אי ציות אמנותי

״אי ציות אמנותי״ הוא אירוע מקוון ביוזמתן של איריס פשדצקי מגלריה ״המקרר״ ודניאל הייבלום שהתקיים ב-20.06.23.

בצל המהלכים של החודשים האחרונים ונוכח תחושת חוסר אונים הולכת וגוברת, חשבנו שהגיע הזמן להקשיב וללמוד מניסיונם של מאמנים ואמניות, אוצרים ומנהלות אמנותיות ממקומות שונים בעולם, שיחלקו איתנו מניסיונםן ויספרו על דרכי פעולה ועשייה תחת שלטון פוליטי מגביל, לא יציב ואלים. כצעד ראשון הזמנו יוצריםות שונים לערב שבמהלכו שוחחנו על מגמות דומות ושונות, על תהליכי יצירה ועל ניסיונות שיתופיים, קהילתיים וכלכליים לבלום את הידרדרותה של החברה שלנו.

המשתתפיםות:

מארק ואסילבסקי (Marek Wasilewski) – אמן ואוצר מפולין, בוגר האקדמיה לאמנויות בפוזנן וסנט מרטינס בלונדון. מנהל את הגלריה העירונית ארסנל בפוזנן, ופרופסור באוניברסיטת פוזנן לאמנויות. ואסילבסקי חבר ב־AICA ולאורך השנים כתב מאמרים רבים בכתבי עת והוציא ארבעה ספרים בשדה האמנות. כמו כן, בשנים 2000–2017 היה העורך הראשי של מגזין התרבות הפולני ״Czas Kultury״.

מריה קוליקובסקה (Maria Kulikovska) – אמנית פמיניסטית אקטיביסטית, נולדה בחצי האי קרים באוקראינה אך נאלצה לברוח משם ב־2014 ולאחר מכן שוב ב־2022 בשל מלחמת רוסיה–אוקראינה, וחיה כעת בגלות. קוליקובסקה היא אמנית רב תחומית, אדריכלית בהכשרתה, היוצרת אמנות פרפורמנס ומיצבים מעוררי מחשבה. ביצירותיה היא מתמודדת עם סוגיות פוליטיות, מאתגרת נורמות חברתיות וחוקרת נושאים כגון נשיות, זהות, התנגדות ויחסי כוחות. קוליקובסקה הציגה את עבודותיה במוסדות נחשבים ברחבי העולם והקימה את קבוצת האמנות הבינלאומית "פרחי הדמוקרטיה" בשנת 2015. בשנת 2017 הקימה, יחד עם אולג ווינצ'נקו, את בית הספר לביצוע פוליטי – פלטפורמה עצמאית אלטרנטיבית לאמנות חופשית.

זולטן שג׳די־מאשאק (Zoltán Szegedy-Maszák) – נולד בשנת 1969 בבודפשט. אמן ומרצה הונגרי, בוגר האוניברסיטה ההונגרית לאמנויות יפות בציור ואינטרמדיה. יצירותיו מתאפיינות באקספרימנטליזם ושימוש בטכנולוגיה חדשה תוך שילוב בין מדיומים שונים, החל מתהליכי צילום מסורתיים דרך ציור והדפס ועד מיצבים אינטראקטיביים של מציאות מדומה. יצירותיו זכו להכרה בינלאומית בזכות מיצביו הסוחפים משנות ה־90, הבנויים ממשקים ייחודיים וטכנולוגיה דיגיטלית וכך מייצרים מרחב אשלייתי של חקירה. משלב בעבודתו כלים חדשניים עם תהליכים אנכרוניסטיים, הן מבחינה טכנולוגיה והן מבחינת המשמעות, והוא מעמת את הצופה עם האופן בו העולם שלנו מתואר ונבנה על ידי הטכנולוגיה שבה אנו משתמשים.

