האם ב"עידן של טרור" האמנים מעדיפים את עמדת השיתוק, ההתכנסות כשבלול בתוך קונכיית האמנות, או שהם ששים ליטול על עצמם את האחריות להרים קול מחאה באמצעות אמנותם? A.R.T כנגד T.N.T.
לכאורה, דרך אחת, האקטיבית, שוללת את רעותה הפסיבית, ולהפך. אך למעשה, אלה שתי תגובות נפשיות מקובלות המתייחסות ומגיבות למצב נתון, ובשתיהן נמצאים יסודות המחאה והערעור על הקיים לצד המחשבה וההרהור על החלופי.
טרור חזותי
יש אמנים ומעצבים המגייסים פורמטים מוכרים – כרזת רחוב, קריקטורה, תצלומים דיגיטליים, פוטומונטז'ים, סרטוני וידאו ופוסטים ברשתות החברתיות – כדי להשמיע את הקול האנושי השפוי ולהצביע על אפשרויות השינוי התודעתי והמעשי. אנו נחשפים לפורמטים הללו ביודעין ושלא ביודעין. הם מציבים דימויים חזותיים עזי מבע, מצמררים, מקוממים, שמנסים להכות בתודעה ולעורר אותה מתרדמתה. ניתן לכנות זאת "טרור חזותי", אך יש להבחין בין טרור זה לבין הטרור הפיזי, זה שהורג.
הבחנה ברוח זו משמיע, למשל, תיאורטיקן האמנות בוריס גרויס (Groys), שטוען כי מאבק טרוריסטי הוא מאבק אפקטיבי לכיבוש המדיה, מאבק על החדשות. לדבריו, אמנות, כמו טרור, לוקחת סיכונים, אבל אלו סיכונים מסוג שונה. בשונה מהטרוריסט, האמן מנסה לחשוף את פעולותיו. לשיטתו של גרויס, בין לאדן מוכר לנו רק כמישהו שייצר סרטי וידאו. "אנחנו לא יודעים אם הוא טרוריסט או לא, אבל אנחנו יודעים בוודאות שהוא אמן וידאו [שמייצר] אסתטיקה טוטליטרית ויעילה". גרויס שואל ומשיב: "מה זאת אמנות טוטליטרית? בסך הכל פרסומת, אבל פרסומת ללא מוצר. פרסומת שמפרסמת את עצמה. [בין לאדן] מייצר יראה כלפי איזו שליטה בתודעה רוחנית, ציפייה לאיזה דבר מדהים, אבל אתה לא יודע מה זה. זה משווק את עצמו".1
חיים מאור, ממו סופי, אוקטובר 2023, אקריליק על עץ
כוחו המצטבר של הטרור מבוסס על יצירת פחד בלתי ממוקד (של יחידים או של חברה) לנוכח סכנה שאין לה נמען גלוי לעין, מקום או זמן ספציפיים. על פי הווייתו, הטרוריסט, כמו נחש, מסתתר בחורו ומגיח במפתיע, מכה במקום ובזמן בלתי צפויים. זוהי דרכו לזרוע פחד תמידי באוכלוסיית היעד שלו. פחד תמידי זה מוביל לחרדה, לאימה, לשיתוק מערכות (אישיות או חברתיות) ולהתאדוּת המחשבה העצמאית של היחיד, שהופך לחלק מתוך אספסוף רדוף־אמוק. הטרוריסט עבר את השלב שבו היה מעוניין בדו שיח משכנע, מחנך או מקרב. כאשר הוא הופך לטרוריסט הוא כופה את מחשבתו ואת אמונתו על אחרים.
הטרוריסט מעוניין לבער את המציאות הקיימת, הממשית, על ערכיה ומרכיביה, ולהציב מולה מערך חדש של מרכיבים של מציאות וירטואלית, שאינה קיימת עדיין, שמדברת בלשון אחידה של בורות ובערות. "האדם האחיד", החד ממדי, מתאפיין בהתנהגות, מראה, מחשבה ודיבור אחידים. זוהי מציאות של כיסוי, הדחקה, ויתור ואולי דחייה של האנושי הייחודי. שפת הטרור היא שפה של מילים מאיימות ומפחידות ומילים מצפינות. פחד הוא שם המשחק, שנאה היא אמצעי ההפעלה.
