בחודש אוקטובר, בתוך ההלם הראשוני שלאחר הטבח בשמחת תורה ותחילת המלחמה, נפתח בירושלים משכנה החדש של הספרייה הלאומית. הבניין המרהיב, בתכנונו של משרד האדריכלים הרצוג ודה מרון, שהיה אמור להיפתח בטקס חגיגי, נפתח בשל הנסיבות בקול ענות חלושה, אם כי פתיחתו לוותה בהתלהבות מצד כל מי שביקר בו – כולל אותי. עוד לפני פתיחת הבניין נפתח הגן הסובב אותו, ובו פסל סביבתי חדש של מיכה אולמן.
הקמה של פסל חדש וגדול של אולמן בבירת ישראל, בין הכנסת, הספרייה הלאומית ומוזיאון ישראל, היא ודאי אירוע שראוי להתרגש ממנו. אולמן בן ה־84 הוא פסל ותיק, חתן פרס ישראל לפיסול, שהוכיח בעשרות השנים האחרונות רגישות חומרית וצורנית מפעימה – תוך עבודה מתמדת במרחב הציבורי בארץ ובעולם. האמת היא שאולמן הוא פשוט פסל שאני מעריץ. החשיפה לעבודותיו השפיעה עליי מאוד, הוא אחד האמנים שחיברו אותי לאמנות והובילו אותי לבחור בתחום הזה, ומאז אני רואה עבודות שלו ומתמוגג. אבל דווקא בגלל ההערכה הגדולה שלי כלפיו, כשהתחילו להתפרסם ההדמיות הראשונות של "אותיות אור", הפסל החדש שלו בגן הספרייה הלאומית, התאכזבתי נורא.
בואו נלך רגע קצת אחורה. אולמן הוא, כמו שהגדיר את עצמו בשיחה עם דליה מנור שפורסמה ב"הארץ" ב־1988 וצוטטה מאז פעמים רבות, "אדם חופר". הרומן שלו עם בורות התחיל בעבודות דו ממד של רישום ותחריט על גבי צילומים, המשיך בפעולות פיזיות שנועדו לתיעוד צילומי והצגה ככאלו, אבל עם הזמן הבורות הפכו לעניין עצמו. כשנערכה לאולמן תערוכה במוזיאון ישראל בסוף שנות ה־80 הוא התחבט בשאלה "איך מביאים בור למוזיאון", ויצר אז לראשונה את פסלי המיכל שלו – פסלים שבהם הפכה פלדת קורטן אדומה לגבולות הבור שבחול החמרה. אולמן העיד אז שפעולת החפירה היא פעולה אלימה שנוגעת לתשתית האדמה: "הקרום הוא הגבול בין סוליות הנעליים לקרקע. פעולת החפירה היא כבר פגיעה בגבול, בקרום הזה, והקריטיות הזאת משגעת אותי".1
הבורות של אולמן מפרים משהו בסדר הרגיל של העולם. אם זה בהחלפת אדמות בין בורות או בהבאת צילומי בורות ותכולתם למוזיאון, ואם בבורות וכוכים שנחפרו מאז בכל העולם; במקום שבו אמור להיות מישור אולמן פוצע את האדמה ומייצר איזה רִיק, נקודת שבר במרחב ובזמן. גם בעבודתו המוכרת ביותר, "ספרייה" בכיכר בבל שבברלין, הבור שאולמן יוצר הוא בור של תהום, שיבוש כמעט בלתי נראה ברשות הרבים הברלינאית, שמי שבכל זאת מגיע ונעמד על שפתו יכול לראות בו רושם קטנטן לתחילת הזוועה שעברה על היהודים באירופה. הבור של הספרייה הריקה זועק בשקט שלו, ובריקנות שלו, אל מול העולם שבינתיים חזר לחייו הרגילים וההיסטוריה נשכחת מתחת לרגליו.