מאשה זוסמן (Masha Zusman) – נולדה בחרקוב, אוקראינה (אז ברית המועצות), והיגרה לישראל בשנת 1989. בשנת 2005 ייסדה יחד עם קבוצה של אמנים ואמניות נוספים את גלריה ברבור: גלריית אמנות שלא למטרות רווח בשכונת נחלאות בירושלים, שם חיה ויצרה במשך שנים רבות. עד לאחרונה נאבקה הגלריה בניסיונות סגירה מצד עיריית ירושלים. בשנים אחרונות היא חיה, יוצרת ומלמדת בישראל וביוון, איפה שהיא הקימה ומפעילה יחד עם קולקטיב אמנים גלריה קהילתית מקומית.

***

הקדמה – איריס ודניאל:

בימים אלו של חוסר וודאות, שבהם ישראל מתמודדת עם אתגרים פוליטיים ונמצאת תחת איום של דיקטטורה בהתהוות, גם עתיד האמנות וחופש הביטוי שלנו תלוי על בלימה. לתחושתנו אנחנו בנקודת זמן קריטית ונדרש מאיתנו לפעול, להמשיך ולחפש דרכים להיאבק ולחקור את חוסנה של האמנות מול הדיכוי ההולך וגדל.

בעוד הממשלה שלנו לוקחת השראה ממדינות שבהן המוסדות הדמוקרטיים מתפוררים, אנחנו יכולות לנצל את ההזדמנות וללמוד מניסיונם של מי שלוקחים חלק במאבקים דומים. אי אפשר להתעלם מכך שהתהליכים שמתרחשים בארץ ייחודיים – הכיבוש וחיינו לצדו מסייעים ליצירת התנאים המאפשרים את ניסיון ההפיכה הנוכחי. אך למרות זאת נדמה שגם אנחנו, כמו הפוליטיקאים שלנו, נוכל ללמוד ולקחת השראה מא.נשים שלא איבדו תקווה גם תחת משטרים דיקטטוריים, והמשיכו ליצור ולהיאבק תוך שימוש ביצירתיות ככלי להתנגדות.

לכן החלטנו לשוחח הערב עם יוצרים ויוצרות ממדינות שונות – פולין, הונגריה, אוקראינה וגם ישראל – לשמוע מהם על הפוליטיקה המקומית ואת סיפוריהם האישיים. אנחנו מקוות שהשיחה הזו תהיה מפגש ראשון של השראה ולמידה, שיחה מקדימה לסדרה של פעולות עתידיות משותפות.

נתחיל את הערב שלנו עם מארק וסילבסקי, אמן, אוצר וכותב מפוזנן, פולין, המנהל של גלריית "ארסנל" בפוזנן.

וסילבסקי:

תודה על ההזמנה. המפגש והשיחה הזו בין א.נשים ממדינות שונות שחווים חוויות דומות חשוב מאוד, ונותן השראה. בתמונה שלפניכםן אפשר לראות את הגלריה העירונית "ארסנל" בפוזנן, פולין. זו הדמייה, כי אנחנו בשיפוצים, אבל כך תראה הגלריה בעוד 3–4 חודשים, לא יכולתי להתאפק מלהראות לכם את הפנים היפות יותר של הגלריה.

נתחיל ב־1989, הרגע שבו השלטון הקומוניסטי הגיע לסיומו, והמדינות במזרח אירופה, כולל כמה מדינות ברה"מ לשעבר, הפכו להיות מדינות חוק דמוקרטיות, והצטרפו לקהילה האירופית ונאט"ו. כמו רוב המדינות השכנות, פולין הצליחה פחות או יותר ליצור חברה וכלכלה חדשה, אבל גם מערכת פוליטית חדשה. זו הייתה מערכת פוליטית קלאסית המבוססת על עקרונות של חברה פתוחה ודמוקרטיה בסגנון מערבי. הסוגיה המרכזית הייתה איזון הרשויות, שלוש הרשויות והתקשורת איזנו זו את זו והיו עצמאיות. פוליטיקאים, עיתונאים ומומחים רבים בכל העולם אמרו שפולין הצליחה למדי בתהליך, עד 2015.

