”גאוגרפים דוחקים בקצוות החיצוניים של מפותיהם את חלקי הארץ הנעלמים מידיעתם בתוספת הערות ׳מה שנמצא מעבר מזה אינו אלא מדבר חול נטול מים ומלא חיות טרף’…”1
HERE BE DRAGONS (”כאן יש דרקונים”) הוא פרויקט מחקר־אמנותי שנוצר בעקבות הזמנת מוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט את האמנית נבט יצחק לעבוד עם אוסף המוזיאון. שם התערוכה הוא תרגום לאנגלית של הכיתוב הלטיני HIC SUNT DRACONES. עד תקופת ימי הביניים קרטוגרפים השתמשו בכיתוב הזה, או לחילופין בכיתוב הלטיני HIC SUNT LEONES (”כאן יש אריות”) או בציורי מפלצות שונות, לסימון במפה של חבל ארץ שעדיין לא נחקר. בעזרת הכיתוב הזה סומנו גבולות העולם המוכר למערב, קצוות הידע, ומכאן גם תחילתו של הלא־נודע. חוסר ההיכרות עם אותם חבלי ארץ (בעיקר דרום־מזרח אסיה) הוביל להכרזתם כמרחבי סכנה. באופן זה האזורים הלא־מוכרים, שלא היה ידוע עליהם דבר, לא נותרו ריקים — הם התמלאו בפנטזיה ובחרדה. בתהליך שכלל שהות ארוכה בחדרי האוסף, מחקר מקיף על אודותיו ומפגשים עם חוקרים ואוצרי האוסף, בחרה נבט יצחק להזמין את הקהל לשוטט עימה במרחבים העמומים שמעבר לקצוות הידע, או במילים אחרות, להתרחק מהרעיון שמוזיאון הטבע על אוספיו השונים הוא ייצוג של הטבע או של הידע שלנו על הטבע.
חוקרות וחוקרים שונים חשפו זה מכבר את מנגנוני הכוח של המוזיאון, המכתיבים את אופן תצוגת הטבע, ובכך בעצם מעצבים את הידע שלנו עליו. לדוגמה, דונה הארווי (Harway) טענה שהדרך שבה מוצגת יבשת אפריקה במוזיאוני טבע ברחבי העולם עשויה ללמד אותנו על כיבוש היבשת על ידי האדם הלבן יותר מאשר על היבשת עצמה והחיים בה. זאת מכיוון שלדבריה אין שום דבר ”טבעי” בדיורמות המציגות מיני־סצנות של הקפאת רגע בזמן שבו עדר פילים אימתני צועד במרכז המוזיאון, או נמר עומד לטרוף איילה מאחורי לוח זכוכית, או אימא גורילה חובקת את הגור שלה תחת עץ מפלסטיק. יתרה מזו, על פי הארווי, לכל היותר אלו תיאורים של מסעות הציד והכיבוש של אפריקה ושל החיים בה, הממקמים אותה כגביע נוסף בנרטיב שמספר המערב לעצמו על עצמו. שנים מאוחר יותר, ובהמשך לכך, רייצ׳ל פוליקווין (Poliquin) התמקדה בפוחלצים המוצגים במוזיאון הטבע וטענה שהם ייצוג של געגוע אנושי. על פי פולקווין, הפוחלץ הוא בעל חיים שנוטרל מסביבתו הטבעית, התרוקן מעצמו והתמלא בנרטיבים ובמטפורות הקשורות לסיפור שלנו, לא לסיפור שלו. לטענתה, התהליך הזה הופך את הפוחלץ לאובייקט שאוצר בתוכו קסם, יופי, ראווה, סדר, נרטיב, אלגוריה וזיכרון, בין כמחווה ליופיו של הטבע הסובב אותנו, כמזכרת ממסע מפרך שעשינו, כמופע ראווה לאיתני הטבע שהכנענו, כמופע אימים שאנו חייבים להישמר ממנו וכד׳.
