שמלת האפר – שמלת רפאים

"השמלה הריקה היא מעטפת גוף, קליפת אפר, העוטפת חלל ריק. מעטֶה האפר מעלה זיכרון של גוף ילדה שנשרף, שהתכלה. השמלה הריקה מהדהדת את הגוף הזעיר שנועד לשכון בו. היא מטלטלת וקשה לצפייה והופכת את הצופה לעֵד". דליה בכר על עבודתה של חנאן אבו חוסיין, "פוסתאן, שמלת אפר"

הטקסט הבא לקוח מתוך מחקר שעליו אני שוקדת זה כמה שנים, ועוסק בדימוי השמלה ללא גוף באמנות ישראלית בהיבטים של זהות, מגדר ומקום. אחד הפרקים דן בדימוי שמלת הילדה ללא גוף.

ברצוני להביא חלק מהדברים שכתבתי על אודות דימוי שמלת התינוקת "פוסתאן, שמלת האפר" של האמנית חנאן אבו חוסיין. העבודה הוצגה בתערוכה "שמלה־סימלה: חזרה לאנטיאה" בגלריה "אגריפס 12" וגלריה "מרי" בירושלים ב־2019, באוצרות נעמי טנהואזר וריטה מנדס־פלור.1

הדימוי פרץ לתודעתי לנוכח תמונות הזוועה מאירועי השבעה באוקטובר, שאליהן נחשפנו בתקשורת. בפרשנות המחקרית שהצעתי, לדימוי השמלה ללא גוף יש הקשרים אישיים וקולקטיביים. אבו חוסיין יצרה את הדימוי מתוך כאב אישי ומתוך חוויה של היעדרות קיומית, אולם הייצוג חורג מהאישי אל חוויות קשות של אלימות ודיכוי בחברה הישראלית. בה בעת, הדימוי המטלטל נקשר לזיכרון השואה ולניצולי השואה שקמו מן האפר. ואילו עתה, לאחר "השבת השחורה", הוא נטען במשמעויות כואבות ועוכרות שלווה מסוג שלא דמיינו.

חנאן אבו חוסיין היא אמנית, מרצה ואשת חינוך, ילידת אום אל פחם. למדה אמנות במסגרות אקדמיות שונות, בהן בצלאל. היא הציגה תערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, השתתפה בתערוכות קבוצתית רבות וזכתה בפרסים. בשנת 2019 זכתה בפרס בקי מטעם "העמותה לחקר אמנות ומגדר בישראל", ולאחרונה זכתה בפרס רפפורט לאמנית בכירה 2023. לאורך השנים פיתחה אבו חוסיין תחביר אישי, וגיבשה שפה ייחודית הבנויה מחומרים מגוונים – בהם מלט ובטון המזוהים עם גבריות ועם "עבודה ערבית", וחפצים מוליכי אלימות כגרזנים וסכיני גילוח – הטעונים בהקשרים אישיים וקולקטיביים. אבו חוסיין דנה בעבודותיה במעמד האישה במגזר הערבי, שעדיין כבול בחוקי הפטריארכיה, ובסוגיות שנוגעות לגוף הנשי: הכחשת המיניות, דיכוי ואלימות במשפחה.

"פוסתאן, שמלת אפר" היא שמלה תינוקת מוכנה מבד, מוקשית ומצופה באפר. האפר נאסף מתנורי חימום ביתיים בשכונת מגוריה של האמנית במזרח ירושלים, וטוען את הדימוי בהקשרים פוליטיים. ניתן לראות שהשמלה מעוטרת ברקמת פרחים שנועדה להוסיף לה תום וחן, כמקובל בבגדי ילדות. אלא שבניגוד לשמלה של ילדה או תינוקת, שעשויה להציף תחושות של התפעמות ורוך, הדימוי שיצרה אבו חוסיין מטריד ואינו מרפה.

גם ביצירה זו אבו חוסיין מטעה במכוון את תודעת הצופים, בעזרת מה שאני מכנה "תחבולה חזותית".2 לדברי אבו חוסיין, השימוש במעטה נועד להקנות לשמלה מראה של שכבת בטון דקה, כשבפועל אין זה בטון.3 השימוש ב"תחבולה חזותית" זו תובע התבוננות מחודשת בדימוי, וחיפוש אחר המשמעות החדשה שנוצרה. לדברי אבו חוסיין, השימוש בטכניקת הזרה זו מבטא את הפער בין היחס המשפיל כלפיה בתוך המשפחה לבין הפינוק שבו אמורה הייתה לזכות כבת יחידה במשפחה בת ארבעה בנים.4 ההשפלה האישית מקבלת משמעות רחבה, וניתן ליחסה גם למעמדן הנחות של הנשים הערביות במשפחה המסורתית ולחוסר השוויון שחווים ערביי ישראל בחברה הישראלית.

