מאמר זה הוא פיתוח של ההרצאה שנשאתי בכנס הרביעי של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל – נשים ומגדר באמנויות (יולי 2023). תודתי לד"ר רות מרקוס שהציעה שאכתוב המאמר.
***
בחיבור זה אבקש להתחקות אחר גוף עבודות אחד מתוך מכלול יצירתה של הציירת יהודית אנגלַרד.1 לצד ציורי המופשט האקספרסיביים, עזי הצבע, שחלקם גדולי ממדים, ציירה אנגלרד לאורך השנים דיוקנאות רבים, שאחדים מהם אני מזהה כדיוקן עצמי, אף שהציירת לא אמרה זאת במוצהר. אחד הדימויים שחוזרים בהם הוא העדרה של עין אחת, ולכן בחרתי לכנותו "דיוקן חסר".2 ברצוני לעמוד על משמעותו ולבחון כיצד הוא נקשר לרבדים מודחקים בביוגרפיה של הציירת. לטענתי, הדימוי חורג מהזהות הפרטית, ומתייחס לזהות הישראלית הקולקטיבית ולסוגיות פוליטיות וחברתיות במציאות הישראלית הנוגעות למגדר, השתייכות והגירה. "הדיוקן החסר" נוגע גם לתמות מרכזיות בשיח העכשווי כגון: בזות, גרוטסק, האלביתי והמפלצת.
אנגלרד, בת חמישית מתוך שמונה, נולדה בבגדד בשם פאוזִיה, שפירושו בערבית "מנצחת", על שם אחותו של המלך פארוק. אביה נאג'י צַפַר היה מהנדס הרכבות של העיר בגדד ואמה ג'ולייט (ויולט) טיפלה בילדים ובמשק הבית, ולימים הייתה צִיר במפלגת העבודה. ב־1951, כשאנגלרד הייתה כבת חמש, עלתה המשפחה מעירק והתיישבה תחילה בתל אביב ולאחר מכן עברה לרמת גן. היום אנגלרד חיה ויוצרת בהוד השרון. היא אם לשלושה ילדים בוגרים וסבתא לנכדים. בנה הבכור נבות נפטר בגיל ארבע לאחר מחלת כליות קשה. אסון זה היה שבר גדול והשפיע על המשך חייה.3 בעלה, יעקב אנגלרד נפטר בשנת 2020 ממחלה קשה.
משחר ההיסטוריה התקיים הדיוקן כייצוג של האדם. הסוגות דיוקן ודיוקן עצמי שכיחות באמנות המערבית. דיוקן נטול עין בציור מנוגד למה שהצופה מצפה לראות. לפיכך, "הדיוקן החסר" הוא הזרה חריפה של תפישת פני האדם הסימטריים מטבעם, של תפישת הדיוקן במסורת הציור הקלאסי, וחתירה תחת דפוסי הייצוג של הדיוקן השלם.
התבוננות בציורי "הדיוקן החסר" של אנגלרד מטלטלת. דימוי בעל עין אחת מוכר לנו מדימוי הקיקלופ: המפלצת המיתולוגית שעינה האחת מצויה במרכז פניה. ככל שבדקתי, לא מצאתי דיוקנאות דומים באמנות העולמית והישראלית, למעט אצל האמן כרים אבו שקרה,4 וכן בשני טוטמים שיצר האמן אורי זמיר.5 עולה כי הדימוי חריג ונדיר באמנות וטרם זכה לדיון מחקרי.6
בעקבות שיחות עם אנגלרד וקריאת טקסטים שכתבה,7 ארצה לטעון כי "הדיוקן החסר" הוא ייצוג שמטרתו להנכיח את הכאב והטראומות שחוותה ולהעניק להם הכרה חזותית. יתרה מכך, אבקש לחדד ולומר כי ציורי "הדיוקן החסר" הם "עבודת האבל" שלה,8 הכוללת התאבלות גם על אובדנים שלא בנפש (שלא מקובל להתאבל עליהם בגלוי),9 הנעשית בעזרת אמצעי ייצוג סימבוליים. להבנתי, העדר העין מייצג את האַיִן בחייה, ובאופן רחב יותר את האובדן. כותרות הציורים – "מפורקת", "אבודה", "אני לא מחוקה" – מחזקות את השערתי שאלה דיוקנאות עצמיים הפונים אל הדימוי הפנימי. משום כך אינם דומים לדיוקנה במציאות, ומבטאים, להבנתי, מצב תודעתי. גם העובדה שציירה שוב ושוב את הדימוי עשויה להתקבל כתסמין של שיחזור פוסט־טראומטי. חוקרת הספרות פורצת הדרך בתחום הטראומה קאתי קארות' מתארת את החוויה הטראומטית ככזו שחומקת מנפשו של הסובייקט בעת התרחשותה, אולם שבה מאוחר יותר לרדוף את השורדים.10
פעולת מחיקת העין מהדיוקן בציור היא פגיעה סימבולית בעצמי, בשלמות הגוף.11 זהו ייצוג של נכות, אובדן וטראומה, ומטרתו להעביר מסרים שעליהם אנסה לעמוד בהמשך. כשאנגלרד נותנת שם לציור הדיוקן ומגדירה את מצבה הנפשי, היא יכולה לשלוט בו ולקנות בעלות על הדימוי, גם אם זו בעלות מדומה.