ההצעה
כשהחליטו לבנות בניין חדש לספריה הלאומית הזמינו את אולמן להציע "תשובה" לספרייה הריקה בברלין. אם בברלין נשרפו ספרים והוצבה ספרייה ריקה, הרי שבספרייה הלאומית בירושלים, בירת ישראל, צריך להקים לה תשובה ולבנות ספריה מלאה.
בחוברת פנימית שהוציאו בספריה הלאומית בשנת 2013, לצורך דיון בדירקטוריון הספרייה על אישור הצעתו של אולמן ל"פסל סביבתי במתחם החדש של הספרייה הלאומית", כתבה ד"ר ורדית טוקטלי שהפניה לאולמן נעשתה כבר "לפני מספר שנים". הספרייה, נזכיר למי שלא יודע בעל פה את כל פרטי סאגת התחרות על תכנון הבניין החדש, הייתה אז חודשים ספורים לאחר הבחירה במשרד האדריכלים השוויצרי הרצוג ודה מרון לתכנון הבניין החדש, ושנה לאחר ההכרזה על האדריכל רפי סגל כזוכה בתחרות הראשונה (זכיה שבוטלה לאחר מכן). מציר הזמן הזה עולה שהסקיצות ל"אותיות אור" (או "אותיות של אור", כפי שהוא מכנה אותן באותה חוברת) התחילו להיעשות עוד טרם תכנון הבניין הנוכחי, וכנראה אף טרם תכנון ההצעה הקודמת לבניין באותו אתר.
הדיון ההיסטורי הזה חשוב מפני שהוא מלמד שהעבודה על הפסל החדש של אולמן ארכה לפחות עשור, וכנראה יותר מכך, ושהיא הייתה מהותית לספריה עוד בשלב מוקדם מאוד, ולא הצטרפה לבניין בשלב מאוחר בניסיון לשלב בו אמנות (מה שכן קרה עם עבודות אחרות בבניין). אך מה שמעניין יותר מתיארוך תחילת העבודה על הפסל הם צילומי הדגם המוקדם שלו שמופיעים בחוברת הזאת, וההשוואה ביניהם ובין התיאור המילולי שכתב אולמן בחוברת, לבין הפסל שהוצג לציבור בשנת 2018 ושנבנה לבסוף.
כבר בכותרת החוברת על הפסל המוצע נכתב שהפסל מתוכנן בעקבות "ספר יצירה",2 וזה דבר שמצריך בירור. הרי אם מדובר בסך הכל במעגל של אותיות הא"ב העברי, לא צריך להידרש בשביל זה לחיבור קבלי קדום ומסתורי, אפשר ללכת ישירות לשפה (או לתנ"ך, אם מחפשים את הטקסט העברי הקדום ביותר). אבל בדבריו בחוברת מסביר אולמן את הרציונל של הפסל: על פי "ספר יצירה", השפה העברית היא אבני הבניין שמהן עשוי העולם – "עשרים ושתים אותיות יסוד". הספר גם מסביר ומחלק את האותיות לחמש קבוצות שונות לפי חמשת מוצאות שבפה – גרוניות, שפתיות, לשוניות, שיניות וחיכיות. האותיות לא מסודרות לפי סדרן הרגיל (א', ב' וכן הלאה) אלא ביחס לגוף, לפעולה הנדרשת מהפה שלנו כדי להפיק את הצליל שלהן. בנוסף, האותיות מוקבלות לאיברי גוף האדם, וכל אות מקבלת איבר שהיא קשורה אליו.
