1973 – מפת סימון הזיכרון

בשנת 1972 הושלמה בנייתה של האנדרטה המרכזית בקרית טבעון, שמוקמה בקצה העליון של "גן הבנים". הפסל, יחיאל ערד, עיצב מונומנט בדמות מחסום טנקים ענק, שבצילו חוסה מבנה בטון, המזכיר אוהל, ועליו חקוקים שמות בני הקריה שנפלו במלחמות ישראל. האם יכול היה מישהו לדמיין כי חודשים אחדים לאחר חנוכת האנדרטה יתווספו לאוהל הבטון 24 שמות חדשים? קרית טבעון, אז עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, הוכתה בתדהמה נוכח האסון שנחת עליה באוקטובר 1973.

כשהן עטופות על ידי הקהילה וראש המועצה המקומית דאז, עמיחי בן-דרור ז"ל, פנו המשפחות השכולות להקמת מרכז שינציח את בניהן באמצעות חיי יצירה ורוח, מרכז שיהווה לב פועם לקהילה הקטנה והמדממת, שיעניק משמעות חדשה לחינוך ולתרבות הישראלית סביב שימור זיכרון הבנים. במשפחות הללו היתה גם משפחתי, משפחת מרנין, שאיבדה את שני בניה, פנחס (פינק'ה) ויאיר, שני שריונאים שנהרגו ביום השני למלחמה בשתי הגזרות שלה. פינק'ה היה קצין צעיר, שנאלץ להיקרע מאמי, בחודש השמיני להריונה, כדי להשתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן. לא זכיתי לפגוש אותו. נולדתי ביום חורף אחד בנובמבר 1973, שלושה ימים לאחר שהתקבלה ההודעה הרשמית על מותו.

סבי וסבתי פעלו שנים רבות למען הקמתו של מרכז ההנצחה, וסבתי אף התנדבה בו מאז הוקם ב-1987. תערוכה זו, לציון 50 שנים למלחמה, שאני אוצרת בין כתליו ביחד עם עמיתתי, האוצרת מיכל שכנאי יעקבי, היא רגע משמעותי בחיינו. גם מיכל איבדה את אביה בעת שירותו הצבאי, בבקעת הירדן ב-1969. העובדה שאנו חולקות גורל ומקצוע סייעה לנו בבואנו לממש תערוכה מורכבת זו. ביקשנו להתגבר על אתגריה מתוך אמונה כי חשיבות חברתית ותרבותית גדולה טמונה במעשה הצגתה.

פצע שטרם הגליד בשיח הישראלי

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973 ונמשכה שלושה שבועות, עד ל-24 באוקטובר. עם זאת, חילופי האש, שנמשכו עד להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (31.5.1974), כפו על הכוחות המגויסים להישאר בקווי האש ובמחנות הצבא למשך למעלה מחצי שנה. בתקופה קצרה שילמה החברה הישראלית מחיר כבד: 2,656 הרוגים, 7,251 חיילות וחיילים פצועים בגופם ובנפשם ו-294 חיילים שנפלו בשבי. לאלה יש להוסיף עוד אלפים שפגיעתם בנפש לא הוכרה, או שהוכרה באיחור של שנים רבות. במהלך תקופה זו, היו משפחות רבות נתונות בחוסר ודאות לגורל יקיריהן. אווירת כאוס וחרדה היו מנת חלקן בבואן לברר האם יקיריהן נפצעו ומצויים באחד מבתי החולים, האם נלקחו בשבי או שמא נהרגו. אווירה זו של הלם ההפתעה ותוצאותיה הוחלפה בסערת ה"מחדל", אשר פרצה בחברה הישראלית במלוא עוזה במחצית 1974 בצורת הפגנות גדולות מול הכנסת, תביעות להקמת ועדת חקירה, מאמרי עיתונות ארסיים וקיטוב מהותי בין שתי התנועות שקמו בעקבות המלחמה: "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". לראשונה פרץ בציבור משבר אמון חריף בפוליטיקה הממסדית, בצבא ובמנהיגיו.¹ תחושת הכישלון והדכדוך שפשטה בישראל הביאה עמה זעזוע עמוק לחברה הישראלית: חילופי שלטון ועלייתו של שלטון הימין לראשונה, ערעורו של מיתוס ה"צבר", גל של חזרה בתשובה וגל אחר של עזיבה ("ירידה" מן הארץ).²