כשאנגלרד משחזרת את תחושותיה כילדה וכנערה היא אומרת: "חייתי בתחושה של תלישות וחוסר אהבה, כששאלתי את אמי בערבית "תְ'חִבֵּנִי?" ("האם את אוהבת אותי?"), היא השיבה שאני בבת עינה ("גַלַת עֵיינִי" בערבית)". כידוע, "בָּבַת עַיִן" הוא ביטוי לדבר מה יקר ביותר, אלא שלדברי אנגלרד לא חשה נאהבת. לימים תבטא זיכרון זה ברישום עיפרון מכמיר לב (1), שבו הבת מתרפקת על זרועה של האם והעדר קשר העין ביניהן מציף את המשמעויות הפסיכולוגיות הגלומות ביחסים. הפסיכואנליטיקאית אליס מילר מתארת את צרכיו הנרקיסיסטיים הבסיסיים של כל ילד: תשומת לב, הד, הבנה, השתתפות ברגשותיו ושיקוף, ומציגה אותם כהסתגלות רגשית קדומה של התינוק.12 מילר מדגישה את הצורך של כל ילד לזכות ביחס של כבוד ורצינות, להרגיש שרואים אותו, וטוענת כי הוא חיוני להתפתחות בריאה.13 תיאוריות ומחקרים פסיכולוגיים מראים כי אי מילוי צרכים אלה יוצר ריק שאינו מתמלא לעולם.
תחושות זרות ואי השתייכות למשפחה ולחברה עיצבו את חייה של אנגלרד וקשורים באופן עמוק להגירה מעירק. תחושותיה מהדהדות את הדברים שכתב חוקר הספרות והתרבות אדוארד סעיד בממואר "עקור" (2001), שבו הוא מתאר את חוויית ילדותו כמהגר כך: "אך התחושה החזקה ביותר הייתה שאני תמיד תלוש ועקור, שאיני שייך למקום".14
אנגלרד חשה במשפחתה קיפוח ונחיתות על רקע מגדרי, שהיא שווה פחות מאחיה הבנים שזכו להערצה.15 עוד אמרה: "כשבאתי הביתה, לא היה לי שולחן משלי. מסביבי כולם הלכו: לתנועה, לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה. קינאתי בהם. רצו שאתחתן, ניסו לשדך לי. כל הזמן הייתה תחושה שמשגיחים עליי, שומרים על כבודי". הדיסוננס בין התרבות הפטריארכלית בבית ובין התרבות הישראלית החופשית בחוץ הוליד אצלה, כמו אצל מהגרות ומהגרים רבים, רצון להידמות ולהפנים את אידיאל החברה הקולטת, להשתלב, להשתייך, "להשתכנז".