אולמן עבד עם קנה המידה האנושי עוד מראשית הפעולה האמנותית שלו. קנה המידה של גופו או של צעדיו שימש למדידת הבורות שלו ועבודות אחרות, כולל הספרייה בברלין, שעומקה הוא בדיוק שלוש פעמים גובהו של אולמן. נראה שההסתכלות על אותיות לא כעל תווי דיו קרים המודפסים בספר אלא כעל עניין גופני של ממש, משכה את אולמן אל עבר הספר הזה והעבודה איתו. בהצעתו הוא בחר לנתק את האותיות הגרוניות – א', ה', ח', ע' – ממעגל האותיות השלם, ולמקם אותן במרכז המעגל כחורי זכוכית ברצפה וכחלונות לחלל תת קרקעי שייחפר מתחת למעגל האותיות. לחלל הזה, בשונה מחללים אחרים שיצר אולמן בפסליו לאורך השנים, אמורים להיכנס. אולמן הקדיש מאמצים רבים, הן בהצעה המקורית והן בשרטוטים לאורך הזמן (חלקם מוצגים בתערוכה המלווה, ראו בהמשך), לקרני האור שיעברו דרך האותיות הקבועות ברצפה/תקרה, ושבאמצעותן האותיות הגרוניות אמורות היו להצטייר על קירות החלל התחתון. אותיות שבוקעות מהחלק שמתחת לפה – יופיעו מתחת לאדמה ולא מעליה.
השפעה נוספת של "ספר יצירה" על מעגל האותיות הייתה אמורה להיות סוג האבנים שמהן ייחצב הפסל. חלוקת האותיות לסוגים שונים על פי מוצאות הפה הייתה השלב הראשון בסידור האותיות במעגל. אבל בעיגול, מעצם טבעו, אין התחלה ואין סוף, ולא ברור איפה מתחילה ונגמרת כל קבוצת אותיות. מחוברת ההצעה עולה שהתכנית המקורית הייתה לחצוב סוג שונה של אבן לכל קבוצת אותיות, ובכך לייחד אותה מחברותיה וגם לתת הקשרים חומריים וגיאוגרפיים שונים בתוך הפסל. שימוש בסוגי קרקע שונים שזור בעבודתו של אולמן כבר מפרויקט מצר־מייסר, שבו החליף אדמות בין בורות בקיבוץ ובכפר הערבי, וגם בעבודתו הקודמת בספריה, "פה" (2014), מילא אולמן את מגירות האותיות בספריה באדמה מסוגים שונים.
אני לא יודע אם פסל שהיה מבוצע לפי תכנית זאת היה הופך לאחד משיאי יצירתו של אולמן, או כמו שהכתיר ד"ר גדעון עפרת במחסן שלו לפני כמה חודשים: "אחד הפסלים החשובים ביותר שנוצרו אי־פעם בישראל".3 בעיניי, הגדולה של אולמן נמצאת דווקא בשקט שלו וביכולת להגיד הרבה בעזרת צורות פשוטות, דבר שלא היה קיים גם בהצעה המקורית, אבל לכל הפחות היא העידה על פסל עם היגיון נושאי, צורני וחומרי.
מיכה אולמן, "אותיות אור", צילום: נטע אביטל, באדיבות הספרייה הלאומית
הפסל
נראה שמשהו השתבש בדרך. בין ההצעה המקורית מ־2013 לדגם ולסקיצות שפורסמו לציבור ב־2018 השתנה מרכזו של הפסל, ולמעשה נעלמו המשמעות וההצדקה שלו. במרכז מעגל אותיות האבן העבריות, במקום האותיות הגרוניות שהיו אמורות להיות החלק המחבר בין שמים לארץ, בין האדמה לתהום, ולאשש בכך את חשיבותה של השפה העברית כשפת הבריאה, הוצבה האות א', ולצידה האותיות איי (A) ואליף (ا), באקט שהוצג כאחדות מונותאיסטית כללית.