משבר ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים נחשב לפצע שטרם הגליד בשיח הישראלי, ונדמה כי הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם. עוד מוקדם לנתח את שבר הימים המדממים שאנו חיים בהם, אך ניתן כבר לומר בביטחון שקבוצה מדור לוחמי מלחמת יום הכיפורים וחלק מן המשפחות השכולות תופסים מקום נכבד בין קבוצות המחאה נגד הרפורמה המשפטית שמובילה ממשלת ישראל. מיצב הטנק, הנושא את הכיתוב ״דמוקרטיה״, שהציבה קבוצת לוחמי כיפור 1973 נאבקים על דמותה של המדינה ברחוב קפלן בתל-אביב, מגלם את עוצמת החיבור שעדיין קיים בין ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים לבין אירועי ההווה, ואת הקשר שמסמנים הלוחמים והמשפחות השכולות בין משבר האמון שיצרה המלחמה אז לבין משבר האמון הנוכחי.

"הזיכרון הקולקטיבי של 1973 הולך ומסתמן כהפרעת דחק פוסט-טראומתית מתמשכת במרחב הציבורי," קובע גדעון אביטל-אפשטיין בספרו 1973 הקרב על הזיכרון.³ לדעתו, הציבור בישראל עוד לא השלים עם המלחמה וכל עיסוק בה נתקל בזיכרון מושהה ומשובש. מלחמת יום הכיפורים ממשיכה לתבוע את מקומה בזיכרון הקולקטיבי שלנו מתוך תחושה של אי-נחת, הנובעת מסיבות רבות: החברה הישראלית טרם השלימה תהליך חקר עצמי עמוק באשר למלחמה; החברה הישראלית לא הכירה בטעויותיה, היכתה על חטא או לקחה אחריות עליהן; את הציבור מלווה תחושת כישלון אשר ברבות השנים הולכת ומתחזקת באשר לתוצאותיה של המלחמה; משקולת המחיר האנושי הכבד בגוף ובנפש, אשר מתעצם ככל שההכרה בנפגעי הנפש גוברת וככל שמתגבר קולם של בני הדור השני; הציבור בישראל טרם נחשף למלוא המידע האותנטי לגבי המלחמה כתוצאה מחיסיון שעדיין מוטל על מסמכים רבים.

שירז גרינבאום, החופשה הראשונה שלהם, 2015

השתיקה הרועמת של המוזות 

בספרו המקיף, מייחד גדעון אביטל-אפשטיין פרקים אחדים לדיון בייצוגיה של מלחמת יום הכיפורים בספרות, הקולנוע, בטלוויזיה, ברדיו ובפזמונאות, אך אינו דן כלל בייצוגיה באמנות החזותית. חסרונו של דיון מעין זה אינו מפתיע נוכח העובדה כי עד היום טרם התקיימה בישראל תערוכה קבוצתית מוזיאלית מקיפה אשר עניינה הוא מלחמת יום הכיפורים. שתיקתן של המוזות רועמת.

התערוכה "1973 – מפת סימון הזיכרון" היא איפוא ראשונה מסוגה, בהציעה מבט פנים-אמנותי, רב-דורי וביקורתי על מלחמת יום הכיפורים. תערוכות קבוצתיות בודדות שהציבו את מלחמת יום הכיפורים במרכזן התקיימו לאורך השנים, אך הן התמקדו ביצירותיהם של לוחמים, לאו דווקא אמנים, והתקיימו בחללי תצוגה שאינם נמנים עם שדה האמנות המרכזי. ניתן להזכיר, לדוגמה, שתי תערוכות שנפתחו בשנה האחרונה: "1973 – יומן משא" בבית "יד לבנים" בנתניה (אוצרת: אורלי עזרן)⁴ ותערוכה במושב ברקת (אוצרת: אידית אלמגור).⁵ תערוכות אלה חשובות בהזדמנות שהעניקו ללוחמים לשעבר לשתף את הקהל ביצירתיות המהווה מפלט לנפשם הפצועה, כפי שניסחה זאת האוצרת אורלי עזרן: "אמנות היא הדבר היחיד שניצח את המלחמה עבור הלוחמים האמנים."