יהודית אנגלרד, מחיקת זהות 2, 2016, שמן על בד, 80X100 ס"מ, אוסף האמנית
מחיקת זהות
כאמור, אנגלרד נולדה בשם פאוזִיה, והשם יהודית הוענק לה עם עלייתה לארץ. אפשר לומר שהייתה זו פעולת מחיקת הזהות הראשונה שחוותה, אשר נעשתה על ידי התרבות ההגמונית האשכנזית ששלטה בארץ, בדומה למהגרים רבים. החוקר והמשורר סמי שלום שטרית היטיב לתאר זאת, בהומור מר ועוקצני, בשירו "אלה שמות".16 לימים, תבטא תחושות אובדן אלה בציורים שכותרותיהם "מחיקת זהות" (2) ו"אבודה".17 מחיקת הזהות האלימה ביותר מופיעה בדיוקן "ראש",18 שבו היא לשה בעזרת מרית ובידיה את הפנים לעיסת צבע שמַחקה באכזריות את הזהות. ניתן לקשור פעולה הרסנית זו למחיקת הזהות האלימה שהתרחשה עם הגעת המשפחה ארצה. לדברי אנגלרד, שלטונות ההגירה קרעו את תעודת הזהות של אביה וכן תמונות של בני המשפחה באקט ברוטלי וטראומטי, שמטרתו להכחיד, ולמעשה להכחיש את המסורת, התרבות והמורשת של ארץ המוצא.19 אנגלרד מציינת במרירות כי למרות ניסיונותיה, לא עלה בידה לגלות מהו תאריך הולדתה. בציור "פאוזִיה" (3) דמותה מצוירת כנערה־אישה ודיוקנה שלם ואינו חסר. ניתן לומר שבדיוקן זה העניקה הכרה לילדה/נערה שנתלשה מעברה ולשמה בערבית, שנמחק על ידי ההגמוניה השלטת ואשר, כמצופה ממנה, הוכחש על ידה.
אנגלרד מודה בכאב שהתנכרה לשם הולדתה עד שבגרה. תופעה זו של התנכרות לכל מה שמשתייך לתרבות המוצא מתאר הסוציולוג וחוקר התרבות יהודה שנהב־שהרבני.20 בספרו "היהודים־הערבים: לאומיות, דת ואתניות",21 הוא מתאר את ההכחשה האישית שלו כלפי מוצאו והתרבות הערבית, ואת מאבקו בהוריו ובתרבותם, שנתפשה בעיניו כתרבות עוינת, שאותה ביקש למחוק. שנהב־שהרבני מציין שמחקריו חשפו בפניו שאין מדובר בהכחשה אישית, אלא ב"הכחשה קולקטיבית" של הזהות המזרחית. בה בעת למד שהכחשה קולקטיבית מולידה הכחשה אישית.22
יהודית אנגלרד, פאוזיה, 2012, שמן על בד, 110X160 ס"מ, אוסף האמנית
ההכרות המחודשת שלה עם תרבות המוצא, עם המסורת, השפה, המוסיקה, הריחות והשמות, הציפה געגועים והולידה ציורים שכותרתם בשפה הערבית־עיראקית, דוגמת "גִ'רְג'רִיָה" (תתחילי ותתקדמי); "קְסְ'בִּיָה" (לכי על זה, תשיגי את זה); "לַא תְְחֲא'פֵן" (אל תפחדי) "ווּצָ'ה אֲבּיֵיד" (פניה לבנות) ועוד. שפת האם האבודה שבה אליה מתהומות השכחה והביאה עמה פיוס וריפוי, שיבה הביתה. בספרה "זרים לעצמנו" טוענת ז'וליה קריסטבה כי לא לדבר בשפת האם משמעו לשאת מעין מערת קבורה, או מעין ילד נכה, יקר וחסר תועלת.23 חוקרת התרבות והיהדות חביבה פדיה מנסחת את אי היכולת להביע את מה שמפכה בפנים כ"גלות", ובלשונה "מה שלא מתגלה – גולֶה".24 אפשר שיצירות אלה, שבהן ניכרת התחברותה לשורשים, מבשרות את הציורים שבהם תעסוק בהגירה ותמחה על הדיכוי.
השלכות ההגירה צפו ועלו לתודעתה של אנגלרד בשלבים מאוחרים בחייה ובאופן בלתי צפוי. בעקבות האביב הערבי ב־2010 הכירה, באיחור של כארבעים שנים, בדיכוי המשפחתי והממסדי שחוותה.25 לדבריה, זיהתה בתוכה את המחאה האישית נגד חסמי הפטריארכליות והדיכוי, ושאלת הזהות עלתה בעוצמה. ובלשונה: "לא ידעתי למי אני שייכת, לא ידעתי מי אני".