כעשר שנים לאחר ההצטרפות לקהילה האירופית המפלגה הימנית השמרנית זכתה בבחירות. אולי תשאלו מה השתבש, ויש לכך הרבה תשובות. חלקים גדולים בחברה הרגישו שהם נשארו מאחור עם השינויים הכלכליים והחברתיים הדינמיים, וזה הכשיר את הקרקע לתפיסה שלא כולםן משתתפיםות בשוויון הזכויות. המפלגה הפופוליסטית זכתה בבחירות. כשלעצמו, זה לא רע שמפלגה אחרת זכתה בבחירות. אבל מה שהפך להיות בעייתי בפולין הוא מטרת המפלגה להשתלט על המדינה, לפרק את האיזון בין הרשויות ובין המגזרים השונים של המדינה, להשתלט על מערכת המשפט וגם על התקשורת, ולוודא שמפלגת השלטון תהיה בעלת כוח כלכלי חזק, שהיא תמיד תזכה בבחירות, כדי להבטיח את כוחה לתמיד. במובן מסוים זו חזרה לתקופת הקומוניזם, אז היינו מדינה של מפלגה אחת ששולטת בכל היבטי החברה, וזה מסוכן מאוד. זה לא רק פוליטיקה אלא גם תקשורת, שליטה בתרבות, בכלכלה, בכל היבט של החיים. אז הייתה לנו אידיאולוגיה של מרקסיזם ולניניזם ועכשיו האידיאולוגיה היא של הכנסייה הקתולית. בהיבט הזה יש גם קווי דמיון, כי קיימת אידיאולוגיה אחת חזקה במדיניות של הממשלה.

Krzysztof Wodiczko, Newcomers (2021)

אפשר לראות את זה למשל באיסור הכמעט מוחלט על הפלות, או בשלילת זכויות להט"בים ומהגרים. ניתן לומר שיש דמיון להונגריה, בעיקר מבחינת מדיניות ההגירה, שמעולה לתעמולה ולהגברת הפילוג והפחד בחברה. המדיניות היא הפרד ומשול ונועדה ליצור מצב שבו תומכי המפלגה השלטת הם הפטריוטים האמיתיים וכל האופוזיציה נחשבים לבוגדים. כעת יותר ממחצית מהאוכלוסייה בפולין נתפסת כבוגדת, ונשללת ממנה הזכות להשתתף בשיח הפוליטי על שוויון זכויות.

מה שעוד חשוב לנו, כאנשי תרבות, הוא מדיניות הממשלה בחינוך, מדיניות היסטורית ותרבותית. אני חושב שלא צריך לדבר בישראל על המדיניות ההיסטורית של הממשלה. הסוגיה הכי גדולה היא יחסי יהודים–פולנים, במיוחד במלחמת העולם השנייה, וההשתתפות של אזרחים פולנים בשואה. לפני 2015 הדיון והשיח בין פולין וישראל היה ממש טוב, ואחרי 2015 התהליך התהפך ופולין החלה במדיניות של הכחשה מוחלטת. כל ממשלה פופוליסטית תגיד לבוחרים שהם מדינה של מלאכים, ואילו השכנים אשמים בכל מה שהשתבש בהיסטוריה. הם קראו למדיניות של הממשלה הקודמת "מדיניות הבושה", וכעת יש מדיניות של "גאווה" שמכחישה את כל ההיבטים המפוקפקים של ההיסטוריה. יש לזה השלכות תרבותיות, כי כדי לכפות את הסיפור הזה על החברה צריך כלים – קולנוע, טלוויזיה, ספרים, אמצעי תקשורת. כל המוסדות התרבותיים שמשרד התרבות שולט בהם צריכים להתיישר עם הקו הזה. ולשם כך הם שמו את האנשים הנכונים כמנהלי המוסדות התרבותיים החשובים ביותר.

