כמו לב שמניע גוף

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אני החזקתי מצלמה, אחרים פה בקהל אחזו מכחול או עיפרון או עכבר מחשב. ופתאוֹם, בערב ארור אחד בתחילת חודש ינואר, הפציע יריב לוין על מסך, ובאותו הרגע שמטנו את הכלים וקפצנו את היד.

ברגע הראשון היה לי ברור שאני אורז את המשפחה ועף מפה. לקראת ההפגנה הראשונה עוד חששתי שאף אחד לא יבוא. כתבתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שאני דורש מכולם להגיע, כי אם ההפיכה המשטרית הזו תצא לפועל אני, בן הזוג שלי והילדים עוזבים את הארץ. הילדים אמריקאים כי הם נולדו שם, ואני יכול להוציא ויזת אמן לארה"ב די בקלות. אבל אז הגענו להבימה, והיה מפוצץ. הבנתי שאני נשאר ונלחם.

בתחילת ימי המחאה הרגשתי שהכל עליי. אם לא אתעדכן בחדשות – הרפורמה עוברת. אם לא אעבור על כל המלל בקבוצות הווטסאפ – לא אספיק להגיב בזמן לעוד הצעת חוק הזויה שמבקשת להמיר אותי או להפלות אותי. שאני חייב לכתוב איזה פוסט – אחרת מוחקים אותי. שאני צריך לצאת לרחוב, לעשות משהו. וזה התחיל להציף אותי ונכנסתי לשיתוק וחרדה, הרגשתי שאני לא יכול לשאת את זה יותר. הייתי מוחק את כל האפליקציות מהטלפון אבל אחרי שעה מחזיר אותן. משתיק את קבוצות הווטסאפ, זורק לארכיון, אבל מיד פותח כדי לבדוק מאיפה יוצאת הצעדה. בהפגנות בקפלן הרגשתי טוב, עטוף בחוויה של קבוצת תמיכה, אבל הדרך הארוכה חזרה הביתה, כשנהגתי לבד, בחושך, הייתה קשה.

היה מתח בין הזמבורות לשקט, בין הצפיפות לבדידות, בין ההרגשה שיש בהפגנה, שאתה בסך הכל אחד מרבים הלילה, בלי שום ייחוד, לבין הנהיגה בכביש המהיר בנסיעה חזרה צפונה, כשהתודעה מתרחבת ומתחילה למלא את האוטו כולו. בנסיעות באו לי הרעיונות הכי טובים.

במקביל למימוש הרעיונות שלי, עזרתי לאחרים להוציא לפועל את הרעיונות שלהם: אם מישהי מקימה קבוצת סטודנטים לאמנות כדי לבנות מיצב, אני נרתם לייצר לה חיבורים. אם צריך להוביל שיירה לירושלים, אני שם. אם מבקשים להביא שלטים מרעננה, לעזור בעריכת חוברת על שכול ומחאה, לשדר בפייסבוק לייב, לנאום באיזו עצרת – אני קודם כל אומר כן.

***

כשמדברים על כוחה של אמנות לשנות את המציאות, מכוונים לא פעם לאמנים בתרבות הפופולרית שיש להם קהל גדול – זמרים, שחקנים או סופרים. אבל אני מאמין שלכל אחד יש את הכוח לעשות שינוי, גם אם הקהל שלך מצומצם יותר. כמו גלגל שיניים קטן שמניע מנגנון גדול ממנו, כמו לב שמניע גוף.

העובדה שיש לנו קהל קטן יותר פירושה שאנחנו יכולים ליצור קשר אינטימי יותר עם כל אדם שרואה את היצירה שלנו. אנחנו יכולים להשתמש באמנות שלנו כדי לדבר ישירות אל הלב והמוח של הצופים. אנחנו יכולים לאתגר את ההנחות, לגרום לאנשים לחשוב בצורה ביקורתית ולעורר בהם השראה לפעול. אז אל תתייאשו אם אתם מרגישים שהקהל שלכם מצומצם. תזכרו שלכל אדם שרואה את העבודה שלכם יש פוטנציאל להיות מושפע ממנה עמוקות. ויש כמובן גם את הרשתות החברתיות, שמביאות את המסרים לתפוצה רחבה בהרבה, ויש בכוחן לקרב את המרכז לפריפריה.