במלאות 40 שנה למלחמה שאל מבקר הקולנוע של עיתון הארץ, אורי קליין ז"ל, מדוע הופק כאן רק סרט עלילתי אחד שעסק במלחמת יום הכיפורים (בהתייחסו ל"כיפור" של עמוס גיתאי). "האם זה בגלל היחס ההיסטורי האמביוולנטי עדיין כלפי הזיכרון שלה? …האם היעדר סרטים העוסקים במלחמת יום כיפור בתולדות הקולנוע הישראלי אינו מסמל דווקא את נוכחות הזיכרון שלה, שמוטל כצל ארוך על ההיסטוריה של המקום הזה והתרבות הנוצרת בו?".⁶ גם השיח סביב הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11, 2020. במאי: ירון זילברמן), שנוצרה שנים אחדות לאחר פרסום כתבתו של קליין, העלתה שוב את סוגיית האמביוולנטיות והעדר העיבוד האמנותי לטראומה מרכזית זו.

עיבוד חוויות המלחמה והשפעותיה בולט בהיעדרו אפילו יותר בשדה האמנות הפלסטית. איתמר לוי, המתייחס לאמנים ולאמנות אחרי מלחמת יום הכיפורים, מיטיב להסביר לקונה זו: "אמן המנסה לתקשר טראומה ימצא עצמו במהרה עומד לנוכח חוסר יכולתה של השפה למסור חוויה בלי להרוס אותה."⁷ העובדה שלא נאצרה עדיין תערוכה מוזיאלית מקיפה המוקדשת למלחמת יום הכיפורים עשויה להעיד על הקושי ועל המורכבות הטמונים בעיסוק בטראומה, שהיא בעת ובעונה אחת אישית וקולקטיבית. את היצירות שבכל זאת התייחסו למלחמה בשנות ה-70 יש להבין במסגרת השיח המושגי על כישלון הייצוג של שפת האמנות, שרווח בתקופה זו.⁸ יהושע נוישטיין, אמן מושגי מרכזי פעיל בשנות ה-70, כתב: "…האמנות מתעלה אל מעבר לקונפליקט ולהיסטוריה. האמנות היא עיסוק נרקיסיסטי, המגדיר וחוזר ומגדיר את עצמו בתמורות בדיוניות."⁹ ברוח זו יש להבין את היעדרה של מלחמת יום הכיפורים מן התערוכה הקבוצתית החשובה "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974. אוצרים: יונה פישר ומאירה פרי להמן), אשר עסקה באופני רישום חדשים ומופשטים שאף לא אחד מהם התייחס לאירוע המכונן שהתרחש רק כמה חודשים קודם לכן.

אורי קצנשטיין, ראש, 2014 ,יציקת גבס צבועה, באדיבות משפחת קצנשטיין, 13-10-15 סמ, צילום: יורם אשהיים

כיצד ניתן לתת ביטוי לטראומה בתוך שיח המבטל את יכולתה של האמנות לגעת בקונפליקט ובהיסטוריה? הטראומה היא מסמן אניגמטי המייצר עוד ועוד מסמנים, השואפים לייצגה תוך מודעות לכישלונם הצפוי מראש. מסמן אניגמטי, כיוון שמעצם טבעה מתבטאת הטראומה בחוסר קוהרנטיות, בפיצול, בבלבול, בשיבוש רצף המחשבה, בזיכרונות מקוטעים.

יצירתה של מיכל נאמן, "העיניים של המדינה", מדגימה את המפגש בין מגבלותיו של ייצוג הטראומה לבין מגבלותיה של שפת האמנות.

נאמן הציבה על חוף הים של תל-אביב שלט ובו ציטוט מדבריו של לוחם במלחמת יום הכיפורים, שאמר כי החרמון הוא "העיניים של המדינה". המטאפורה ההירואית הפכה בן רגע לביטוי שגור שסימל בעיני הציבור את "הניצחון". בתום הקרבות, כתבה נאמן שלט בכתב יד מרושל ובמרחב תל-אביבי המנותק ממוצב החרמון. נדמה שהיא מגחיכה את הביטוי ומבליטה את כל מה שלא נאמר, את הטראומה הבלתי נתפשת.

מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974

בדומה לנאמן, גם דוד גינתון פנה למדיום הצילום ולשפה המושגית כדי לאותת על משבר הסימון. עבודותיו מ-1974 המוצגות בתערוכה זו מדגימות את אבחנתו של איתמר לוי כי "האמנות הפוסט-מושגית היתה אמנות פוסט-טראומטית".¹⁰ גינתון ביקש לסמן בהן את משבר האמון, האיוולת וכאב המלחמה.

בתוך המושגיות של שנות ה-70 ניתן לכלול גם תת-זרמים, שכולם דחו את אמצעי האמנות המסורתיים – הציור והפיסול – לטובת אמנות המשתמשת בגוף, בשפה, בצילום ובחומרי היומיום.¹¹ בתחילת 1974 הציג יגאל תומרקין ציורי אקריליק על בד שבהם שולבו הדפסים של צילומי קרב, צילומים של משה דיין ואריאל שרון, ודימוי בהשראת ה"פופ-ארט". באותה השנה יצר רפי לביא קולאז' על דיקט המתייחס לרב-אלוף דוד אלעזר (דדו), שנמצא על ידי ועדת אגרנט כאשם המרכזי בתוצאות המלחמה.¹²

לצד סימנים מובהקים הקשורים במלחמה, נוצרו בשנים שלאחריה פעולות אמנותיות-פוליטיות שייתכן וניתן לקשור ביניהן לבין תחושות הייאוש, התסכול ומשבר האמון שגרמה המלחמה.¹³ ביניהן פעולותיהם של פנחס כהן-גן ואביטל גבע, המיצגים הפוליטיים של אפרת נתן, פעולתו של יהושע נוישטיין ברמת הגולן ב-1974, ועוד.

עדות לריבוי הקולות ביחס למלחמה נמצא ביצירתו החשובה של מרדכי ארדון, שנוצרה בערך באותה התקופה, הטריפטיכון "יום כיפור 1973.¹⁴ בשפתו הסמלית המופשטת יצר ארדון מעין רקוויאם חזותי לאסון מלחמת יום הכיפורים ולמלחמות בכלל,¹⁵ מעין אלגיה "…הערוכה במבנה של טרגדיה יוונית."¹⁶ ביצירתו קישר ארדון בין יום כיפור היהודי לבין המלחמה שפרצה ביום זה עצמו בשנת 1973. את היצירה יש לקרוא משמאל לימין, כמעין טרגדיה יוונית, כאמור, המתפתחת במבנה בעל משמעות מבחינת סדר התרחשותו. הלוח הראשון, "כל נדרי", מציג את ה"סצנה" הראשונה ב"טרגדיה" – ערב יום כיפור 1973, ונראים בו, בין היתר, קטעים מתוך תפילת "כל נדרי", וכן רמזים לאסון המתקרב בדמות פיסות נייר או עור קרועות ותלושות, המרחפות במרחב שמיימי. הלוח המרכזי, "קורבן", מתקדם בזמן, ומתייחס למלחמה עצמה ולקורבן הנורא שגבתה. בולטים בו שני כתמים אדומים ענקיים שגבולותיהם כנחילי דם הפורצים לכל עבר. ניתן לראות בהם גם פרחים, המתקשרים בתרבות העברית (ובתרבויות אחרות) עם דם החללים. בלוח הימני, "רקוויאם", נראות אותיות ה"נופלות" לכאורה באי סדר, אך מצטרפות יחד לפסוק "איך נפלו גיבורים" (שמואל ב', א, יט). לוח זה מציג את החמה בליקויה לצד גופים שמימיים.

מרדכי ארדון, יום כיפור ,1973, 1974 – 1975, כל נדרי (משמאל), קורבן (במרכז), רקוויאם (מימין), שמן על בד, מוזיאון תל-אביב לאמנות. © באדיבות עיזבון ארדון, צילום: מוזיאון תל-אביב לאמנות בידי אברהם חי

ביטויים למלחמת יום הכיפורים ניתן למצוא גם בתערוכה "אמן-חברה-אמן" שהתקיימה ב- 1978 במוזיאון תל-אביב, על אף שלא התמקדה במלחמה.¹⁷ בטקסט הקטלוגי שליווה את התערוכה ציינה האוצרת, שרה ברייטברג: "בשנות השבעים חלק גדול מן העשייה האמנותית מביע עמדות על מצבים חברתיים שהם תוצאה של הזמן והמקום. […] מלחמת יום כיפור, מוות, גבורה, כאב וחידלון, הם נושאים אופייניים לתקופה שאיננה נרתעת מעיסוק בשאלות הגדולות והכאובות ביותר." ¹⁸