נבט יצחק, סטיל מתוך HERE BE DRAGONS, 2023
בהמשך לערעור יכולתו של המוזיאון להיות היכל ניטרלי המציג את הטבע כפי שהוא, בכאן יש דרקונים יוצרת יצחק מופע ראווה של מנגנוני איסוף הידע ותצוגת הכוח, המאפשרים לנו את תחושת הידע על אודות הטבע. לדוגמה, בעבודה ”מלכודת אור” מתבוננת יצחק בתהליך ההיררכי של הטקסונומיה — ארגון הסדר וההיררכיה שיוצרים את האינדקס המוכר של עולם הטבע. יצחק מתמקדת בדרך שבה המידע נאסף. מלכודת אור עובדת בדרך פשוטה מאוד: ממקמים מקור אור חזק באזור חשוך ואוספים את החרקים שנמשכים אל האור. אחר כך אפשר ללמוד על החרקים, לבחון, למיין ולסדר אותם, ובהמשך לקבוע עובדות ולהפוך את מה שנאסף (את החרקים עצמם) למידע (על אותם החרקים). תהליך זה בבסיסו מציג שתי בעיות: בעיה אחת היא, שהמידע שנאסף לעולם יהיה מוגבל למרחב המלכודת עצמה והחרקים שנמשכו לתוכה. כלומר, המרחבים החשוכים הרוחשים חיים מסביב למלכודת אינם נגישים, ולכן המידע שמלכודת כזו אוספת הוא מוגבל. בעיה אחרת היא טיבו של המידע הנשען על תופעת הימשכות החרקים לאור, שהיא חסרת הסבר חד־משמעי. כל זה אינו אומר שמחקר מסוג זה אינו יעיל, או שהמידע הנאסף שגוי, אך זו דוגמה טובה לכך שהעובדות הידועות לנו על הטבע תמיד תהיינה מוגבלות למידע הנאסף ולדרך איסופו. מכאן ניתן להניח שהידע שלנו על הטבע לעולם לא יהיה סופי. טכנולוגיות חדשות של איסוף מידע תמיד יעצבו מחדש את הידע שלנו על הטבע. לפיכך, העובדות על הטבע הן דבר זמני, דינמי, משתנה, ולכן כך גם הידע על אודותיו. אך הידיעה שעובדות אלו זמניות והידע הוא חלקי אינה עוצרת את חקר הטבע. להפך. הצורך שלנו לדעת עוד ועוד נובע מכורח הישרדותי של שליטה על הסובב אותנו. לכן, במלכודת אור בוחרת יצחק להצביע על איסוף המידע כפעולה שמעל לכול מאפשרת את התחושה המרגיעה והמנחמת של הידיעה. במילים אחרות, עצם האיסוף, הארגון, הסידור והקיטלוג מאפשרים את תחושת השליטה בכאוס הסובב אותנו.
חשוב לציין, שחוץ מחרקים (המוצגים גם חיים), שום בעל חיים באוסף מוזיאון הטבע לא נתפס והומת לצורך תצוגתו במוזיאון. רובם המוחלט של בעלי החיים באוסף מצאו את מותם בדרכים שונות ברחבי הארץ ואחר כך הגיעו למוזיאון. כמו כן, אוסף המוזיאון כולל פריטים רבים שנתרמו למוזיאון, בדרך כלל לאחר מותם של אלו שאספו אותם. כך מצאה את עצמה באוסף לטאת כוח לא־מקומית שהפכה לתיק. בכאן יש דרקונים יצחק מציגה את התיק כפי שמציגים פוחלץ. כך היא אומרת שגם התיק הוא פוחלץ. כמו הפוחלץ, גם התיק אינו מספר דבר על הלטאה עצמה, וגם הוא בעל חיים שהתרוקן מעצמו והפך לאובייקט שמספר לנו סיפור על עצמנו. ואולם דרך הקבלת תיק לטאת הכוח לפוחלץ יצחק מגלה לנו דבר־מה נוסף: היא מצביעה על דרכי התצוגה של המוזיאון כמנגנון שמכתיב את ההבדל בין טפל לעיקר, או ליתר דיוק, מנגנון שמפעיל את הצופה להבדיל בין מה שיש להתייחס אליו כאל עובדות או כידע על הטבע, לבין מה שהוא ”רק” רעש רקע של החיים עצמם. כי אם תיק לטאת הכוח הוא פוחלץ, אז מה בנוגע לתיק העור שלי? ומה בנוגע לנעלי העור שלרגליי? הרי גם על פריטים אלו אפשר לומר שהם אובייקטים המספרים משהו עליי ולא על בעלי החיים שמהם הם נעשו. לרוב, כשאני נכנסת למוזיאון, התיק והנעליים שלי לא הופכים לחלק מהנרטיב המוצג. מנגנוני התצוגה של המוזיאון מקפידים לסמן לי מה כלול בתצוגת הידע ומה לא. כַּן התצוגה, האור הדרמטי, החושך היחסי בין הפריטים, השקט, הקירות הכהים, התוויות, הטקסט שעל הקיר — כל אלו הם חלק ממנגנון הכוח של המוזיאון, שמפעיל אותי ומורה לי במה עליי להתמקד, במה להבחין, למה להאמין.