התהליך היה מהיר מאוד, אפשר לדון בו בפירוט במשך שעות. חשוב גם לציין שאחת ההצלחות הגדולות של השינוי בפולין אחרי 1989 הוא חלוקת הכוח בין הממשל המרכזי לממשל המקומי. הממשל המקומי נבחר בבחירות נפרדות, ופעמים רבות קורה שהממשלה בוורשה שונה מהממשל המקומי. כיום הממשל המקומי ברוב הערים הגדולות בפולין נמצא בידי האופוזיציה. האופוזיציה הליברלית מנסה להגן על החברה הפתוחה, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה כי הממשלה המרכזית מנסה לקצץ את המימון של הממשל המקומי, ויש פחות הזדמנויות לממשל המקומי לתמוך בנו. בנוסף לכך, כיום המצב קשה אף יותר, בעקבות הקורונה והמלחמה באוקראינה שמשפיעה גם על פולין, וזה מעמיד את הממשל המקומי בקשיים רבים. כמנהל מוסד תרבותי עירוני אני מרגיש את זה בתקציב שלי. מדי שנה יש לנו שיחה קשה על כסף, וקיימות פחות ופחות אפשרויות לתמוך בנו.

עכשיו אספר לכם מה אנחנו עושים. גלריה Arsenal היא גלריה לאמנות עכשווית, אך המטרה שלנו היא לא רק להציג תערוכות של אמנות עכשווית, יש לנו שאיפות גדולות יותר. אנחנו מארגנים פעולות חינוכיות, יש לנו חנות ספרים וקפטריה. אנחנו רוצים להיות מרכז תרבותי. באמצעות הפעילויות שלנו אנחנו תומכים בחברה האזרחית, משתפים פעולה עם ארגונים שאינם ממשלתיים (NGOs), מנהלים דיונים על סוגיות עכשוויות וכדומה.

התבקשתי להראות דוגמאות לדברים שאנחנו עושים, ובחרתי שני פרויקטים.

הראשון די ישן אבל אני חושב שהוא חשוב מאוד. זו תערוכה מ־2018, 50 שנה למהפכת הסטודנטים באירופה. זה היה רגע חשוב בפולין הקומוניסטית. לזכר המהפכה והשינוי החברתי החלטנו לארגן תערוכה שתהיה מורכבת מסדנאות שיעסקו בחוויות ממהפכת הסטודנטים ובניסיון לדמיין איך המהפכה הייתה נראית כיום, במאה ה־21. ניסינו לא רק לדבר על ההיסטוריה אלא לנצל את יום השנה כדי להציג את האפשרות למהפכה בחברה האזרחית, להתארגנות עצמאית, איך קבוצות של אנשים יכולות לעשות דברים ביחד ולפעול למען סוגיות חשובות מאוד.

לדוגמא, אחת הסדנאות עסקה בבריאות, והייתה במובן מסוים נבואית. אבל גם סוגיית ההפלות הייתה חשובה, במיוחד לאור האיסור על הפלות, והייתה התארגנות של נשים שעוזרות זו לזו, משתפות מספרי טלפון של ארגונים וכו'. עבדנו גם עם תיאטרון מקומי, קבוצה מקומית שהחלה לפעול בזמן מהפכת הסטודנטים. החלטנו שהתערוכה שלנו תוצג בתיאטרון ואת הפרפורמנס נציג בגלריה – היפוך והפעלה של המוסדות בכיוונים שהם אינם רגילים אליהם.

Małgorzata Dmitruk & Leon Tarasewicz, Zaleszany (2018)