הבחירה התלת לשונית הזאת, שנראית כבחירה פוליטית יותר מאשר אמנותית, הפילה את הפסל שלוש פעמים: פעם אחת היא הפילה אותו כי היא העלימה את האותיות הגרוניות, האותיות שאולמן הפך לקבוצה החשובה ביותר בקבוצות שאותן מגדיר "ספר יצירה", מלב מעגל האותיות (וממעגל האותיות בכלל), והחביאה אותן במסדרון המוביל לחלל התחתון (כך בשלל פרסומים בנושא, בפועל לא ניתן לראותן בשלב זה); נפילה שניה קרתה כשהבחירה באות אחת הפכה את האות הזאת לסתמית, תלושה וחסרת הקשר, בחירה של "טוב, היינו צריכים לשים אות אחת באמצע ולתרגם רק אותה אז פשוט בחרנו בראשונה בתור"; והנפילה השלישית קרתה בהכנסת השפות הנוספות ללב שפת הבריאה הקמאית. רוצים לייצר פסל כללי על אותיות ושפות? אוקיי, אהלן וסהלן, זו עבודה לגיטימית (אם כי סתמית נורא בהקשר ובמיקום). אבל אם רוצים לדבר על רעיונות קבליים שנותנים משמעות מיתית ומיסטית לאותיות ומילים – הרעיונות האלו מדברים על השפה העברית ואין צורך להכניס להם אותיות בשפות אחרות.
שינוי משמעותי נוסף בין ההצעה המקורית לפסל שבוצע בפועל נוגע לסוגי האבנים. אם במקור הוצע סוג אבן שונה לכל קבוצת אותיות, הרי שלבסוף סותתו כולן מאותה אבן בדיוק. איזו אבן? נראה שפשוט בחרו את אבן הגיר הזולה ביותר שהייתה בקטלוג של המחצבה שזכתה במכרז. עברתי לכתוב פה על קטלוגים ועל בירוקרטיה תאגידית כי אני חושב שזה האזור שבו אולמן, או מי מטעמו שעבד על זה, איבד את הרגישות החומרית. אולמן, שיודע ללהטט בחול חמרה ובפלדה ברמה שמקשה להבדיל בין החומרים, שהפסלים שלו יוצרים אשליה קסומה, שיודע לתת תשומת לב לפרטים קטנים מאוד בעבודותיו, ביצע פה פסל שלא נותן כבוד לא לחומר – אבן – ולא לצורה.
האותיות במעגל של אולמן מנסות להגיע לזיקוק הצר ביותר של מהות האות. ולמעשה לדבר על הרווח ביניהן, מושג שאולמן שמע מאחד ממוריו לגרפיקה בבצלאל והשפיע עליו עמוקות לאורך השנים. אבל עיצוב אותיות הוא מלאכה שיש לה מסורות, וחציבה וסיתות אבן היא פעולה שיש לה מסורות, ושתיהן מבוצעות פה בצורה סתמית וחסרת כל שאר רוח, כמעט חובבנית. אותיות שחצובות באור זה נפלא, אבל תן לנו מסגרת וכלים מתאימים לאור הזה. אולמן לא מציע פה מסורות חדשות של עיצוב אותיות או של סיתות אבנים, אלא כביכול חוזר לפעול כאמן מושגי שחשוב לו רק הרעיון, ומה זה משנה איך הדברים נראים. אבל מה שיכול לעבוד ברעיון מושגי חד, ובתערוכה זמנית, עובד פחות כשאתה בא ליצור את יצירת חייך, שאמורה להישאר לדורות ליד אחד המוסדות החשובים של התרבות העברית.
ועוד כמה מילים על המרחב ועל תת הקרקע. הגן מסביב לספריה, כולל מרחב הפסל, מעוצב ומבוצע לעילא. אבל הכניסה לחלל התת קרקעי של הפסל לא נחפרה מתוך הגן, כחלק מחובר או סמוך אל מפלסו הראשי של הפסל. במקום זה נחפר מסדרון רחב שיוצא ישירות לרחוב שבמפלס התחתון. אולי היה פה רעיון לחבר את החלל עם מוזיאון ישראל הסמוך, אבל בפועל החיבור הוא לצומת הכבישים הלא מזמין בין שני המוסדות. המבקר הרוצה להיכנס אל החלל (כשהעבודה עליו תסתיים סוף סוף והוא ייפתח לציבור) יצטרך לצאת מהגן האינטימי אל הרחוב. שם הוא יפגוש, בין אופניים זרוקים ומחסומי משטרה שנותרו מאיזו הפגנה, בכביש כניסה לחניון תת קרקעי עם תריס חשמלי מתרומם ובקנה מידה של רכב ולא של בן אדם. אם הוא ישקיע במיוחד, ויבוא בשעות שבהן החלל יהיה פתוח (ונקווה שאכן יהיו שעות כאלו בכלל), אולי הוא יבין שלא מדובר בחניון אלא בכניסה לליבה של יצירת חייו של אחד מגדולי הפסלים שלנו.
