כרוניקות

כרוניקה – פרק א'

לפני 27 שנים, ב־19.11.1996, התפרסמה בג'רוזלם פוסט, עיתון יומי ישראלי ותיק המתפרסם בשפה האנגלית, ידיעה תחת הכותרת "תערוכת אמנות פלסטינית ראשונה במוזיאון ישראל מתחילה היום". בגוף הידיעה סופר על חליל רבאח, ארכיטקט ואמן מרמאללה, שהעמיד מיצב במוזיאון ישראל. המיצב, מנהרה תלויה באוויר שנארגה מרצועות של צמר גפן וצמר פלדה, נראה ממבט ראשון, כך מתואר בידיעה שנלקחה מסוכנות הידיעות אי־פי, כחומה בלי פתח. רק אם מחפשים מוצאים שלוש כניסות למסדרון, מנהרה רכה. האמן סירב בתוקף לדבר על הסמליות בעבודתו. עוד דווח שכדי להקים את התערוכה רבאח נזקק לאישור כניסה מיוחד לפלסטינים, המוגבל בשעות, ולהעביר למוזיאון שמות של עשרה אנשים, קרובי משפחה וחברים, שיקבלו אישור מיוחד להגיע לפתיחת התערוכה. בהמשך ישיר (הכתבה קצרה ויבשה, נטולת כל שמץ של אירוניה), מצוטטת דוברת המוזיאון, שאומרת כי המוזיאון מקווה שהתערוכה תפתח את הדלת למבקרים פלסטינים שיבואו למוזיאון וכן לתערוכות עתידיות נוספות של אמנים פלסטינים.

כרוניקה – פרק ב'

ארבעה חודשים לאחר מכן, ב־14.2.97, מדווח עיתון "כל העיר", מקומון ירושלמי, שהעבודה הנקראת "קיר תלוי" של חליל רבאח נשרפה כליל. המצית, תלמיד ממגמת האמנות בתיכון מקיף עין כרם, שביקר יחד עם חבריו לכיתה במוזיאון ישראל, הודה בהצתה. המוזיאון הגיש תלונה במשטרה. בשיחות שערך מנהל בית הספר עם תלמידיו לאחר המעשה, הם טענו שההצתה לא היתה על רקע לאומני, ושהם לא ידעו כלל שהאמן ערבי. המצית וחבריו (שלושה) היו בתוך המנהרה, הם יכלו להישרף חיים, העיד אחד התלמידים. תלמיד אחר התפלא על מה כל הרעש ואמר: "זה היה משחק, התעוררה השאלה אם החומר מתלקח בקלות, ואז החבר בדק". תוך שניות המסדרון הארוך שרבאח ארג בעבודת יד, התכלה והפך לאפר. המאבטחים הוציאו את הנערים במהירות ושאר התלמידים נחפזו להביא מטפים וכיבו את הדליקה. כשהאמן שמע על אובדן העבודה אמר בעצב רב: "זו היתה יצירה גדולה וחשובה, אינני יודע אם אצור כזאת שוב". מאוחר יותר, וזה לא הופיע בעיתון אלא סופר לי על ידי יגאל צלמונה, אז אוצר ראשי במוזיאון, רבאח ביקש להיפגש עם התלמיד והם יצרו יחד משאריות האפר עבודה שנתרמה למוזיאון.

עבודתו של חליל רבאח והתלמיד משיירי היצירה השרופה, 1997

רקע או פריקוול

"סף: סוז'י אריושי, גיל שני, חליל רבאח, יואב שמואלי", היא התערוכה השלישית בסדרה "פרק: אמנים צעירים", שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל ונפתחה בנובמבר 1996, שנתיים לאחר רצח יצחק רבין. כך היא כותבת, בין היתר, על העבודה של רבאח: "פקעות אמורפיות של חוטים, שהיו לראשיתם של נתונים קוויים לסמן דרך והכוונה". ובהמשך: "הכלאה־שעטנז של צמר תעשייתי אחד בצמר תעשייתי אחר, המתמזגים ויוצרים, כבמעשה בריאה אלכימי, חומר שדומה לצמר הטבעי העוטף את גוף הכבשה" (מתוך טקסט הקיר של התערוכה). אחד מכוחות העל של שפירא היה להמיר תחושות גופניות, חומריות וחזותיות למילים שופעות ונדיבות. כוח על אחר שלה היה לחבר בין אמנים מקומיים ובינלאומיים בהפקות עתירות מבעים ואמצעים, שלא רואים כמותן כיום. אמן יפני (ששהה אז בישראל) עם שני אמנים ישראלים ואמן פלסטיני אחד הציגו יחד בתערוכה שעיסוקה, המשך לתזות קודמות של שפירא, במעברים, גבולות ומצבי סף.

