או כרוניקות של פּולקע 1
פולקע נולדה מתערובת של גופרית וזכוכיות בצבע כחול דומיננטי בידיו של אלכימאי, מכשף, קוסם ומשורר מקולל. במשך עשרות שנים הוא עבד במערה פנטסטית, בפינה נסתרת ליד שוק מחנה יהודה, על אחת היצירות המיוחדות, שוברות הלב והגאוניות שידעה ירושלים. לאחר ביקור בסטודיו של האמן, ששמו היה שם של חג, הזמנו (או חטפנו) ממנו את התערובת הנדירה של מפלצת-תרנגולת שנראתה גם כמו עוף מוזר ונפש תאומה – אם כי סטטית – לכלבה שלנו, קוּקה.
זה קרה בתחילת שנות האלפיים. חיפשנו דרכים אחרות לגשת לאמנות. פולקע היתה לנו אמצעי להבין את היופי המפלצתי או את מפלצתיות היפֶה. היא גילמה רעיון אחר של יופי. היא היתה ברווזון מכוער וגם ברבור. התאהבנו ממבט ראשון, פולקע ואנחנו. האיש עם השם של החג – צַייר ביד אחת, פַּסל בכל גופו ונגן מסוֹר וירטואוז – נכנע לבקשתנו כמי שמוותר על פרש במשחק שחמט בידיעה שזה עוד ישוב אליו, בידיעה שהמשחק יימשך כל החיים. פולקע הגיעה לאומנה בסטודיו הביתי שלנו.
מאמר קצר זה הוא עדות לנאיביות שלנו בצעירותנו ומחווה לצל הנצחי הנודד של העיר הקנאית, הקשובה, האינטנסיבית, המעורפלת והמפתה הזו, ירושלים. קבוצת סלה-מנקה הייתה המטפלת, הדוג ווקרית והקורבן של ישות יפהפייה שפתחה בפנינו את השער לספר מיתולוגי וסודי של משלי חיות. פולקע, שנשאה שם של גוף מקוטע בשפה היהודית העתיקה, היתה לא תוקפנית אבל חזקה ושמימית. לאחר שאולפה, חוברה למשטח על גלגלים שנקשר לרצועת הטיולים של המלכה בגלות, ״לה קוּקה״. פולקע זכתה לאהבה גם כחיית מחמד.
יש שכותבים או מספרים סיפורים על חיות מיתולוגיות, יש שמציירים או מפסלים אותן, ואחרים מוציאים אותן לטיול. החלטנו לקחת את פולקע אל המוזיאון, קטלוג הדברים המגושם, גן החיות האנושי הגדול, המקום האינסופי שבו החיפושים רק מתחילים ושבו קבורים מלכים. לאחר שעברנו את האבטחה ואת הבדיקות הביטחוניות עם פולקע הקשורה ברצועה, שוטטנו איתה בכפר המוזיאון לתדהמת המבקרות והמבקרים. חיות חיות שמהלכות במקדש אינן מראה נפוץ בימינו, ויצירות אמנות שיוצאות לצפות בתצוגה נפוצות עוד פחות. פולקע הקשורה היתה ליצירה החופשית וחסרת הבושה היחידה במוזיאון. היא הדהימה לא רק את המבקרים אלא גם את הדמויות המאכלסות את יצירותיהם של רנואר ופיסארו; היא עוררה את קנאתם של שוכני הסרקופגים והגשימה את חלומן של פחיות המרק של קמפבל – כולם מתים או ישנים למחצה. בקרבם רכבה לה התרנגולת על גלגליה.
בפעולה של הוצאת התרנגולת לטיול נרמז הצורך בפרקטיקה שתקרא תיגר על המוזיאונים הבורגניים. היינו גאים בהסוואה של יצירת אמנות חיה בתוך המוזיאון. היא הייתה מוצגת ודומיננטית, פרפורמטיבית ומושכת. היינו, לא במכוון, לאוצרים של המוּזר במוזיאון המתהווה של העכשווי.
אך ההתערבות הפרפורמטיבית במוזיאון, באמצעות החדרתה של צורת חיים שחרגה מהצורות הקלאסיות של אמנות, התגמדה לעומת רגע ששינה את חייה של פולקע, ואולי גם את חיינו. זה היה יום שבו הבית-סטודיו שלנו הפך זירה להתערבות כמעט אלוהית, לשיעור חיים בסגנון המזרח הרחוק – רגע מראָה שחשף אמת מאתגרת: תרנגול אמיתי נכנס בראש מורם אל סלון ביתנו, כאילו נפל מהשמים או יצא ממעשייה קדומה, נמשך לסגולותיה של פולקע או לריח שלה. אולי הוא עשה זאת מתוך פיתוי לאתגר את הישות הסטטית או ללגלג על האמנים המצטטים והמתחכמים, אולי היה זה גאון שהפך לתרנגול, ואולי פשוט ברח מדרכו אל בית המטבחיים ומצא את המפלט היחיד האפשרי בבית מטפליו של עוף הזכוכית.
מה היה מוסר ההשכל של הביקור?
האם היתה זו הערה אסתטית על אופיים של תרנגולים?
מפגש בין עמיתים?
שיר מלחמה?
האם הוא ברח מלהיות קורבן לחג?
כפרה עליו.
אולי זאת הייתה עלייה לרגל
לראות את תרנגול הטוטם של
האדם עם שם של חג.
הם הסתכלו זה על זה,
הם זיהו זה את זה.
מעולם לא ראינו אמת עירומה כזו: יוזף ק' בשעריו של איזה חוק, לפני שומר שהיה הוא עצמו, אני בלתי מזוהה.
גורלו של כל אחד מהתרנגולים אולי היה כבר כתוב, אבל דרכיהם הצטלבו כדי שזו תתמלא בחיים ותיזון מנשמתו של זה, ואילו זה יטעם מחיי הנצח של יצירת האמנות, שהופכת את החריג ליפה. יש דרכים לשנות את הגורל. יש רגעים של התגלות. זה בהחלט היה אחד מהם.
התרנגול התייצב על האמבט בגופו העירום – זקן, עייף ומוכה,
פליט נמלט מבית המטבחיים.
פולקע הצעירה הביטה בו המומה, מוקסמת, מאוהבת.
היא ידעה שכל הזמנים הם כבר עבר.
זמן הפגישה היה קצוב.
הכלבה, מלכה קנאית שעבר זמנה, ראתה בתרנגול את הפוטנציאל שבבשרו, את האיום על שלטונה הבלעדי בעולם שבו בעלי חיים אחרים הם הגיהנום. קשרנו אותה למעקה המדרגות החיצוניות שמובילות לגג הבניין, כדי לא לאיים או להשפיע על רצונו של המלך התרנגול.
התרנגול המבקר, שאנחנו קראנו לו קוֹֹפּ, עזב את ביתנו ברגע הנכון כדי לסיים אגדה מושלמת, אולי מעט סתומה, אבל בדרך החוצה עשה טעות אחת שכמעט עלתה לו בחייו. ביציאה מהבית, במקום לרדת במדרגות כמו כל בן תמותה, עלה בהן למקום שבו חיכתה לו רעבה הטרגדיה, האיום המטורף של הקרברוס הכבול, ואחריו בריחה וגורל לא ידוע.
היה ייאוש,
היו צרחות,
היו נוצות,
ירושלים בערה כמו בתקופת הרומאים.
קוֹפּ לא חזר מעולם.
פולקע חזרה לבית אדונה.
[קישור לסרט תיעודי: https://youtu.be/aCDueZFt5wM]