מיכה אולמן, "אותיות אור", צילום: נטע אביטל, באדיבות הספרייה הלאומית
התערוכה
את חנוכת הפסל מלווה התערוכה "אותיות אור מאת מיכה אולמן: הולדת היצירה" (ללא שם אוצר) ב"גלריית הכניסה [לאולם האוספים המיוחדים]", אחת הגלריות בבניין החדש של הספרייה. הגלריה ממוקמת בחדר תת קרקעי חשוך ומטויח שחור, שנכנסים אליו דרך גרם מדרגות לולייני שהוא למעשה הטבעת הקטנה במערכת הטבעות שסביבן בנויים אולמות הקריאה החדשים. הירידה מהאולמות המוארים והמרוהטים בעץ בגוונים בהירים אל החלל הקטן והאפל היא ירידה לקריפטה שבה שמורים השרידים המקודשים של הספרייה. מצד אחד ישנו חלון למחסן הרובוטי החדשני של הספרייה, שדרכו ניתן לצפות בארגזי ספרים עושים את דרכם לאולמות הקריאה בתוך חלל עצום ומואר באור לבן, ללא מגע יד אדם. ומהצד השני של אותו חלל ישנה דלת נסתרת כמעט המובילה אל אולם הקריאה של הספרים הנדירים והחומרים הארכיוניים של הספרייה, חלל המעוצב כארמון אירופאי עם קירות ארגמן ואליו מורשים להיכנס רק חוקרים באישור מיוחד.
בתווך, בין שני החללים שאליהם לא כל אדם מורשה להיכנס, ניצבת גלריה אינטימית וחשוכה. זו לא הפעם הראשונה שאולמן עובד עם הספרייה, ועם ספרים בכלל, והתערוכה כוללת פסלים של אולמן (אחד מהם יצר במיוחד לספריה, לתערוכה שהוצגה בבניין הקודם בשנת 2014), רישומים ורפרנסים לפסל "אותיות האור" וכן רישומים ותגובות לפסל שכבר הפך לאיקוני – "ספרייה" בכיכר בבל שבברלין. בין הרישומים והפסלים שולבו פריטים מאוסף הספרייה, כמו עותק של "ספר יצירה" שהיה ההשראה של אולמן ביצירת "אותיות אור", ועמודים מתוך כתב היד של הספר "לפני המקום", שהעבודה בברלין מככבת בו ומופיעה על כריכתו, מתוך ארכיון חיים באר ששמור בספריה.
פתיחת בניין הספרייה, כנהוג במדינתנו המתוקנת, מתבצעת בשלבים כשהבניין עוד לא גמור לגמרי. דבר זה גרם לכך שבשבועות הראשונים נפתחו אולמות הקריאה שמעל האדמה, אבל הגלריה שבמפלס התחתון נותרה סגורה. זה מקביל למה שקרה במידה קיצונית יותר בפסל "אותיות אור" עצמו, שיותר משלושה חודשים לאחר חנוכתו הרשמית חלקו התת קרקעי נותר סגור. יש משהו אירוני בכך שדווקא בטן האדמה, החומר, הנושא והמרחב שמעסיק את אולמן כבר עשרות שנים ומשמש כתשתית לעבודתו, נותר חסום גם לאחר החגיגות, ונחשף לעיני הקהל לאט לאט, עם השלמתן המתמהמהת של עבודות הגמר.
אותיות אור
מיכה אולמן בגן הספרייה הלאומית
אוצר מלווה: יגאל צלמונה
פתיחת החלל התחתון: מתישהו בקרוב, אינשאללה
