קיבוץ בארי – מַכְּתוּבּ – مكتوب

1. מגיע באוטובוס עם אמא ילד קטן לראות את הדוד (אח של אמא). אנחנו מגיעים לחלקת אדמה מלאה בתלוליות אדמה ובראשן תקוע מוט תקוע שעליו דיקט או פיסת פח עם סמל של צבא הגנה לישראל. אמא בוכה ומְקוֹנֶנֶת. איני מבין, רק אוחז בידי הקטנה את שמלתה ומנסה להרגיע,  להבין את הכאב. אמא קוראת בשמו. איפה הוא? אני שואל, והיא מצביעה על התלולית. אני שולף את המוט והפח או הדיקט עם הסמל של צבא ההגנה לישראל וחופר באדמה בלי סוף. אמא מנסה לעצור אותי ולא מצליחה. היא צועקת לאנשים שיבואו לעזור, תפסיק, היא מפצירה בי, אבל אני ממשיך ולא מבין איך אפשר להשאיר אותו שם, הרי הוא לא ינשום וימות.

ילד בן ארבע או חמש.

2. המורה, מנהלת החטיבה ומנהל בית הספר ניסים מטלון בערד ממליצים לאמא לשלוח אותי לקיבוץ, לא משנה איזה. הוא כל הזמן במדבר מצייר ולא מסוגל לחזיק שעה בכיתה, הם מסבירים. אולי השילוב בין אורגניות מעשית, עבודה בשדות, פרדסים, רפת, חליבה, יעזור לו ללמוד. רוצה הגורל ויש מקום בקיבוץ בארי. אני מגיע ומתקבל כילד חוץ.

3. האוצרות זיוה ילין וסופי ברזון מקאי פונות אליי ומציעות לי להציג תערוכה בגלריה של קיבוץ בארי מתוך גוף העבודות שלי – ציורי שמן על בד. הן מכירות אותי כצייר ירושלמי ולא יודעות דבר על ההיסטוריה שלי בקיבוץ.

נקבעת פגישה. אני מגיע שלוש שעות לפני המועד והולך בין זיכרונותי בשבילי הקיבוץ, השטח שבו נטמן אחיה של אמא מימין לכניסה (השער הצהוב היום), שם נטמנו כל חללי מלחמת יום כיפור בטרם הועברו באופן מסודר לחלקות הצבאיות, כל חייל ואזור מגוריו.

משם המשכתי לחדר שבו גרתי, לכיתת הלימוד, לצריף הירוק של מייק המורה לאמנות. משם לאזור שבו כל הנוער ישב על האדמה סביב מדורה, מירון ברושי ניגן בגיטרה והבנות היו יפות כמו ירח מלא. משם הלכתי למכון החליבה הישן, שעמד שם בשלמותו, כמו אתר לשימור, ומשם המשכתי לחדר הכביסה ותא הבגדים (המספר שלי היה 18) ואז לחדר האוכל, שהוא למעשה הגלריה שבה נפגשנו. זיוה וסופי לא ידעו דבר וחצי דבר.

הן הגיעו בדיוק בזמן, ערכו לי סיור בגלריה, והחלו להציע שכאן נתלה את העבודה הזאת, וכאן את זאת וכך הלאה. לאחר שסיימו, סיפרתי להן היכן גרתי ומי היו המורים, כולל המורה לאמנות, והתרגשנו יחד. ביקשתי שירדו מהרעיון של תערוכת ציור, ויסכימו להצעה שלי: להגיע לגלריה נקיה וריקה, להיכנס לתוכה 72 שעות ולצאת אחרי שיש תערוכה. והן, בכזו ענווה ואמפתיה, ויתרו מיד על הצעתן, חקרו מעט על הכיוון, ואז קבענו תאריך ונולדה תערוכה.

בעקבות המפגש עם זיוה וסופי, בעקבות התערוכה, חידשנו קשר. זיוה קראה לזיו שופן, היחיד שנשאר והפך לחבר קיבוץ בארי. כל השאר מפוזרים בארץ ובעולם. זיו שופן אירגן ערב מופלא שאליו הגיעו כולם מארה״ב, אנגליה וכל הארץ. כולנו קיבוץ בארי במידה מסוימת, וכרגע אנחנו כואבים! זיו שופן, הילד הנצחי, נעדר יחד עם רכבו. אין לנו מושג איה נעלם.

כולנו מתפללים, כל קבוצת עירית – קיבוץ בארי.