המרד בבצלאל כתגובה למלחמה

נראה כי התגובה הקולקטיבית המשמעותית למלחמה בשדה האמנות הישראלי היתה מה שזכה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית לכינוי "המרד בבצלאל".¹⁹

מורים וסטודנטים מחו על מה שהגדירו ככפיית החלטות והתערבות גסה של הנהלת המוסד בחופש האקדמי, ושיבשו את הלימודים במוסד למשך כשנתיים, בשנים 1977 – 1978.²⁰ המורים – משה גרשוני, יחזקאל ירדני, אביטל גבע, מיכה אולמן ואחרים בעלי השקפה שמאלית-ליברלית, דחו את השיעורים בנוסח הרגיל לטובת פעולות אמנותיות לשינוי חברתי. לתפישת עולמם, שהושפעה עמוקות מיוזף בויס,²¹ חברו סטודנטים שהגיעו לספסל הלימודים היישר משדה הקרב, חלקם פצוע בגוף ובנפש. ביניהם ניתן להזכיר את דוד ריב, דוד וקשטיין, יורם קופרמינץ, ארנון בן-דוד ואחרים. היו אלה אמנים בראשית דרכם, אשר טראומת המלחמה העירה אצלם טראומות שחוו הוריהם – בין אם היו שורדי שואה או מהגרים שהשתקעו בארץ בעשור הראשון להקמת המדינה.²² מיכה אולמן העיד: "…הייתי מרחיב… שהסיבה למרידת הסטודנטים נעוצה גם בתקופה: ב-1973 היתה מלחמת יום כיפור… הארץ היתה כמרקחה… הסטודנטים היו יוצאי המלחמה… בהבשילם, התפרץ העניין. טראומות המלחמה והרצון למרוד בסמכות הוביל אותם למרידה בהנהלה…".²³

דוד וקשטיין, שנפצע במהלך הקרבות, נמנה, כאמור, עם הסטודנטים המורדים, וכך תיאר את התקופה: "כשעליתי לבצלאל ללמוד אחרי ההחלמה הראשונית, מצאתי שם במחזור 1975 – 1979 חברים לטראומה… אי אפשר היה להפריד בין החיים לאמנות. לעסוק בקו, כתם, רגישות לירית, היה פינוק… אני נכנסתי למעבדת הצילום וראיתי את הצבעוניות של הטנק".²⁴

אירוע אמנותי נוסף שניתן לקשרו למלחמה (וגם למרד בבצלאל) התרחש בבית האמנים בשבוע מיצגים ב-1979. מנחם חיימוביץ’, ממנהיגי המרד (שלימים היגר לארה"ב ועזב את עולם האמנות), יצר מטווח מיניאטורי שהתרחש כפרפורמנס. ארנון בן-דוד מספר: “הוא העמיד כמה מטרות קטנות מקרטון. ליד אחת היה כתוב ראש ממשלה, ליד השנייה שר בממשלה. והוא נתן למי שהתנדב לירות ברובה אוויר במטרות האלה…".²⁵

קובי לפיד, סריקה מתוך יומן מלחמה, 1973

מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להדהד בשדה האמנות מאז ועד היום, כשכל מלחמה ומבצע שבאו אחריה מעירים אותה מתרדמתה המדומה בזיכרון האישי של מי שנכח בה ובזה הקולקטיבי. רובם המכריע של אמני המרד בבצלאל לא פסקו מלהגיב לטראומה האישית שלהם באמנות ובפעולות החברתיות והפוליטיות שבהן היו מעורבים לאורך השנים. קו ברור נמשך מן הטראומה וממשבר האמון שחוו בעקבות המלחמה לבין האקטיביזם החברתי-פוליטי-אמנותי שהפך נר לרגליהם. מבין קבוצת המורדים ראוי לציין את תערוכת היחיד "אוקטובר" של יורם קופרמינץ, אשר הוקדשה למלחמה.²⁶ בביקורת לתערוכה, שהוצגה בדיוק לפני עשור, כתב יונתן אמיר: "תערוכתו של קופרמינץ מבקשת להסב את המבט למלחמה שגם אם שאון תותחיה נדם לפני עשרות שנים, הרי שהיא נוכחת כמציאות הנתונה בלופ אין סופי".²⁷