הפער בין האופן שבו, לתחושתה,5 היא נתפשת בעולם החיצוני לבין המתרחש בעולמה הפנימי, בא לידי ביטוי באופן סימבולי בפער בין פנים לחוץ בדימוי שמלת התינוקת ללא גוף; בצורה ובתוכן, או ליתר דיוק – בהיעדר התוכן. השמלה הריקה היא מעטפת גוף, קליפת אפר, העוטפת חלל ריק. מעטֶה האפר מעלה זיכרון של גוף ילדה שנשרף, שהתכלה. השמלה הריקה מהדהדת את הגוף הזעיר שנועד לשכון בו. היא מטלטלת וקשה לצפייה והופכת את הצופה לעֵד.

הפסיכואנליטיקאית אליס מילר מתארת את הצורך הנרקיסיסטי של הילד בתשומת לב, הד, הבנה, השתתפות ברגשותיו ושיקוף (mirroring) כהסתגלות רגשית קדומה של התינוק.6 בתקופת הינקות והילדות מתעצב דימוי הגוף שלנו, ואילו כאן אבו חוסיין מתארת באמצעות השמלה הריקה חוויה של אִיון. בדברים שאמרה ליוצרת וחוקרת האמנות עאידה נסראללה היא מתארת חוויה קיומית של היעדרות רגשית, ובמילותיה: "למרות שאני קיימת אני נעדרת".7 הריק והקיפאון של השמלה מעלים לתודעה תגובה במצבי דחק של קפיאה – מה שמכונה "פְריז", אחת משלושת ה-F Fight, Flite, Freeze – תגובות התגוננות מול סכנה ואיום בתוך חוויה טראומטית.

השמלה כמעטפת המקיפה ריק נקשרת לטענתו של לקאן שכל יצירת אמנות נוצרת סביב ריק. לדבריו, מי שיצר את העולם לא היה אלוהים אלא הקדר, והוא היה לדבריו האמן הראשון. לקאן מתאר יצירת ריק מתוך מסה של חומר, ולטענתו, דרך האין ניתן לחשוב על היש.8 אבו חוסיין שואבת את חומרי הגלם המטפוריים ואת ההשראה ליצירותיה מתוך הריק, מתוך החור השחור והעמוק שפער הכאב, שממנו היא שואבת השראה ליצירות האמנות שלה.

לאפר יש משמעויות סמליות בתרבויות השונות. התכסות באפר נקשרת, לרוב, לאֵבֶל. במקרא ניתן למצוא דוגמאות רבות לתיאור מתאבלים השמים אפר על ראשם. לעיתים המילים "אפר" ו"עפר" משמשות בערבוביה בעניין זה.9 במיתולוגיה המצרית עוף החול – הפניקס, ציפור האש הקדושה – נשרף וקם מן האפר באופן מחזורי, והוא מייצג התחדשות ונצחיות בתרבויות שונות.

האפר נקשר לכְלַיה ולמוות, ובהקשר הישראלי גם לתחיה ולקוממיות; לניצולי השואה שקמו מן האפר ובנו חיים. הבטון כחומר גלם משתייך לתרבות הכוח הישראלית: לגברי, לחזק, ליציב, לשאיפה לנצחיות. הוא נקשר גם להגנה, לחומות מפרידות, למקלטים, לחדרי ממ"ד, לביצורים, למנהרות ולאנדרטאות. כיסוי האפר מזכיר גופים חנוטים באזורים מוכי אסון, דוגמת צלְמי הנספים שכוסו באפר הוולקני לאחר התפרצות הר הגעש וזובMonte Vesuvio) ) שליד פומפיי ב־79 לספירה. במציאות הישראלית שאבו חוסיין חווה, הבטון נקשר לבנייה שנעשית על ידי פועלים ערבים, ל"עבודה ערבית", ומכאן למשמעויות ולהשלכות התרבותיות והפוליטיות הנלוות למצב זה במציאות הישראלית העכשווית.

כאמנית אקטיביסטית אבו חוסיין שולחת רמזים גלויים וחבויים למצב דברים זה. לבחירה באפר, הדומה בצבעו ובמרקמו לבטון, כפל משמעות, או ליתר דיוק כפל זהויות, באנלוגיה לכפל זהויותיה של אבו חוסיין – אמנית ערביה הפועלת בזירת האמנות הישראלית. מאחר שהאפר הוא חיפוי שמטרתו להטעות, משתמע שההסתרה/הסוואה חתרנית ונועדה להצביע על מצב עניינים לא פתור, שהחברה הישראלית מעדיפה להתעלם ממנו ולא להתמודד אתו, אך הוא רוחש ומבעבע מתחת לפני השטח.