אל מול הטרור ניצבת מציאות שמעדיפה את האנושיות האינדיבידואלית, זו שמורכבת מאינספור תודעות מיוחדות וייחודיות שכוללות קשת עשירה של רגשות, דמיון ומחשבה עצמית. זוהי מציאות שלבה פועם ומזרים תרבות ואמנות. זוהי מציאות שמתנהלת מתוך ובתוך שפת אמנות שָתפנית ותקשורתית. מרכיבי נשמתה של האמנות כוללים עשייה מתוך בחירה חופשית תמידית (מתוך אפשרויות ביטוי רבות), עשייה משוחררת ומשחררת. במקום ביעור המציאות, התוצר הסופי של הטרור, האמנות עוסקת בביאור המציאות ובבריאתה, בהרחבת גבולותיה ובהצתת הדמיון של החיים בתוכה. מול אנרגיות הביטול וההרס, ההשתלטות ותאוות הבליעה של האחר (שהן אושיות הטרור), האמנות באשר היא (חד תחומית, רב תחומית, בין תחומית או אין תחומית) מציעה אנרגיות שונות בתכלית: אנרגיות של בריאה ויצירה. האמנות במיטבה מבוססת על אינדיבידואליזם שתפני, ולא על אגואיזם. מטבעו, האמן מעוניין לשתף ולחלק את בריאתו־יצירתו עם הזולת. יצירה שאינה נראית או נחוות אינה קיימת. אמן אמיתי מבין שליצירה האמנותית עצמה, כחפץ, אין חשיבות. חשיבותה בכך שהיא הזמנה לדו שיח אנושי. היא מדיום, אמצעי מזרז, מכעיס, מרגש, מעורר מחשבה, אשר מנסה לפקוח את עיני רוחו של הצופה ולעוררו למצוא בתוך עצמו את התשובות למצוקות הקיומיות המשותפות. הטרוריסט, לעומת זאת, אינו חפץ בדו שיח ואינו צריך דו שיח.
השאלה "האם אפשרית אמנות בעידן של טרור?" היא שאלה שראויה למענה אנושי אחד בלבד: אפשרית גם אפשרית! ואפילו – חיונית והכרחית!
מדוע חיונית? כיוון שדווקא ברגעים קשים, במצבי קיצון, שבהם אנו ניצבים משותקים, חסרי אונים וחסרי מילים מול זוועות של מעשי טרור, מישהו צריך לעזור לנו להעז ולנסח את כל המילים החסרות: מילים מגיבות ומילים כואבות, מילים כועסות ומילים מכעיסות, מילים מנחמות ומילים שמתקוממות כנגד. למישהו הזה קוראים אמן, והוא זה שיבחר את המדיום ואת הבמה הראויים לאמירותיו (מילים או צבעים, עיתון או מוזיאון, רחוב או חדר). הוא יוכל לבחור במלים נשגבות כמו אלו של דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"; והוא יכול לבחור במילים מתפרקות ונוקשות בגרון, כמו אבות ישורון: "יַסֵר יְיַסְ/רַנִי יה/ ולַמ/וות לא /נְתַּנַנִי", שמפרק לשני חלקים את "ולַמוות", כך שה"למה" מגיח מתוכה. האמן יוכל להמציא מילים, ללחוש מילים או לשתוק את המילים, כמו, למשל, שתיקת המילים בעבודותיו של משה קופפרמן. כל האמצעים כשרים ואין סגנון ביטוי אחד שעדיף על משנהו, ובלבד שהם מציעים מחאה ונחמה, מציאות ישירה או מציאות חלופית־כיפית. כל זאת בתנאי שהם מתנהלים על ציר של אהבה מול דרך הפחד שמציע הטרור. A.R.T. מול T.N.T.