גם אמנים צעירים יותר, כאלה שחוו את המלחמה בגיל הנעורים, הגיבו אליה בדרכים שונות לאורך השנים. ניתן לציין את תערוכת היחיד של גילי מייזלר, "הנטייה להיתפס לפרטים", שהוצגה ב-1994 (גלריה לימבוס, אוצר: מאיר גל). מייזלר, שאיבד את אחיו במלחמה, עיצב מיצב המגיב לפרקטיקת ההנצחה באתר לחיל השריון בלטרון. חלק מן המיצב מוצג בתערוכה שלפניכם.

מפת סימון הזיכרון – חמישה עשורים של יצירה

התערוכה "1973 – מפת סימון הזיכרון" פורשת קורפוס מקיף של עבודות העוסקות במלחמה בישירות או בעקיפין. תחת קורת גג אחת, במרחב שהוקם בעקבות המלחמה ההיא, ננסה להתבונן על חמישה עשורים של יצירה מתוך פרספקטיבות שונות ובמבט רב-דורי.

במלאכת מחשבת זהירה נאספו לתערוכה 23 אמנים ואמניות שיצירותיהם עוסקות בהיבטים שונים של מלחמת יום הכיפורים. התערוכה מציגה מגוון נקודות מבט, עמדות רגשיות ועושר יצירתי המעידים על כוחה של האמנות לצקת משמעות בטראומה על אף הקושי למצוא שפה שתדייק אותה. עם זאת, אין היא מתיימרת להקיף את כל המבטים ואף לא לייצגם במלואם. אין זו אלא הזדמנות לפגוש מקבץ מרתק מן האמנות הישראלית שהתייחסה – מאז 1973 ועד היום – למלחמה.

במלאות 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, ניכר כי היא אינה עוד נקודה על ציר ההיסטוריה הישראלית; היא נוכחת במציאות חיינו ורלוונטית מתמיד בשיח העכשווי. התערוכה מדגימה את הפוטנציאל העצום הטמון עדיין בהדהודה של המלחמה בזירה התרבותית-אמנותית, שכן, כפי שתואר לעיל, נושא זה עדיין ממתין למחקר ותצוגה מקיפים.

תמיר צדוק, מוזיאון מלחמת אוקטובר, 2009 באדיבות אוסף פרטי, תל אביב, תצלום צבע

"מלחמת יום הכיפורים היא האירוע הציבורי-הפרטי החשוב ביותר בחיי," אומר חיים באר, ונדמה כי רבים מן האמנים המציגים בתערוכה שותפים לתחושה הזאת. בתערוכה נמצא יצירה של מי שלחמו בקרבות ושבו מהם פצועים בגוף או בנפש ויצירה של אלה שספגו את גלי ההדף מן העורף ההמום והכואב – בנות של לוחמים שנהרגו או שבו פגועים, אח שאיבד את אחיו, אישה החרדה לבעלה ולבניה. זיכרון המלחמה מגולם גם בנופים הפיסיים המסומנים בשטחה – מקלטים וצריפים, מוצבים ושרידי טנקים בפאתי שדה. נופי המלחמה, הן אלה הפורצים ממחבואי הנפש והן הגלויים לעין במרחב המקומי המוכר, כולם מהדהדים משהו ממשבר האמון והזהות שנפערו בחברה הישראלית ב-1973. העבודות המוצגות בתערוכה משלבות כאלה שנוצרו בשנים שלאחר המלחמה והוצגו בעבר בתערוכות שונות עם עבודות חדשות שטרם הוצגו. במנעד הכולל רישום, ציור, הדפס, פיסול, מיצב ווידיאו ארט מתקיים מרחב הזיכרון הקולקטיבי של 1973.

אנו רואות במרחב זה כר פורה והזדמנות לצעוד על מפת סימון הזיכרון ואולי ללמוד ממנה משהו חדש על המלחמה, ובעיקר על עצמנו. מתחם הגלריות של מרכז ההנצחה חולק הפעם לשלושה מרחבי-משנה: "גלי-הדף" (חלל הגלריה לאמנות ישראלית), "נופים מצולקים" (חלל האכסדרה) ו"הזמנה לבכי" (חלל גלריית הקומה העליונה).