נבט יצחק, כבוד, 2023, מתוך HERE BE DRAGONS
כמובן, הנרטיב הוא לב־ליבו של מנגנון התצוגה. הוא נוצר על ידי בחירת האובייקטים והצבתם בסמיכות זה לזה. אם נחזור לרגע אל עדר הפילים המדומיין, לדוגמה, נבין שהיה אפשר להביא את הפריטים מאזורים שונים ביבשת אפריקה, כלומר שמקורם אינו בהכרח מעֵדר אחד. ואולם גודלו הפיזי של העדר הצועד באפלת המוזיאון תחת תאורה ממוקדת מדגיש מיד את כוחה של הקבוצה. על פי פוליקווין, עדר פילים כזה הוא המשל, והאדם וכוחה של הקהילה האנושית הם הנמשל. כלומר, כשאנו מתבוננים על עדר הפילים אנו מקבלים מיד שיעור על החיים שעלינו לחיות בעצמנו על פי אמות המוסר המקובלות במערב. זה גם המקרה בדיורמת הנמר והאיילה (החזק והמהיר מכניע את החלש האיטי) והגורילות החבוקות (אהבת אֵם לעולם תנצח).
בכאן יש דרקונים יצחק זורעת בדרך דומה סיפור מקומי על התקופה שבה אנו חיים כיום. הפוחלצים שהיא בוחרת להציג בחלל התערוכה עקומים, מעוותים, בלויים, ולכן מעלים שאלות רבות. לדוגמה, העבודה ”הפרת אמונים” היא ראש ראם ממולא קש שמת בשנת 1968; ”חזיר” הוא חזירון מפוספס שנאסף בשנת 1969; כבוד הוא פסל עץ של עיט שכנפיו מונחות לצידו; כוח הוא תיק לטאת כוח לא־מקומית; ”צבוע” הוא באלג2 של צבוע מפוספס שמת ביום שבו נולד. כל אלו מוצגים ליד פריטים שלא נזקקו לשם, כגון שתי מזוודות מאובקות מלאות צואה, תוספתן של שפן סלעים ופוחלץ של ראש איל הכרמל ארוז בשקית, שפיו סתום בספוג שימור.
החוקר והאוצר ג׳ובאני האלוי (Aloi) טוען ששימוש בפוחלצים באמנות עכשווית חושף את הבעיה האונטולוגית של הפוחלץ — הידיעה שמה שמוצג אינו בעל החיים אלא תוצאה של יחסי אדם־טבע שהוגדרו על ידי הכלכלות הטכנו־קפיטליסטיות של האנתרופוקן (עידן האדם). לטענתו, עצם הצגת בעל החיים על חלקיו מחייב את התייחסותנו אליו כאל חומר בלבד ולא כאל בעל חיים. זה מה שהופך אותו לאובייקט, שבה בעת מדגיש את המרחק שלנו מבעל החיים ואת הצורך שלנו להתקרב אליו. לשיטתו של האלוי, השימוש בפוחלצים באמנות עכשווית הוא בדיוק לשם הצגת הרגע הזה, שהוא קורא לו בעל חיים ”בנסיגה”. יתרה מזו, הצגת בעל החיים כחומר מדגישה שאף על פי שאנו מנסים להתקרב אליו — לתפוס אותו, לגעת בו, להביט בו מקרוב ואף לפחלץ אותו (כדי שיישאר לנו לתמיד) — הוא עצמו איננו. לכן הצגת הפחלוץ הרע, הפגום (ופריטים נוספים ש”נקלעו” לאוסף), כמו במקרה של הפריטים שבחרה יצחק לשלב בכאן יש דרקונים, אינו מסמן שמשהו השתבש עם בעל החיים. לטענת האלוי, הפחלוץ הפגום מדגיש עוד יותר את ההכרה שכיום, בצל משבר האקלים, הטבע פשוט אינו נגיש עבורנו. האלוי מוסיף שכל שנותר לנו אחרי ההכרה הזאת הוא רק ההתפעלות מהערעור והחורבן של ייצוגים קלאסיים של הטבע.