את הציור המופשט שכותרתו "מהגרת" (4) (10 מ' אורכו) בחרה להציג על רצפת הגלריה. מדברים שאמרה ניתן ללמוד כי פעולה זו מבטאת את הזדהותה עם דימוי המהגרת: "נוצרה ונמצאת במקום לא קבוע. עברה הרבה טלטולים ועדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה". פרישת הציור על הרצפה, אכן מעוררת תחושות של ארעיות ותלישות הצרובות בחוויית המהגרים. פרשנות נוספת מזהה את הציור הפרוש על הרצפה כשטיח, שאותו ניתן לגלגל במהירות ולברוח בשעת איום, ומזכירה מנוסה והתקפלות המאפיינות, לא פעם, התנהגות של מהגרים וזרים.26 גם לעובדה הפרקטית שהציור צויר בחוץ, בחצר ביתה (בשל המרחב), ניתן לייחס משמעות של החצנת החבוי – גילוי לאור היום. מיקומו על הרצפה מאפשר להסתכל עליו מגבוה, לבחון את עניין ההגירה והשלכותיה מפרספקטיבה חדשה. לא בכדי בחרה אנגלרד לקבוע את דיוקנה האמתי המצולם בתוך היצירה, "כדי להמחיש את הזהות שלי", כדבריה. חשיפת פניה היא, בעיניי, הפגנת עמדה של סוכנות, על כל המשתמע ממושג זה. הציור המשוטח נראה כמסלול הליכה, גם בשל עקבות נעליה על הבד, ואפשר שמסמן מטפורית את היציאה מעכבות העבר. בציור "לֶךְ לְךָ (מחאת הנעליים)"27 הושארו לא רק עקבות נעליה על הבד אלא גם הנעליים עצמן. אולי הן החותם שמצהיר במקומה "אני פה! אני נוכחת!" תשובה למילותיה החוזרות "לא ראו אותי! אף אחד לא הסתכל עליי ממטר! כלום! כלום! כלום!"
יהודית אנגלרד, מהגרת, 2010, שמן על בד, 210X1000 ס"מ, אוסף האמנית
"פעם כשציירתי עבודות קשות הייתי מסתירה אותן"
לכאורה, היצירות שנעשו בהשראת האביב הערבי יכולות היו לחתום את מעגל ההכחשה, הניכור והכעס שחשה ולסיים את "עבודת האבל" הסימבולית.28 אלא שכעבור שנים אחדות, החל מ־2016, אנו נחשפים לדימויי "הדיוקן החסר". לשאלה מה הניע אותה לצייר דימוי יוצא דופן זה לא נמצאה תשובה. ארצה לשער כי דווקא ההשלמה עם חוויות העבר של ההגירה והדיכוי המשפחתי והמוסדי שחררו עכבות, והנביטו את הצורך לבטא את הכאב והאובדן שעדיין רחשו בתוכה וטרם זכו לביטוי באמנות שלה.29
"פעם כשציירתי עבודות קשות הייתי מסתירה אותן". אומרת אנגלרד. היום, לדבריה, היא יכולה להרשות לעצמה לחשוף כאב ולהכיל אותו. הסתרת הציורים שהגדירה כ"קשים" נובעת לא רק מהימנעות מחשיפת כאב, אלא גם ממודעות לקושי של הצופים "להתבונן בסבלם של אחרים".30 תופעת ההסתרה, כמו ההכחשה וההדחקה, נוגעת לשלבים בתהליך האבל.31 מודלים תיאורטיים רבים משווים בין תהליך ההגירה לבין תהליכי אבל ושכול. המודלים הפסיכואנליטיים מניחים שההגירה מעוררת תהליכים פסיכולוגיים מוקדמים ומחיה אותם.32