סוף דבר זמני

כמה ימים לפני השבעה (שבעה) באוקטובר יצא בהוצאת אסיה הספר "שרית שפירא: הגות ומעשה". אסופת מאמרים ותיעוד של מבחר מכתיבתה ומן התערוכות שאצרה שפירא במהלך למעלה מ־30 שנים של קריירה סוערת ומסעירה, מחדשת ומרתקת, פלורליסטית ועשירה. אסופה שהיא עדות וזיכרון, עקבה, וגם מחווה של אהבה וחברות. יש בספר טקסטים מוקדמים, החל מ־1983 (מאמר על פנחס כהן גן) ועד 2015 (מאמר על אסתר שניידר), שפורסמו בכתבי עת שונים, בקטלוגים, או כדף מלווה לתערוכה; וכן שני טקסטים שלא פורסמו מעולם (על שלושה מחזורי עבודות של משה ניניו ומאמר על פרויקט שעדיין לא מומש של סיגלית לנדאו, "קפה ג'יהאד"); תצלומים נדירים, כמו מכונת הקוקה קולה שקבר האמן האמריקאי דייויד האמונס בטיילת ארמון הנציב בירושלים (ושיחה מצחיקה וקסומה של שפירא איתו); מאמרי תזה ("מסלולי נדודים", "חורים שחורים: המקום הלבן"); ומאמרים על אמנים רבים שאיתם עבדה שפירא, לעתים באופן צמוד, כמו נחום טבת ורפי לביא, ואחרים, צעירים שהיו בראשית דרכם. הרכבת האווירית והספינות הנושאות לא מטוסים אלא אמנים, אוצרים, מבקרים, כותבים ועוד שהגיעו לכאן בשנות ה־90 של המאה הקודמת, הן מהעולם הרחב והן ממה שנקרא הרשות הפלסטינית, נדמות כעת רחוקות כמו חלום שהתכסה באבק ואפר אפורים וכבדים. כך גם התכנית לערוך יום עיון והשקה של הספר נגנזה לעת עתה. הוא מוצע כרגע למכירה באתר של הוצאת אסיה.

כתבתי קודם שהאסופה היא זיכרון ועדות. זיכרון ועדות מצד אחד לטיפוס האוצרותי (החד פעמי בעיניי) שאורי דסאו מכנה במאמרו המשובח בסוף הספר "ממסדי־אנטי־ממסדי". להיות בפנים ותמיד להתעקש גם על מבט חיצוני. הוא מתאר את ההבנייה המתמשכת של שפירא של מסגרת תיאורטית שאפתנית (שלא לומר גרנדיוזית, נ.ס.), שיש לה אופק אידיאליסטי, שמתעקשת על חמקמותה וייחודה של האמנות בתוך רשתות ומערכות מוסדיות שונות של סימנים ותרבות הנקראים ונחשבים כאוניברסליים. ובמיוחד על התעקשותה על הנוכחות של האמנות המקומית שנוצרה כאן, על הייחודיות שלה ונבדלותה, הנתק והסטייה שלה מהתקן של נוסחים בינלאומיים מוכרים היטב ומקובעים.

הערה בשולי הדברים

מצד שני, הספר הוא גם זיכרון ועדות למודרניזם מקומי, שיכול (אולי) היה להיות רך וקשיח בה בעת, ורוד ואופטימי, קורן וזורח, ממש כמו כריכת הספר שעיצב באופן מופתי מיכאל גורדון, היוזם וההוגה של כל הפרוייקט. הספר, כמעט 450 עמודים, שעמל רב, ארוך, מסובך ופתלתל הושקע בהם, בעריכה מחדש קפדנית וחדה של דפנה רז, האחת והיחידה. זכיתי בהזמנתם להיות שותפה למעשה הזה.

רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה.