נבט יצחק, HERE BE DRAGONS, מראה הצבה, 2023, צילום: שי בן אפרים
מול תחושת ההלם מהרס כדור הארץ, ההגות האנתרופוקנית מציעה שינוי להנחות המוכרות לנו על היחס בין האנושי לטבעי, כפי שכותבים חגי בועז ועפרי אילני. אי אפשר עוד להתייחס אל הטבע כרקע לפעילות האנושית ולספר את ההיסטוריה רק כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות, כאשר ”כדור הארץ הופך לגורם שיש לו תפקיד מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע”.3 היקפי ההרס והחורבן בעידן האדם מאיימים על איזון המערכת האקולוגית ושלמותה, וכך, באופן פרדוקסלי, האדם עצמו מהווה איום ממשי על המשך האנושות. יתרה מזו, לדבריהם, המונח ”טבעי” חסר משמעות כעת, כאשר כדור הארץ מתפקד כ”בית חרושת ביולוגי ודיגיטלי בשירות הציוויליזציה האנושית” (שם). הם מביאים את הבחנתו של ברונו לאטור (Latour), שלפיה הטבע הוא ”ארטיפקט תרבותי”, כדי להציע את הבנתו שבעידן האדם המציאות היא מסדר גודל אחר ומחייבת שאלות מורכבות על היותנו בני אנוש ועל המקום והזמן שבהם אנו חיים.
הטכנולוגיה הביאה עימה את התחושה של שליטה מוחלטת בטבע ואת טשטוש הגבולות בין הטבעי למלאכותי. עבודת הווידאו המרכזית בתערוכה של יצחק עוסקת בסוגיה זו ממש. העבודה, הנושאת את שם התערוכה, מושכת אליה את הצופים כמו הייתה מלכודת אור. אופן ההצבה מזמין ומפתה לשבת ולנוח בזמן הצפייה. יצחק מכניסה את הצופים לתוך העבודה בתור אדונים שבפניהם מתנהל מופע ראווה של מוזיאון טבע סוריאליסטי. זה שיאה של התערוכה. כמה מבעלי החיים המוצגים קפואים, כמה מהם בתנועה, רובם כבולים למקומם, אחרים משוטטים בחלל ואחד קופץ או מצליח לברוח. כמה מהדימויים נראים הגיוניים, כגון בעלי כנף קפואים או חדף בצנצנת, ואחרים ממש לא. לדוגמה, הקוף שיושב על כַּן, הלווייתן השוחה בעודו קשור, הג׳ירף התלוי שיורד מן התקרה או יונק הדבש שבשקשוק כנפיים מדליק נורה. רבים מהפריטים, בוודאי כל החיים שביניהם, נרכשו על ידי יצחק ממאגרים אינטרנטיים שמספקים תצלומים מסוג זה — תצלומי בעלי חיים על רקע מסך ירוק, המאפשר ניתוק של בעל החיים מסביבתו הטבעית ונטיעתו בכל מקום. בדרך כלל תצלומים אלו מיועדים לשימוש בסרטים, בסדרות ובפרסומות. בחיפושה אחר בעלי חיים שונים גילתה יצחק שכמו באוספי המוזיאון, גם באתרים אלו המאגר מוגבל בעיקר לבעלי חיים קטנים כגון אוגרים, חתולים ובעלי כנף — בעלי חיים שניתן להשיג בקלות יחסית ולצלמם בסטודיו. בעלי חיים גדולים יותר ישנם מעט מאוד, מאחר שקשה ללכוד אותם ולשלוט בהם. נוסף על כך, הקטעים הקיימים במאגרים אלו קצרים במיוחד. הסיבה לכך היא אחת מן השתיים — בעלי החיים בורחים מיד או אינם זזים, מה שמוביל להפעלת מניפולציות שונות על מושאי הצילום כדי שיישארו במקום ויהיו מעניינים יותר. כלומר, השימוש הנפוץ בתצלומים כאלה מקדם גם הוא דימוי שגוי של הטבע, בדרך שאינה שונה בהרבה ממה שמוזיאון טבע עושה.
בעצם הערבוב של מה שנתפס כאמת (פריטים מאוסף המוזיאון) לבין בדיה גמורה (פריטים ממאגרי דימויים), יצחק יוצרת מופע סוריאליסטי של מוזיאון שאינו משטה בצופה החשדן. במוזיאון הטבע של יצחק דבר אינו נסתר עוד, להפך: זה מרחב שבו הגבולות בין ידע לדמיון אינם קיימים, ולפיכך שניהם בעלי מעמד אונטולוגי זהה. זה האינדקס של מנגנוני הידע והכוח. אך בד בבד עם חשיפת המנגנונים נעלמת גם תחושת הידיעה המרגיעה והמנחמת. בכך מזכירה לנו יצחק שכמו בזמנים שלפני ימי הביניים, גם כעת, בעידן הפוסט־אמת וה”דיפ־פייק”, אנו מתנהלים בעולם בתחושה חשדנית, לעיתים מלאי פחד וחרדה, והדרקונים כבר לא מוגבלים לאזור שמעבר להררי החושך — הרי הם כאן, בכל מקום.
מאמר זה פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה HERE BE DRAGONS של נבט יצחק במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב.