חיים מאור, שבירות ושברים, 2021, טכניקה מעורבת על עץ
מבחינתי, האמן בעידן הטרור דומה לאותו מדריך מסתורי שהוביל אדם זר שנזקק לעזרה ולא מצא את דרכו בעלטה. המדריך המסתורי נטל את הזר בידו והוליכו למחוז חפצו. כאשר הגיעו ליעד הסופי, שאל האיש את המדריך איך הוא מסוגל לפלס את דרכו בחשיכה. השיב המדריך האלמוני: "החושך והערפל אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור". עמוס עוז, שכתב על כך במאמרו "המעשים והספרים"2 מציין כי זהו תפקידו של הסופר (ובעצם, של האמן). עליו להיות המדריך העיוור, איש המילים, שתומך באנשי המעשים בזמנים רעים, שבהם הם מגששים באפלה וזקוקים לאנשי המילים שילחשו באוזניהם "זהירות, תהום", או "לעצור. לנוח", וכך להוליך אותם "דרך המכאוב, הבדידות והחושך".
בשנת 1915, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב פול קליי ביומנו את השורות הבאות: "ככל שנעשה עולמנו מחריד יותר, בה במידה נעשית האמנות מופשטת יותר ואילו עולם של שלום מוליד אמנות ריאליסטית". כלומר, בעתות צרה על האמנות להתכנס בתוך עצמה ובתוך שפתה, עליה להסתגר בתוך המגרש הביתי, "אמנות למען אמנות". בעיני, זוהי עמדה של ויתור וכניעה, בגידה של האמנות בתפקידה כמדריכת המגששים באפלה.
העמדה האחרת מצפה ודורשת מן האמנות לשמש חוד החנית של התגובה הרוחנית־אנושית למציאות הקשה. אינני מתכוון לחוד החנית במובן הצבאי, את המשימה הזו נשאיר ליחידות העילית. אני מתכוון לכך שעל האמן לשמש מקור השראה וביטוי רוחני־אמנותי הן באישיותו הנון קונפורמיסטית, בחשיבתו החופשית, היוצרת, האמיצה והנאמנה לעצמה, והן בתוצריו האמנותיים. הצייר איז'ן דלקרואה, אשר צייר את "החירות מובילה את העם", אמר לאחיו, שהיה גנרל במהפכת יולי 1830 בפריז, את המשפט הבא: "אולי לא לחמתי על הבריקדות, אבל בהחלט ציירתי אותן". לא מדובר ב"ריאליזם סוציאליסטי" או ב"ריאליזם חברתי" או בכל כינוי גנאי אחר, אלא בנכונות להישיר מבט אל הלבן בעיניה של המפלצת, ללא פחד, לקרוא לה בשמה המפורש ולקרוא עליה תיגר באמצעות אנושיותו של הדובר ובאמצעות יכולתו להציע או להצביע על שינוי. זוהי חירות אמיתית של יוצר. כפי שאמר טברסקי: "חירות הינה האפשרות לשנות", וברנרד שו, המחזאי האירי, הוסיף על כך בציניות "חירות פירושה גם אחריות ומשום כך בני אדם נחרדים ממנה". לפני כשני עשורים, בכנס שהמחיש הלכה למעשה אפשרות של דיאלוג בין יריבים השרויים במצב של קונפליקט (לאומי, דתי, גזעני או מגדרי), פגשתי את ג'וזף פיק, שהיה פעיל במחתרת האירית. שאלתי אותו מדוע ביצע פעילות טרור, והוא השיב כי "אחריות היא היכולת להגיב כשאחרים בוחרים לחיות בשיתוק" (RESPONSIBILITY IS THE ABILITY TO RESPOND).
אם כן, האם במצבי קיצון כמו אלו שבהם אנו נמצאים כעת, האמנים מעדיפים את עמדת השיתוק, ההתכנסות וההשתבללות בקונכיית האמנות? או שהם אינם חרדים ליטול על עצמם את האחריות, רוצים להשמיע את הקול האנושי השפוי ולהצביע על אופציות השינוי התודעתי והמעשי. האם זוהי דרישה גבוהה מדי מהם?
בעיניי, מול "ציר הרשע" וטכניקות ליצירת אימה שמציע הטרור, האמנות ניצבת כהצעה להתנהלות על ציר האהבה והיופי.
המאמר מבוסס על טקסט לתערוכת יחיד של יוסי למל, "טרור חזותי", שאצרתי בגלריית הסנאט באוניברסיטת בן גוריון בנגב בשנת 2006.