14.11.23 – במקום יומן מלחמה

היום הוא היום ה־39 שבו עדיין לא שבו 240 נשים וגברים, פעוטות, ילדים, צעירים וצעירות, מבוגרים וקשישות, שנחטפו למקום ממש לא רחוק מכאן. בכל בוקר אני קמה ומיד מחפשת את כותרות העיתונים שיבשרו על החזרתם. במקום זאת קוראת על עוד ילדים ותינוקות עזתים שנהרגו. עקירה, התקה, דה טריטוריאליזציה, מושגים ששפירא אימצה מדלז וגואטרי ושימשו אותה בעבודתה, הם עכשיו הווה בלתי נתפס אך ממשי ואכזרי ללא נשוא. החטופים יחזרו. הם יחזרו למקום עוד יותר חסר גבולות מכפי שהיה קודם לכן. פרוץ בכל המובנים (הפיזיים והנפשיים והפוליטיים), מעורער ומפורק מכל המודוסים שהציביליזציה הציעה לנו כהגנה, אלה שנאחזנו בהם קודם; הם יחזרו אל מקום שכרגע לא ברור מה האופק שלו ואם יש לו אופק. אני רוצה בשארית כוחותיי לקוות שבתוך הרשתות והמערכות החדשות שיקומו, אולי, שבתוכן יהיה חוט ולו דק של ריפוי ושיקום, שיהיה בהן מקום קטן לספר הזה.

30.11.23 – סוף דבר זמני

את הטקסט לעיל כתבתי כפוסט בפייסבוק ב-14.11.23. יונתן אמיר, כתב על שפירא את אחד ההספדים היפים בכלל ועל שפירא בפרט והמדויקים ביותר בפוסט שפרסם ברשת, שנה לאחר מותה, (גם כן בנובמבר 2018). אני לא אביא אותו כאן, אשאיר ליונתן את המלאכה, אבל אקח ממנו את המשפט החותם: "יש אוצרים שעובדים כהיסטוריון שמסכם מהלך שהסתיים ויש כאלה שממפים את מהלכי זמנם. ב'מסלולי נדודים' סימנה שפירא מהלך רגע לפני שהתהווה. קטלוג התערוכה שחיברה הוא יצירת מופת".

בהרצאה שנשאתי בארטפורט על המסע של שרית שפירא, דיברתי על שפירא כמעצבת ובה בעת כהשתקפות של רוח שנות ה-90, סוף המאה הקודמת. רגע קצרצר ובו בדל של הבנה של היהודים בישראל שלא מאבק אכזרי יפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. "רגע של מחשבה על פתרון בדמותו של הסכם אוסלו" כותב ראיף זריק במאי 2020 במאמר על השיח המתנחלי החדש. רגע שבו הבהבה לתוך המיינסטרים הישראלי (רבין ומחנה המרכז שמאל ציוני) ההכרה שיש עם פלסטיני, שיש לו זכות קיום כאן, גם אם האשלייה של ההפרדה לשתי המדינות "היתה אמורה להתרחש במלואה רק בנקודת זמן בעתיד, שנדחתה שוב ושוב…" כותב זריק. האם השנים האלה היו הרגע האחרון שבו העולם הנקרא מערבי התעניין בישראל באופן שאפשר כיום לקרוא לו חיובי ומחייב? הרגע האחרון שבו אמן פלסטיני מרמאללה יציג במוזיאון ישראל?

שרית, חברתי, היתה אופטימית ולוחמת מטבעה ואחד האוצרים העמלים שהכרתי. אני חושבת שהיא היתה חותמת על הקטע הזה בלב שלם:

"הפסקת האלימות היא הזדמנות ליצור מרחב", כותב שיימוס היני, משורר אירי, שחי ופעל בלב ליבו של הסכסוך המדמם בצפון אירלנד, "ולא רק בזירה הפוליטית אלא ברמת המודעות האישית של כל אחד – מרחב שיאפשר את צמיחתה של התקווה. ובמילה תקווה אני מתכוון לאופן שבו הגדיר אותה ואצלַב האבֶל, כי נראה לי בדרך שבה הגדיר את המונח טמונה בהירות סטואית שיש בה כדי להתקבל על דעתו של כל אדם הניחן בראייה ריאליסטית בצפון אירלנד, יהא בן מתיישבים או גאלי, פרוטסטנטי או קתולי, אופטימיסט או פסימיסט. תקווה, על פי האבל, אינה זהה לאופטימיות. זהו מצב נפשי יותר מאשר תגובה גרידא למצב. אין זו הצפייה לכך שהדברים יסתדרו, אלא האמונה שיש בשביל מה לעמול, יהיו התוצאות אשר יהיו. שורשיה העמוקים ביותר מצויים ביסוד הטרנסצנדנטלי, מעבר לאופק. האמת הברורה מאליה של כל זה היא בוודאי דבר מה שעליו ניתן יהיה להשתית תהליך של שלום.

תרגום: ליאור שטרנברג, עמ' 96-98, בספר "הפסקת אש: מבחר שירים ורשימות", שיימוס היני.

נעמי סימן-טוב ערכה יחד עם דפנה רז ומיכאל גורדון את הספר ״שרית שפירא: הגות ומעשה״
הוצאת אסיה, 2023