גדלתי בקרית גת. בימי ילדותי לא הייתה שום נוכחות בחיי התרבות לעולמות שנמשכתי אליהם. כששירתי בצבא זה היה בניגוד לחוק לקיים משכב זכר. כשלמדתי בבצלאל, בסוף שנות ה־80, לא היה לי נוח לדבר על זה שאני הומו. אך המציאות הישראלית השתנתה, לא מעט בזכות פעולות של יחידים בחיי התרבות: של צלם שעשה תערוכה, של משורר שכתב שיר, של סופר שכתב רומן, של קולנוען שעשה סרט ושל זמרת ששרה את עצמה על בימת האירוויזיון. אנשים בתחום התרבות עשו מעשים שנגעו בלבבות של רבים והשפיעו על דעת הקהל, שהודהדה בתקשורת, והשפיעה גם על פוליטיקאים ועל בית המשפט, שגם שיקף וגם יצר בפסיקותיו את המציאות. והיום, הילד שגדל בקרית גת ונתן ביטוי לזהות שלו באמנות, יכול לעמוד על במה ולומר שהוא אבא לארבעה ילדים שנולדו בפונדקאות, ושהוא חזר לגור בפריפריה ולחוש שייכות למקום ולתרום לו. זה לא מתקיים רק בתל אביב.

מי שמכיר בערך החופש מביא אותו איתו לכל מקום. אני יו"ר ועד ההורים בתיכון שבו לומדים הילדים שלי. בתחילת השנה, הוזמנתי לשאת ברכה לשנה החדשה לתלמידים. פתחתי במילים "אני רוצה לברך אתכם, עם חזרתכם מהחופשה, שלא תשכחו את החופש".

גבות התרוממו. הורים אמורים לדבר על גבולות, חוקים ומסגרת.

"אני מתכוון לחופש מסוג אחר", אמרתי להם, "חופש הוא אחד הדברים החשובים ביותר במדינה דמוקרטית. דווקא באמצעות חוקים, המדינה מעניקה לכל האזרחים שלה חופש ביטוי, כלומר, מותר להשמיע כל דעה גם אם היא לא מוצאת חן בעיני מישהו. המדינה הדמוקרטית מאפשרת גם חופש אמונה, חופש הצבעה בבחירות, חופש עיתונות, חופש הפגנה, חופש יצירה ועוד. ובלי דמוקרטיה אין חינוך. כי חינוך זה לא רק לימודים, חינוך הוא גם ערכים".

דברים דומים אמרתי גם בהפגנה מול ביתו של תא"ל אסף צלאל, שהיה מנכ"ל משרד החינוך, מינוי של יואב קיש, ושגר לא רחוק ממני בקיבוץ רמת השופט. אני מניח שאסף צלאל לא יודע מי אני, והנה באתי לדבר מול ביתו. אבל בעיניי יש טעם וערך להפגנות מול בתים של פוליטיקאים ועוזריהם, כאשר משתתפים בהן שכנים שלהם, חברים שלהם מהטייסת ואנשים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שמעניקים לאירוע הד תקשורתי. בסופו של דבר צלאל התפטר.

***

אני מאמין שלאמנות יש את הכוח לשנות את העולם. אם לא את כולו אז לפחות את שלך. אבל אני גם יודע שתהליך היצירה יכול להיות קשה ומלווה בבדידות. יש מקרים שבהם אני מרגיש שאני לא רוצה להכניס את העולם שבחוץ לתוך הסטודיו שלי. שאני לא רוצה ליצור אמנות מגיבה, אני לא בהכרח רוצה ליצור משהו שקשור לכאן ולעכשיו, אני צריך מרווח זמן לעיבוד. אבל אז אני נזכר שכאמנים יש לנו אחריות להשתמש בקולותינו כדי לדבר נגד אי צדק, יש לנו אחריות לאתגר את הסטטוס קוו ואולי גם להפיח תקווה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשתוק.

כמובן, לא חייבים ליצור אמנות מגיבה או אמנות מגויסת. אז מה אפשר לעשות? אנחנו יכולים להשתמש בכל הכלים שיש לנו בארגז. אם אני מפיק אני יכול להשתמש בכוח ההפקה שלי לטובת המחאה. אם אני תחקירן אני יכול לתרום את היכולת הזו למטה המחאה. ניחנתי בחשיבה יצירתית? אני יכול להשתתף בקבוצות בריינסטורמינג. יודע לצייר? אקח חלק בעיצוב כרזות ומודעות. לנגן? תזמורת ההפיכה תכף שוב צועדת. יודע לצלם? אין רגע אחד שבו לא נדרשות תמונות למדיה החברתית.

הדבר החשוב ביותר הוא למצוא דרך להשתמש ביכולות שלך בצורה שתרגיש לך אותנטית. אין דרך נכונה או לא נכונה לעשות זאת, כל עוד אתה נאמן לעצמך ולערכים שלך.

ולפעמים הדבר הנכון לעשות הוא דווקא לא לעשות. למשל, הצהרתי בפוסט, שגובה גם במסר אישי לשגריר ישראל בבואנוס איירס, כי אני עוצר את ההכנות לתערוכה גדולה שתוכננה לי במוזיאון חשוב שם לציון 75 שנה ליחסי ישראל–ארגנטינה. בעת הזו אני לא יכול לייצג בשום צורה את ממשלת ישראל.

ומעבר לכישרונות המוכרים, בזמנים האלה מגלים לפעמים יכולות שלא ידענו עליהן. לא ידעתי שאני יודע לכתוב. בפייסבוק, למשל, מעולם לא כתבתי פוסטים אישיים. לפני ההפיכה העליתי על פי רוב רק הזמנות או אזכורים לתערוכות. אבל זה זמן חירום, אז התחלתי להתנסות גם בכתיבה, ולעשות שימוש גם בכוח המותג מול אלפי חברי הפייסבוק שלי ועוקבים מכל רחבי העולם.

לרשת החברתית יש כוח ואני לא מהסס לעשות בו שימוש לטובת המחאה, גם במחיר התבזות על העלאת מִים מטופש במיוחד אבל אפקטיבי, שהופך לוויראלי, או דימוי תפור ברישול בפוטושופ כי אין זמן להשקיע, או חשיפת צדדים פחות פוטוגניים של המציאות שלי. אני לא חושש לשתף אנשים זרים בחרדות ובפחדים שלי, ולא רק בהצלחות. אנחנו יכולים להשתמש במותג שלנו כדי לבטא את חוויותינו האישיות ואת נקודת המבט שלנו, לעורר הזדהות. אנחנו יכולים להשתמש בפרסום שלנו כדי ליצור דיאלוג, לבנות קהילה ולגרום לשנוי לקרות.

***

האמנות שלי משקפת את מי שאני. הנושא המרכזי בעשייה שלי הוא סוגיות של זהות. נתתי להן ביטוי בעבר. תמיד אמרתי שאולי בגלל שאני גבר אני מתעסק עם גבריות, אני גיי אז יש גם הומואירוטיות, ואני ישראלי אז בישראליות, אני מהפריפריה אז במתחים בין מרכז לפריפריה, ממוצא מזרחי ויש גם לזה ביטוי בעשייה, אמן אז אני עושה מחוות לתולדות האמנות, ואני יהודי אז עסקתי בסיפורי התנ"ך. אבל אין רובד אחד בזהות שלי שהשתלט על כל היתר. רבדי הזהות שלי תמיד משולבים.

קראתי ראיון עם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה שאמר שההומואיות תופסת רק 20% בזהות שלו ולכן היא לא מרכיב דומיננטי בפעילות הפוליטית שלו. נדמה לי שבדבריו הבליט את הסכנה הגדולה שבהקצנה, את ההבדל הגדול בין תומכי ההפיכה לליברלים – הליברל יודע שהוא יכול לחיות במציאות מורכבת, שרבדים של זהות יכולים להתקיים זה בצד זה, להפרות האחד את משנהו. ומצדו השני של המתרס ראיית העולם פשטנית. זה עולם של דיכוטומיות – בעדנו או נגדנו, גבר או אישה, אזרחים צייתנים או מי שחברו לאשף ואיראן.

החרדה הגדולה שלנו נובעת מכך שאנחנו יודעים שהממשלה הזו רוצה למחוק חלקים שלמים מהזהות שלנו. למחוק חלקים מהישראליות שלנו, לסרס את היהדות שלנו, להדיר את הנשים, להמיר את הלהט"ב, לאיין את הערבי, לדחוק את הזר. בעולם החדש שהם רוצים לבנות פה אין מקום לאנשים כמונו – אין מקום לסרטים שלנו, ולתערוכות שלנו, לא לשירים שלנו, לא למיצגים שלנו ולא לספרים שלנו.

את החוטים שטווים את מארג הזהות שלנו, לא נאפשר לאיש לפרום.

עם יד על הלב אגיד לכם מה מנחם אותי – ההבנה איך תהליך היצירה מתנהל. החרדה נובעת מזה שאנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל כשאנחנו מתחילים תהליך יצירה, גם אז אנחנו באי ודאות. אנחנו סומכים על הכישרון שלנו והיכולות שלנו, על הטעם שלנו והניסיון שלנו שיהיה בסדר, והבלתי צפוי דווקא מרתק אותנו ומשמש לנו כר פעולה. בתהליך היצירה אנחנו יודעים לברוא עולמות חדשים יש מאין.

יש כאן בכנס כוחות חזקים ויצירתיים, קבוצת רב מוח של אנשים עתירי כישרון ואכפתיים. היד הקפוצה נפתחת ואוחזת יד אחות. ידו של אחד אולי קצרה אבל ידיהם של רבים ארוכות.

יחד נעצב את העולם שאנו רוצים לראות כאן – עולם שבו הגיוון משגשג, שבו קולנו נשמע, ושבו שולטות היצירתיות, החירות והתקווה.