חומרי ההקשחה השונים שבהם השתמשה האמנית גורמים לשמלה "לעמוד". הכתפיות מקנות לה מראה של כלי קיבול או שק נשיאה, ובעיקר מזכירות "באלה",10 מֱכל שניתן למלא, לרוקן ולנייד, דוגמת אלו שמשמשות בבניה ובחפירות, ומכאן, הדימוי יוצר אנלוגיה להשלכות רווחות בתרבות הפטריארכלית על תפישת גוף הילדה כ"מכל" שנועד במהותו העיקרית לרבייה.

באלה. התצלום באדיבות חברת "Bulldog מרכז חומרי בניין ואספקה טכנית", פתח תקוה

אם כן, לפנינו שמלת ילדה מטלטלת, שאף תינוקת לא תוכל ללבוש. זוהי שמלת זיכרון, מצֵבה, יד לטראומה. מקשֶה של אפר קר המוצב כניגוד לגוף החם של התינוקת. אבו חוסיין יוצרת מתוך הכאב האישי, אך הייצוג חורג ממנו אל חוויות קשות של אלימות והתעללות בפעוטות ובילדים חסרי ישע במסגרת המשפחה ובמסגרות חינוכיות, שלהן אנו עדים בכלי התקשורת חדשות לבקרים.

בשבעה באוקטובר 2023 התפרץ לתוך מקלט ארצנו הר געש של אש ושנאה יוקדת, ומפלצות אדם קמו עלינו לכלותינו. דימוי שמלת התינוקת המטלטל היה לשמלת זיכרון. מצֵבה לכל התינוקות חסרי הישע שנספו בברוטאליות נטולת אנושיות. השמלה היא יד לטראומה. עדות מצמררת לרשע ולזדון שיכול לשכון באדם, מקשֶה של אפר קר, המנוגד לגופה החם של התינוקת הנעדרת ולחום אנושי בכלל. האפר הסימבולי, המחפה את שמלת התינוקת הרכה, אינו יכול לחפות על המציאות המרה. השמלה הקפואה, כמו בתגובה לטראומה, נוקשה ועומדת יציב, אך יש בה כדי למוטט את רוח המתבוננים בה. השמלה הריקה מקיפה חלל קטן, אך מצטרפת לחלל העמוק שהשכול מרחף בו ומהדהד כאב ואובדן. זוהי שמלת רפאים מצמררת.

 

תהי נשמתם של כל התינוקות ושל כל הנספים והנספות, ושל כל הנרצחים והנרצחות צרורה בצרור החיים. ואולי, כמו עוף החול המיתולוגי, יפציעו מתוך האפר חיים חדשים. תקווה לתקומה.

הצג 10 הערות

  1. בעקבות התערוכה התפרסם ב־2022 הספר שמלה-סימלה: חזרה לאנטיאה – מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית, עורכות: נעמי טנהואזר וריטה מנדס־פלור. את הספר הוציאו לאור גלריה "אגריפס 12" וגלריה "מרי" בירושלים בסיוע "העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל". הדימוי של חנאן אבן חוסיין מופיע בספר
  2. לפי מילון אבניאון המקוון, תחבולה היא "סכמה להטעיה". בפרק הראשון הרחבתי על אודות משמעויות "התחבולה החזותית"
  3. בשיחה טלפונית שניהלנו ב־5.4.2021
  4. שם
  5. שם
  6. אליס מילר, הדרמה של הילד המחונן: והחיפוש אחר העצמי האמיתי, דביר, תל אביב, 1992, עמ' 27–24
  7. עאידה נסראללה, "אמנות, בזות, פמיניזם: המגעיל, הדוחה והבזוי בעבודותיה של חנאן אבו חוסיין", בתוך מגדר, כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם, גיליון 5, דצמבר 2018, עמ' 8
  8. רות גולן, חלל, חלום חלון: פסיכואנליזה וחוויית האמנות, רסלינג, תל אביב, 2019, עמ' 192
  9. על תמר בת דוד המלך נאמר "ותקח תמר אפר על ראשה" ( שמואל ב, יג'; יט') וכן בספר איכה, ב': י' נאמר "העלו עָפָר על ראשם חגרו שקים"
  10.  המילה "באַלה" משתייכת לאוצר המילים החקלאי ופירושה חבילת חציר בערבית, אך שורשיה מצויים כנראה בשפות לטיניות. ראו כתבה של הלשונאי רוביק רוזנטל: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/920/549.html

2 תגובות על שמלת האפר – שמלת רפאים

    […] אותו) על פני האמנות שהוא יוצר?"; דליה בכר כותבת על פסלה של חנאן אבו־חוסיין "שמלת האפר"; ומסה פואטית ואישית של אבשלום סולימן, על ואל סופי ברזון […]

    מקומם שטקסט המתפרסם כעת, ועוסק בעבודה ספציפית זו, לא מתייחס, אף לא במילה, להרג ולהרס שעודנו ממיטים על עזה, ובפרט לרצח חסר האבחנה של ילדים שנקברים תחת בטון, עפר ואפר – לא אפר סימבולי אלא ממשי מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *