הגלריה של ולריה

אחת האושיות המרתקות ביותר בסצנת האמנות והתרבות בחיפה היא ללא ספק האוצרת העצמאית ולריה גסלב. פעמיים נפגשתי* איתה לראיון, ופעמיים גלשנו לשיחות ברומו של עולם כי כל כך מעניין לשוחח איתה. אבל הפעם נשבעתי שהראיון הזה בוא יבוא. ויפורסם. במיוחד משום שוולריה היא מסוג האנשים שאסור לפספס, ולכם תהיה הזדמנות מדהימה לפגוש אותה בגלרית הפופאפ שהיא פותחת ביום שישי הקרוב (22.9) ברחוב העצמאות 7 בחיפה, ממש מול פאטוש גלרי בר. הגלריה תהיה פתוחה לשבועיים בלבד, ותארח עבודות של שמונה אמניות ואמנים חיפאיים משובחים וגם אירועים שונים שעליהם תצא הודעה בהמשך.

היי ולריה, מה שלומך בימים אלה?

אני פותחת גלריה וזה מאוד מרגש ומפחיד אותי. הטייק הראשון של הגלריה הזו יהיה בחגים: היא תהיה פתוחה מ־22.9.23 עד 8.10.23, סוף סוכות. זו התגשמות חלום גדולה בשבילי. הרבה זמן אני רוצה שיהיו לי חלל וגלריה ואפשרות למכור עבודות של אמנים חיפאים. יש פה המון יצירה מהממת שיושבת בסטודיואים של אמנים ולעיתים נדירות היא אפילו מוצגת על קירות – במוזיאונים או בגלריות. גם אין כל כך הרבה מרחבים כאלו בחיפה, ואני חושבת שיש פה פוטנציאל לייצר לרגע מרחב שהוא גם מעניין לתצוגה של מה שקורה פה עכשיו וגם לקנות את זה הביתה, להכניס יותר אמנות לקירות שלנו, לשמוע את הסיפורים שמאחורי האמנות. אז זה החזון, למכור אמנות חיפאית באווירה נחמדה, מכובדת, ולייצר מקום בשבילי.

ולריה גסלב. צילום: עומר מוזר

אנחנו יושבות כאן ברחוב הנמל מול פטוש והייתה פה חברת פיננסיים. הבנתי שהכל פה היה תאים, קיוביקל'ס כאלו. תוכלי לספר לי קצת על החבר'ה שהגיעו לחלל, איך התחברת אליהם ואיך נולד הרעיון?

אני דוגרת על החזון הזה זו השנה השנייה, ועשיתי בשנתיים האלה הרבה פרויקטים עם הטכניון, ביוני השקתי את התערוכה האחרונה שלי, שאחריה נחתי קצת והחלטתי שהגיע הזמן ללכת על החלום הגדול – אני בדיוק אהיה בת 40 ובשבילי זאת מתנת יום הולדת לעצמי, במקום לנסוע לחו"ל אני קונה לעצמי גלריה. אז באוגוסט יצאתי לדרכים והתחלתי לחפש. מאוד רציתי שהגלריה תהיה בבן גוריון (המושבה הגרמנית, נ.ס), ובזמן שאני מחפשת שם יוצר איתי קשר צלם חמוד בשם וניה, שהכרתי במסיבת נובי גוד אצל אנה לוקשבסקי בסטודיו. הוא בדיוק הגיע ממוסקבה ולא ידע מה הוא עושה. הוא סיפר לי שיש לו חלום לפתוח סטודיו לצילום איכותי שהוא בעצם ישכיר לחברות הפקות, ופתאום בזמן שאני מחפשת חלל בבן גוריון הוא כתב לי "מצאנו חלל בעיר התחתית, תבואי לבקר, אנחנו משפצים", ושלח לי תמונה של המקום. מיד זיהיתי שזה מול הפטוש בר וקרוב לסטודיו נעים ולברדא, מקומות שאני פוקדת הרבה.

כשנכנסתי ישר אמרתי "וואו", וכשראיתי את הקיר הזה הוא מאוד מאוד קסם לי. יש פה מין אנרגיה וקשה לדמיין שהייתה פה חברת פיננסיים כי החלל מאוד גדול. יש פה גובה של 5.5 מטר, הוא מרווח כזה. עברתי לידו הרבה ואף פעם לא ידעתי מה יש פה, כי זה מקום מאוד מרכזי אבל הוא נשאר שקוף בשבילי כי זה לא עסק שביקרתי בו, אז אף פעם לא ידעתי מה יש שם. וניה ואנטון שברו פה מלא קירות, כולל תקרה שחילקה פה את המפלסים, ופתחו הכל, עד כמה שניתן, כדי להסיר מהחלל את המשרדיות שלו. אז גילינו שלפני כן היה פה פאב, ומצאנו ציור של הרצל שותה פה בירה. קראתי באיזשהו מחקר בטכניון שהמבנה של הפטוש היה מחסן נשק בריטי, אז יכול להיות שזה היה הייעוד המקורי של המקום הזה גם.

הקיר שבו התאהבה ולריה. צילום: תאיר זרגרי

אמרת קודם שאחרי הנעילה של סלון קייפטאון – התערוכה שעשית במקום לשירה לפני שנה – פתאום הבנת שאת רוצה שהיא תקום לתחייה ושאת אוהבת לארח אנשים. המון אנשים שאלו אם העבודות למכירה אבל בעצם זה היה האוסף הפרטי שלך. אז איך הרצון שלך לארח מתחבר עם המקום הזה ומה התכניות של וניה ואנטון?

וניה ואנטון רוצים לייצר מקום שהייעוד המרכזי שלו הוא סטודיו מקצועי לצלמים, כזה שאפשר לשכור ליום או גם לשבועיים ולצלם בו הפקות אופנה או חפצים או וידאו, אבל בגלל שזה חלל מאוד גדול הם מדמיינים שיהיו לו שימושים שונים שקשורים ליצירה ותרבות – אולי בית קפה ואולי גם תערוכות. כששמעתי את החזון הזה הרגשתי שזה מאוד מתאים לי כי זה לא רק לבוא ולשכור מקום אלא ממש להיכנס למשהו שנמצא בהתפתחות והתגשמות, ואני גם בהתפתחות והתגשמות, ואנחנו ממש מתחברים – win win. הם לא יודעים בכלל עברית, בקושי יודעים אנגלית, וזה שאני נכנסת ויושבת כאן ועוזרת להם למצוא מאיפה שוכרים פיגומים, מי מפנה פסולת בניין, כל המידע הזה שאת צריכה לדעת את מי לשאול ואיפה לחפש, עוזר להם. ולי עוזר שאני לא באה לסתם חלל ריק, שכבר יש שם איזשהי תנודה.

באופן אישי מרגש אותי לעבוד עם אנשים דוברי רוסית. אני פה מגיל עשר ואני מדברת רוסית רק עם ההורים שלי, ופתאום אני מתרגלת את הרוסית שלי שזה נפלא. וגם – כשהתארחתי במקום לשירה שהיתי שם והמקום מאוד מושך סקרנים. הוא נמצא על הרחוב ותמיד היו מציצים ונכנסים אם אפשר, והיו נשאלות שאלות ומתפתחות שיחות, זה משהו שאני מאוד אוהבת. תני לי לדבר עם אנשים על אמנות וזהו, טוב לי. גם כשאני עובדת עדיף לי לא לעשות את זה בבית או בבית קפה או במשרד סגור, אלא במרחב שבו אם אני לרגע מרימה את העיניים מהמייל הזה שעכשיו טרחתי עליו אני רואה אנשים ברחוב ומישהו צועק על מישהו ומישהו מתחבק עם מישהו. להיות בקומת רחוב זה דבר שמאוד קוסם לי.

אני מתעניינת באמנות ככלי חברתי ואמנות ציבורית, אבל זה תמיד היה פרויקטואלי. זה היה עם גופים שלא למטרות רווח, גופים חינוכיים, וזה מאפשר המון אבל זה גם מוגבל, כי את צפה מפרויקט לפרויקט ובכל פעם את צריכה למקם את עצמך מחדש. בסופו של דבר אני באה, עושה שם פרויקט, ואז הולכת ולא נמצאת שם כדי לראות אותו. אז באיזשהו מקום זו הגשמה של הרצון שלי שיהיה לי מקום בחיפה. אני חושבת שצריכים להיות יותר מקומות לאמנות שהם משוחררים, שהם לא בשעות פתיחה של המוזיאונים והגלריה של בית הגפן, שאני אוהבת. אני מאוד שמחה שיש את המוסדות האלו, אבל אני רוצה מוסד שבו אפשר לראות אמנות אבל גם את המקומי. בכל מוזיאוני חיפה אין אפילו מוזיאון אחד שמתמחה באמנות חיפאית – מוזיאון חיפה לאמנות משתדל לתת במה לאמנים חיפאים אבל במידה שהיא לא מספקת לכמות היצירה שיש כאן, יש פה המון יצירה.

דיברנו בשיחות קודמות על זה שאת רואה אמנות כמשהו לא מנותק, לא סטרילי, ובאמת משתלב עם החיים. דיברנו גם על פרויקטים חברתיים יותר שעשית. עכשיו בעצם את חושבת לעשות מקום של אמנים שאת יודעת שהעבודות שלהם סתם שוכבות בסטודיו ושאת יודעת שהם רוצים למכור. איך תממשי באוצרות שלך את האג'נדות האלו?

זו שאלה מצוינת כי בסוף המטרה היא שיהיה מקום, וכדי שיהיה מקום צריך לשלם שכר דירה וצריך שגם לי תהיה פרנסה, אז אני עושה מקום שצריך למכור. וכשאני מוכרת אני מתחילה להתרחק מהציבור, לכאורה. זאת התיאוריה. אני רוצה לחקור אותה כי אני יכולה להמשיך לעשות אמנות ציבורית, אבל להקים גלריה זה בעצם להקים מקום ציבורי, ומבחינת התמהיל של האמנות – שכבר תהיה תלויה בפעם הבאה שתבואי – האמנות היא נגישה באסתטיקה שלה כי מלכתחילה אני בוחרת לפי מה שהייתי רוצה לשים בסלון שלי, אני חושבת על אנשים ואני חושבת שהבחירה מראש מוכוונת לאווירה של בית. השאיפה שלי היא לגרום לכל מי שמגיע לכאן להרגיש בנוח. כי החסם הגדול בין אמנות לציבור הוא שמקומות שמציגים אמנות לרוב מרגישים קצת מנוכרים, או שגורמים לך להתנהג בצורה שוואלה, את לא את עצמך. אז אני רוצה לייצר מקום נוח, שגם אם את לא קונה אמנות עכשיו תרגישי בנוח לשהות בו, לא תרגישי שפלשת לאיזה מקום של עשירים. קצת איקאה כזה – מכובד אבל נגיש.

קודם כל זה שאנשים יישבו פה כבר משיג את אותן המטרות. אפילו זה שאנשים יעברו ולא ייכנסו אבל הם יראו שיש – זה כבר להגיד משהו בעולם. לעזור לאנשים שיוצרים אמנות לרגע להגדיל את ההכנסה שלהם, ולו במעט, זה הרבה. אבל בסופו של דבר המטרה היא לעודד אמנים להמשיך ליצור, כי אם העבודות שלהם לא מוכרות אז הם לא מתפרנסים מספיק מדברים אחרים, כי אין מספיק סובסידיות לאמנים כאן. אז אני בכוחותיי המוגבלים כבן אדם אחד מנסה לייצר פלטפורמה למכירה, פלטפורמה שמוכרת לך לא את היצירה עצמה אלא את הרעיון שאת בכלל צריכה יצירה בבית. מי בכלל קונה אמנות, למה לקנות אמנות? אני רוצה להתחיל את השיחות האלו וזה משהו שזולג מעבר לאם תעשי פה עסקה בגלריה או לא. למשל, התייעצתי עם מפיקה שעובדת איתי אם לקחת את אחת העבודות לתערוכה, והיא אמרה "לא, את זה אני רוצה לעצמי". זה כבר אינדיקטור מבחינתי – היא שמעה את הסיפור, היא הבינה מי האמן והיא התחילה להבין שזה ייתן לה ערך אם זה יהיה בבית שלה.

מבחינת מחירים, אני עדיין לא יודעת בדיוק אבל יהיו פה יצירות יקרות. זה לא שאנשים לא מוציאים סכומים כאלה. הם פשוט מוציאים אותם על שואב אבק ששואב את עצמו, על מכוניות, על בגדים, על טלוויזיות, על מג'ימיקס, על כל מיני דברים למטבח. אנחנו בעצם מוציאים המון כסף. בתור אמנית את כל כך בתודעה של חוסר לפעמים, לקחת 5000 שקלים מההוא, לקבל מלגה של כמה אלפים ממפעל הפיס. זה די סמלי שהיה פה משרד לניהול פיננסיים, מה זה כל הכסף הזה? אז האג'נדה החברתית לא תהיה שאני מוכרת עכשיו גלויות ב־15 שקל, זה לא יהיה הסיפור, אלא  לייצר מקום שמדבר על מה קורה בין האמנות לאנשים ולהתחיל להרגיש, להבין את האפשרות הזו של לקנות אמנות, להציג אמנים מקומיים.

ראיתי הרבה גלריות שבהן הגלריסטים לא נמצאים בכלל או מאוד מרוחקים, והתחושה כשנכנסים ומסתכלים על התמונות היא לא נעימה, כאילו הפרענו למשהו. יש לי הרגשה שאת לא הגלריסטית הזו. אחד הדברים שמאוד אהבתי בגלריה שער 3 שהייתה כאן עד שנת 2018 הוא שמעבר לתערוכות, המקום היה מאוד קהילתי ומאוד חברתי – היו מפגשי יוגה, שיעורי ערבית, מסיבות. ממש נוצרה קהילה והיו הופעות, ערבי סופרים, הרצאות ועוד.

כן, לא גרתי עדיין בעיר כשזה היה, אבל הייתי פעם אחת ויש לי הרגשה שאם אנשים הגיעו לדברים האלו זה באמת משהו שנחוץ, שצריך, שיש אנשים שמעוניינים בזה. גלריות לגמרי צריכות חיים. ניהלתי גלריה אקדמית של אוניברסיטה בדרום אפריקה ועשיתי 50 אירועים בשנה כי הבנתי שלתערוכות, לא משנה איזה תערוכות אני מביאה ואיזה אמנים, אנשים לא נכנסים, וכשיש אירועים המקום מפוצץ. אז אין ספק שצריכות להיות החייאה והפעלה ושיתופי פעולה. אידיאלית אגב הייתי נשארת עם רותם ממקום לשירה, אני הייתי אוצרת והיא הייתה ממשיכה עם סדנאות הספרות. באידיאל גלריה לא צריכה להיות רק גלריה. כשניסחתי את החזון שלי לגלרית הקבע אז ממש דמיינתי שהגלריה היא כמו פסאז' ושיש רופאי שיניים וקוסמטיקאיות וחלוקת דואר, שיש גם בתי עסק אחרים. צריך שהכל יעבור דרך משהו, כי הבעיה הכי גדולה של גלריות בעולם היא בדיוק הבעיה שאותה תיארת – זה נקרא בעית האדם היחיד בחדר. ואפילו אני, שאני אוצרת, לפעמים כשאני רואה גלריה של חדר בחו"ל ומישהו יושב בשולחן אני לא נכנסת כי לא בא לי על האינטראקציה הזאת – אז אפילו עדיף מבחינתי שהוא לא יהיה שם, כי אז את נכנסת ומרגישה כמו במוזיאון.

פה אין לי את הבעיה הזו כי תמיד יהיו פה עוד שני חבר'ה, וגם מעבר לבעית האדם היחיד בחדר – יש משהו בעיצוב ובאסתטיקה שמשדר לך חוסר נוחות, זה לא רק שהוא יושב שם ואת לבד בחדר, זה גם העובדה שהכל שם משדר לא לגעת ומאוד לבן ואין מוזיקה. פה תהיה מוזיקה, נשמע רדיו ואני אארגן רמקול. וגם זה שהמקום לא מושלם – זה מושלם. יש פה מקום לא סטרילי, ועם כל האוטובוסים והמסגד את פשוט הופכת לחלק מהנוף העירוני, מונומנט. אפילו זה שהייתה פה חברת פיננסיים והיא הייתה שקופה בעיניי אבל בכל זאת הייתה חלק מהדבר הזה, וזה שאני פותחת גלריה זו אמירה, גם אם אף אחד לא נכנס לגלריה הזו – את חלק מהעיר. מישהו עומד בפקק ורואה את הגלריה. זה שהמקום מעוצב כמו אקווריום שקוף כבר משיג את המטרה.

קייפטאון דרום אפריקה. צילום: גוונדולין מאייר

אין הרבה מקומות שבהם אנחנו נפגשים ככה וגם מדברים על אמנות. פתיחת תערוכה זה באמת אירוע כזה. אני מרגישה שגלריות זה כמו חומוסיות – the more the merrier – ויש אוויר לכולם. אז יש נניח את גלריה בידרמן, שהיא די מסחרית עם קדישמנים, ומזח שזה אמנים חיפאיים צעירים, ולוקאל של אליזבת שגם בחרה להתמקד באמנים חיפאיים, והגלריה של שמעון בקסטרא שזה בהזמנה אישית ונופים. יש את סועאד בוואדי ניסנאס שפתחה את גלריה חיפה והתחילה מהאוסף שלה עצמה. לכל אחד יש את הסגנון והכיוון שלו.
אני מתכוונת לעשות אירועים בזמן הקצר שהגלריה תהיה פתוחה ואעדכן עליהם בהמשך. אבל טוב שזה לזמן קצר כי זה גורם לאנשים להגיע ולא לדחות את זה ליום שלא יגיע. משהו בי בכל זאת מקווה שאולי הגלריה תישאר באותו מקום יותר זמן, או שיהיה  פופאפ אחר במקום אחר, אבל בגדול המטרה שלי היא גלרית קבע, וכיוון שאני לא יודעת כרגע איך לעשות את זה אני הולכת צעד צעד ומצהירה לעולם שזה מה שאני רוצה, ובודקת איך העולם מגיב לזה. מה שאני חייבת להגיד הוא שהאמנים החיפאיים כל כך תומכים ברעיון, מאוד משתפים פעולה מבחינת זמינות ואני מרגישה שאני נוגעת במשהו שכולם רצו מזמן.

גלרית "יאללה שולה" תהיה פתוחה למשך שבועיים בתאריכים 22.9-8.10 בכתובת דרך העצמאות 7 (מול פאטוש גלרי בר) ותציג עבודות של האמניות והאמנים:

עבד עאבדי
עדה רימון
אנה לוקשבסקי
מריה זאיקינה
נסרין אבו בכר
רחל אניו
תאיר זרגרי
יגאל פליקס

כל העבודות מוצעות למכירה.