אחד הציורים המטלטלים, המבטאים, לדעתי, את כאב השלכות ההגירה, הוא "מהגרת בכחול" (2016) (5), המתאר פרופיל של דמות בעלת עין אחת וללא גוף אנושי, הדומה יותר לעוף פגוע, נשענת על קו חום, רופף. הדימוי מצויר באלכסון, דחוק לקצה הבד החשוף ללא רקע או שיוך, תלוש ומנותק מסביבתו. משיכות המכחול השחורות־כחולות עבות וסמיכות באזור שעוטף את הראש, והולכות ונעשות דלילות לקראת קצה הדימוי וחושפות את הבד, עד שהדימוי נדמה לעוף שנוצותיו נמרטו. הדימוי עוכר שלווה ומעורר תחושה שלפנינו גוף תלוש מסביבתו, חסר אונים, מצונף ומפרפר. הכאב חרות גם בעין האחת החלולה ובקו השפתיים המתוח. שנים לאחר מכן תצייר דימוי דומה ומטלטל לא פחות שכותרתו "אני לא מחוקה".33
יהודית אנגלרד, מהגרת בכחול, 2016, שמן על בד, 90X80 ס"מ, אוסף האמנית
משיחותיי עם אנגלרד נודע כי חוותה מסכת של טרגדיות משפחתיות: מות בנה נבות, תקיפה אלימה ומושתקת שחוותה בצעירותה, וכשהייתה בת 26 נהרג אביה בתאונת דרכים. מדבריה עולה שההתמודדות עם השכול ועם האלימות כלפיה, וכן התמודדותה עם לחצי התרבות הפטריארכלית, הייתה בעזרת הדחקה. "עד כיתה ז' אני לא זוכרת שום דבר", היא אומרת. בנוסף, אנגלרד התמודדה גם עם קשיים קוגניטיביים – דיסלקציה לא מאובחנת – ורק כעבור שנים רבות העזה לשתף בחוויותיה ולבטאם בציור.
משום כך, ארצה לחדד ולומר כי הדיוקנאות הללו חושפים לא רק כאב עצור, אלא אני מזהה בהם גם בדידות, ריק, עלבון, בושה, כעס כבוש, וכן התרסה ומחאה, שהתגבשו ומצאו ביטוי ביצירותיה. ההיסטוריונית והאקטיביסטית יאלי השַש מציינת שעבור נשים וגברים מקבוצות מדוכאות הזעם משמש מורה דרך המלמד להבחין בשקרים, לחפש את הידע, ליצור אותו ולדבר אותו.34 אנגלרד אמרה שלאחר מות בנה חדלה להאמין לאחרים והחלה להקשיב לקולה הפנימי. להבנתי, תחושות זעם ואי אמון אלה אינן פרטיות בלבד, והן נקשרות למציאות הפוליטית החברתית הישראלית הנוגעת להגירה, והן חלק משמעותי מהזיכרון הקולקטיבי של מהגרים רבים; ובניסוחו של יגאל נזרי: "רפרטואר היסטורי של השתקה, הכחשה ועוד צורות נישול הצרובות בניסיון המזרחי ומהוות בו מעין סימן היכר".35
יהודית אנגלרד, הכַלה, 2018, שמן על בד, 70X80 ס"מ, אוסף האמנית
ריק ושחוֹרוּת כביטויי אבל ומחאה
לדעתי, "עבודת האבל" הסימבולית של אנגלרד באה לידי ביטוי בכמה מהדיוקנאות שבהם השיער פרוע וניתן לזהות סימני צלקות, פציעה ושריטות על הפנים, דוגמת "הכַלה" (6). פריעת השיער ופציעת הגוף הם חלק ממנהגי האבלות המוזכרים במקרא, ומקובלים במקומות שונים בעולם עד היום.36 בהתבוננות מקרוב בציורים ובהגדלתם ניתן לזהות מצע ציורי פצוע וחבול, העשוי ממשיכות צבע עבות ומתפקעות שיוצרות סדקים ומרקמים דמויי פצעים, גלדים ושריטות. הציורים מתאפיינים במונוכרומטיות, בשונה מרוב ציוריה עזי הצבע, וברובם הרקע סביב הדיוקן כהה עד שחור. בציורים רבים הטיפול החומרי בדמות טקטילי וחושני,37 ומזכיר סגנון ציורי ילדי, אקספרסיבי וספונטני.38 דבר שיכול להתפרש כהפעלה מחודשת של יסודות נסיגתיים.39
ביטוי מובהק וטעון לאבל נמצא בציור "ריק" (7) שציירה לאחר מות אמה (2014). הפנים צבועות בשחור, צבע המזוהה עם אבל, וברקע מסגרת ריקה המייצגת, לדבריה, את ריק האובדן שיתמלא בזיכרונות. פעולה דומה ביצעה האמנית חנאן אבו חוסיין כשהשחירה את פניה בפחם לאחר מות אביה בעבודת הווידיאו "מַשְחַרַה", התאבלות.40 הציור מזכיר גם את ציורה של פרידה קאלו, "המינקת שלי ואני",41 שבו הושחרו פני האומנת ונראים כמסכה.42
יהודית אנגלרד, ריק, 2014 שמן על בד, 160X110 ס"מ, אוסף האמנית
השחרת הפנים נקשרת לזיהוי השלילי של "שחוֹרוּת", ומצביעה על צבע העור כסמן הסטריאוטיפי להבדלים אתניים ותרבותיים. אנגלרד מעידה על עצמה שהיא היחידה במשפחתה שצבע עורה כהה, דבר שתרם לתחושת אחֵרות ונחיתות. בהיבט הפוליטי נקשרות הפנים השחורות לגזענות ולאפליה, לביטוי הגנאי "שווארצע חייע" – "חיה שחורה" ביידיש – שהופנה כלפי מזרחים. כמו כן נקשר למאבק השחורים לשוויון בארצות הברית ולתנועת הפנתרים השחורים בארץ.43 אחד האמנים הישראלים המזרחים שהתייחס לסוגיית השחוֹרוּת, תוך צביעת פניו בשחור, הוא האמן אלי פטַל בתצלום "דיוקן נגטיבי".44
שלושה ציורים מ־2017 שכותרתם "מהגרת אבל ליידי", אפשר שרומזים על דימוי "הליידי" המכובד שאותו ביקשה לנכס, אולי, כפיצוי או כדימוי נכסף המוערך בחברה.45 אלא, שבכל אחד מהציורים הללו הדמות כאילו מגיחה מהאופל, והראש כמו מרחף ומנותק מהגוף.46 הפער בין הדימויים לכותרת מסגיר כאב וניתוק רגשי. באותה שנה ציירה דיוקן טעון נוסף שכותרתו "טראומה" (8). גם בדימוי זה הראש מרחף ואין רמז לגוף. הפנים נעדרות תווים, למעט העין האחת המייצגת כלי של ביקורת נגד העוולות ואת הטראומה החקוקה בגוף. הדיוקן בהיר ואף מואר, מוקף בקווים מתעגלים ובשריטות בהירות, שכמו מבצבצות מתהום החשיכה.
הציור "קפיאה" חידתי למדי ואין בו דימוי ברור שניתן לזהות.47 מתוך הכותרת אנו למדים שמדובר על מצב של קפיאה. כידוע, קפיאה היא אחד ממנגנוני ההגנה בשעת איום: Fight, Flight, freeze. לפי לואיס הרמן מצב קפיאה הוא שינוי במצב התודעתי, המאפשר לעיתים ריחוק או ניתוק מהחוויה הכואבת. מצב תודעה הגנתי זה היא מגדירה כ"אחד מחסדיו של הטבע המגן מפני כאב קשה".48 לדברי אנגלרד, הכתם האדום הזעיר בציור מעיד שיש עדיין חיים במצב הקפיאה. אולי זהו ביטוי לתקווה ולאופטימיות שהדריכו אותה כל חייה, גם בשעות קושי ומשבר.
יהודית אנגלרד, טראומה, 2017, שמן על בד, 90X110 ס"מ, אוסף האמנית
מדוע אנו מתקשים לצפות ב"דיוקן החסר"?
הגוף הסימטרי של האדם ניחן באיברים זוגיים. העדר של איבר אחד מהשניים מייצר אצל הצופים במציאות, כמו גם מול ייצוגי גוף באמנות, רתיעה וחרדה. הסימטריה הדו צדדית – בילטראלית – היא אחת מסממני אידיאל היופי המערבי, היונק גם מתפישות אבולוציוניות המזהות את הא־סימטרי, הפגום והמעוות כנחות ברמת האיכות הגנטית, וככזה שעלול לפגוע באיכות הרבייה. מאחר שזהו דיוקן אישה הוא נוגע גם למגדר ומנפץ גם את אידיאל היופי הנשי המערבי החותר לסימטריה, פרופורציה, לעור חלק ולשיער ארוך וגולש, בהשראת דימוי אפרודיטה/ונוס.
