנות לכלל מבע פיסולי יחידאי, מבע שאין כמותו בפיסול העכשווי – תנועתו האנתרופומורפית של לחמן, תנועה המשוווה פני אדם לחזיונות שאנושיותם כמו הגיעה אל נקודת הקיצון או האל-חזור שלהם, היא תנועה מלומדת ומנומקת עד בלי די, כפי שהיא יצרית וראשונית – מהבחינה הזאת מהווה הפיסול שלו רגע של התכת הקטבים – בעיצומה של קביעת הפרדיגמה של מות האמנות, והפיכתה לאחר מותה למחווה שעיקרה ציטוט ופסטישיזציה של אותו ציטוט – לחמן נאבק על יצירה בעלת מראה מקורי וראשוני – מימדיו של מאבק זה מגיעים לשיאם בפסל נשיאה – הפיאטה, הכס, הדיוקן הלאוקוני של המאבק שבו נהפכים פני אדם למראה מקום – מראה ההולדת לעיצומו של מוות נורא, דימוני – כל אלה נוצרים באמצעות מחווה פיסולית שאינה חדלה מלפרום את הפיגורות הקלאסיות מצור מחצבתן הקדום או העתיק, או הרנסנסי – ולהציבן כמראה ייחודי שזה עתה נוצר – האירוע של מות האמנות מורחק באמצעות אירוע הופכי באופן קוטבי – הפסל הזה לא פחות משהוא עדות למאה הרצחנית שזה עתה נסתיימה, מאה של מלחמות עולם שאין להן עדיין חותם של סיום והן מתמשכות להחריד הן במציאות ההיסטורית והן במרחב חיותו של הפסל נשיאה – ובכן, לא פחות משהוא מעיד על מקורותיו בהווה-עבר של האימה הכליונית שבעיצומה נוצר – מעיד נשיאה על עמידתו של לחמן בקוטב מנוגד לחלוטין לפרדיגמה של מות האמנות – בסדנאת הפיסול שלו, ונשיאה מעיד על כך בעוצמה בלתי מצויה – האמנות שבה ונולדת מן המוות. היא נולדת כחתומה במבעו של הכליון ההיסטורי, של מלחמה ומוות שמתוכם בוקעת מחדש האמנות כנושאת עדות שאין לה מקור אחר מלבד באמנות עצמה – ובמקרה זה בפסל מרובה הפנים ועתיר המשמעים שמהווה נשיאה. לחמן אינו מרפה מהאפשרות של הולדתה של האמנות כמבע מקורי וראשוני של משמעות. כך החיבוק הכבד, הנשמט כמעט ועדיין ממשיך וחובק את גופת הבן הילוד – כך הפנים עצומות העיניים, המכונסות בידיעתן את שאין לשאתו. מחוות הכאב ועצם העמידה בו, עמידה אל נוכח כס האלוהים ביום הדין של העדות – היא תקווה עמוקה בה בעת שהיא מבעו של כאב שאין לשאת. לחמן מציב את עבודתו במקום השביר ביותר, מקום שחיונית לו באופן מכונן עדותו של הצופה בפסליו. ברית זו, אותה מכוננת התנועה המאגמטית-וולקנית של יצירתו היא אתיקה נדירה של שיתוף והכלה, אליה מוזמן הצופה – לקחת חלק מכונן בהיתהוות קיומו של האובייקט שאל מולו כדבר בעל ממשות החורגת מן האובייקט, מן הפסל – זוהי ברית בין הבתרים, בין השברים והקרעים, שבשיאה הופכת את משא הכאב שאין לשאתו למרחב של זכירה ועדות המחייבים מחדש וביתר שאת האת העמידה חיים.