כדי לענות על השאלה מדוע אנו מתקשים לצפות בגוף החסר אשען על דבריו של היסטוריון האמנות ג'ימס אלקינס, שחקר את תגובות המתבונן בעמדו לנוכח ייצוגי גוף בכלל, ומול הגוף הכואב בפרט. להשקפתו, כאשר אנו מתבוננים בדמות מצוירת, אנו רואים את עצמנו ובכך מחזירים את המבט המצויר. יכולת האמפטיה הטבעית המצויה בכל אדם מאפשרת לנו להזדהות ולחוש את מה שהדמות מייצגת.49 לדברי החוקרת איליין סקארי , שפת הכאב היא בראש ובראשונה ניסיון של האדם הכואב לתקשר עם מי שאינו מצוי בכאב כדי להניעו לפעולה. האדם שחש כאב מבקש שיזדהו כדי שיפעלו להפסקת כאביו.50
אנגלרד מחסירה דבר יקר ערך מגופה: "בבת עין". העיניים הן איבר החישה החשוב ביותר בגוף האדם ומיוחס להן כוח מאגי. הגורגונה מדוזה יכלה לאַבֵּן יצורים חיים בכוח המבט. המבט מרכזי בשיח הפרשני העכשווי: המבט הגברי, המבט המחפצן, המבט הלבן ועוד. העיניים, ראי הנפש, הן אמצעי תקשורת לא מילולית. קשר עין הוא אמצעי להבעת רגש ולפיקוח. תקצר היריעה מלמנות את הספרות המחקרית הענפה שדנה במבט וכן את הפתגמים והביטויים הרבים שנקשרו לעיניים ומאשרים שהעיניים מביעות מנעד רחב של רגשות וכי ניתן לזהות בהן כנות ושקר, ניצוץ חיים וכבייתו. בדימויי "הדיוקן החסר" הכאב נוכח באופן חזותי באַיִן. בתחושת החסֶר, שמחלחלת לתודעת הצופה ומכירה בהשלכות הכואבות של חסר זה.
"הדיוקן החסר" ויחסו לגרוטסק ולבזות
בדיון על הגוף הגרוטסקי קובעת החוקרת כהן שבוט ש"כל יצירה המפגינה התנגדות בולטת ומופרזת לחוקי הסימטריה, הבהירות והסדר של העולם הקלאסי נתפסת כגרוטסקית".51 לדבריה, זהו ערעור על הסדר הקיים, שמעמיד בסכנה את התפישות בדבר אחידות ונצחיות. קריסטבה טוענת כי מה שמשבש זהות, מערכות, סדר, הוא שהופך דבר מה לבזוי.52 הרִיק בדימוי "הדיוקן החסר", באזור שבו העין חסרה, זועק את האַיִן, את הפגיעה, את שיבוש הסדר באנלוגיה סימבולית לכל שהיה יקר ונלקח מחייה; ולכל האהבה וההערכה שאמורה הייתה לזכות בהם ללא תנאי ואשר נעדרו מחייה. העדר העין יכול להתפרש כהשלכה כמעט מילולית לעצימת העין ולעיוורון של משפחתה וסביבתה, שהפגינו אטימות כלפי ייחודה ורגישותה. ואולי זו תשובתה לביטוי "לא ראו אותי" ששב וחזר בשיחותינו והוא קריאת תגר על המבט התרבותי ועל הפיקוח החברתי.
הגוף הנשי החסר, "הדיוקן החסר" והמפלצת
"הדיוקן החסר" של אנגלרד מזכיר דימויים של אמניות שחלו בסרטן השד וחשפו את גופן החסר.53 החל משנות ה־70 של המאה הקודמת, אמנות גוף הלכה ותפסה מקום מרכזי ביצירותיהן של נשים והציעה לאמניות את ההזדמנות לבטא באמצעות גופן גם את הנושאים שהיו בבחינת טאבו, ובהם גוף האישה החולה, הפגום, החסר, או שעבר שינוי פיזיולוגי רדיקלי. האמנית האקטיביסטית ג'ואן מטושקה הצטלמה לשער פורץ דרך בגיליון של הניו יורק טיימס מגזין (1993) כשהיא חושפת את העדר השד.54 האמנית הישראלית אריאלה שביד,55 שעברה כריתת שד, הצטלמה אף היא בדימוי טעון ומתריס, חושף ומסתיר, המתקבל גם כפרפראזה על לוח השנה הפתייני והמפורסם של מרילין מונרו.
כידוע, בקרנבל של ימי הביניים נהגו להציג יצורי כלאיים ובעלי נכויות שונות וכן אנשים מוזרים (Freak Show). המשיכה והדחייה שהם מעוררים נקשרים לפחדים קמאיים של האדם ולדמות המפלצת. "מפלצת" הוא אחד מביטויי הגנאי שעלו בהקשר לגוף הנשי החסר. הצלמת הבריטית ג'ו ספנס, שחלתה בסרטן השד, כתבה על החזה את המילה "Monstrous" לאחר שעברה כריתה חלקית וזיהתה את גופה החסר כמפלצת, מורחקת ומנודה מהחברה.56 לדברי כהן שבוט, המפלצת אינה זרה לנו. היא בנויה מחומרים מוכרים שעברו תהליך של עיוות ומשום כך היא נקשרת לאלביתי, מושג שטבע פרויד ומתייחס לחוויית "המאוים" ("Unheimliche"), למעבר הפתאומי בין הביתי והמוכר לזר, למבעית ומצמרר.57 המונחים "גרוטסקי" "מפלצתי" ו"האלביתי" עולים בהתבוננות ב"דיוקן החסר" של אנגלרד וסופחים מהם את הערעור על הסדר הקיים וחתירה תחתיו.
לסיכום, בדבריי ניסיתי לקשור את דימויי "הדיוקן החסר" וכן דיוקנאות נוספים ל"עבודת האבל" הסימבולית של אנגלרד, לטראומות והאובדנים שחוותה, ולהראות שאלה דיוקנאות עצמיים החושפים זהות חבולה וחסרה. המתח בין היש לאַיִן הוא הנושא המרכזי ביצירות. בציורים שבהם דנתי עובדו התכנים המודחקים וזכו להכרה חזותית, שהביאה לתהליך פיוס, תיקון וריפוי. בהיבט רחב, הציורים דנים בשאלות של נוכחות והיעדר, שתיקה והשתקה, מחיקה, הדרה, זרות, הכפפה, כניעה, תלישות ובדידות – אישיים וקולקטיביים. בציורים טעונים אלה מצטרפת אנגלרד לשורה ארוכה של אמניות ואמנים מזרחים, הדנים בזהות המזרחית ושואפים לכונן ייצוגים אלה כחלק לגיטימי ושריר בתרבות הישראלית. קבוצת הדימויים היא גם מסמך נוקב על תשוקתו הטבעית של האדם להשתייך, להתקבל ולזכות באהבה, הערכה והכרה. ראוי להדגיש שאנגלרד סירבה להיות קורבן של נסיבות חייה. באמונה, בדבקות ובאופטימיות נאבקה, עבדה ולמדה בחריצות. פאוזִיה־יהודית כשמה כן היא – מנצחת!
נדמה שכל הרפרנסים משמשים כדי להישאר על פני השטח. לומר שהחסרת העין מסמלת אובדן זו אפילו לא התחלה של רעיון. העבודות לא מדגימות כל מני דברים אקראיים שקראת, והאופן בו את מחילה את הדברים האלה על העבודות הוא פטרוני. אין צורך שתצדיקי את קיומן של העבודות. אני יודעת שזה נוגד את האינטואיציות של מי שבילה יותר מדי זמן בחוגים לתולדות האמנות אבל השיח הזה פשוט מייבש את הנשמה וממאיס את האמנות. או שתפתחי באמצעותן רעיונות חדשים ותגלי בהן דברים שעוד לא נכתבו או שתשבי בשקט. העבודות באמת נראות מדהימות. מקווה שיזכו להתייחסות חייה.
אגב, ישנה הלכה הנוגעות לאיסור על עשיית פסל ותמונה שאומרת שלאמן היהודי רשאי לפסל דמות אדם כל עוד הוא מחסיר ממנה עין. קריאת החסרת העין אצל אנגלרד כביטוי של איסור נדמת לי אולי פוריה יותר ויכולה גם לעזור להעמיק את קריאת האובדן שאת מספרת עליה מבלי לעשות אותה בפועל.
שי לי
| |