תערוכה נוספת מ־2018 הייתה תערוכה של ציירים מדרום־מזרח פולין, שהתייחסה למדיניות היסטורית. בתערוכה הצגנו העבודה של לאון טרסביץ', צייר פולני מפורסם ממוצא בלארוסי, שמזדהה כפולני־בלארוסי. שם התערוכה כשמו של כפר שקבוצת גרילה אנטי־קומוניסטית שרפה ב־1945. חוץ מיחסי יהודים–פולנים, זו אחת הסוגיות הלוהטות בהיסטוריה של המדיניות הממשלתית הרשמית, כי התעמולה הרשמית אומרת שכל פעיל אנטי־קומוניסטי אחרי 1945 היה גיבור, גם כאלו שפעלו נגד הצבא האדום. אבל רבים מהם היו לאומנים, אנטישמים, אנטי־בלארוסים, אנטי־מיעוטים, שניצלו את הזמן שבו הצבא הרוסי התקרב והצבא הגרמני נסוג כדי ליישם את האג'נדה שלהם ולבצע טיהור אתני. רוב תושבי הכפר נרצחו על ידי קבוצת הגרילה הלאומנית, והתערוכה הזו מנציחה אותם. מעין "גרניקה" פולנית. בעקבות התערוכה חווינו לחץ רב מהתעמולה הממשלתית, והתקשורת הרשמית יצאה נגדנו.

עבודה נוספת שעליה ארצה לדבר היא פרפורמנס שנערך במרכז השוק הישן בפוזנן, במרחב הציבורי. זו עבודה של קז'יסטוף וודיצ'קו, אחד מאמני הניו־מדיה הפולנים המוכרים. בעבודה שיתפנו פעולה עם הקהילה המוסלמית המקומית, עם אנשים שהיגרו לפולין ושיתפו מחוויותיהם במדינה. זה היה תהליך ארוך, יותר משנה, שבמהלכו נפגשנו ודיברנו על הפרויקט והקלטנו את האנשים שסיפרו איך זה להיות מוסלמי במדינה קתולית. זה היה פרויקט טוב לקהל ולקהילה המוסלמית בפוזנן. רבים מהצופים חוו את הפרויקט כיוצא דופן. אחרי הפרפורמנס ערכנו פגישות עם הדוברים, והם אמרו שהיה להם חשוב שסוף סוף לקחו אותם ברצינות והתעניינו בהם.

לסיכום, דיברתי על המדיניות ההיסטורית והתרבותית ועל תמיכה בחברה האזרחית על ידי המוסד שלנו. אני רוצה לומר שאנחנו רואים את המוסד שלנו כביקורתי אך אמפתי. אנחנו מבקרים את המציאות, אבל חשוב לנו להיות אמפתיים וליצור קשרים עם ארגונים רבים באמצעות שפת האמנות, אנחנו רוצים ליצור קשרים בין אנשים. תודה.

דניאל: תודה מארק, זה היה מעניין מאוד ואני מקווה שבשאלות ותשובות יהיה זמן להרחיב בנושאים הללו עוד. הדוברת הבאה היא מריה קוליקובסקה, אמנית מולטימדיה אוקראינית שנאלצה לברוח מארצה ונמצאת כרגע ברזידנסי בהלסינקי.

קוליקובסקה:

תודה על ההזמנה לשיחה. אני רוצה להציג את עצמי, להסביר מי אני ואת העבודות שלי. נולדתי באוקראינה ולמדתי אדריכלות. ב־2014 הפכתי לפליטה בעקבות הסיפוח של חצי האי קרים על ידי רוסיה. זה היה בזמן המהפכה. הייתי בדיוק במטוס, בדרך חזרה לאוקראינה משוודיה, שם הצגתי פרפורמנס מחאתי שעסק בסולידריות – נישואים חד־מיניים כפרפורמנס – כדי להראות את הסולידריות שלנו עם המהפכה, עם הכיוון הדמוקרטי של אוקראינה. הוצגתי בתקשורת כלהט"בית־קווירית, מה שהיה לא חוקי בשטח רוסי, ואם הייתי חוזרת הייתי יכולה להיכנס לכלא ל־20 שנה, היו יכולים להחרים את כל הרכוש שלי ולעשות בעיות למשפחה שלי. אז נאלצתי לקבל החלטה קשה ולא לחזור הביתה. לא היו לי מסמכים, רק דרכון, מברשת ומשחת שיניים. הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים מאפס.

היה לי רק דרכון אוקראיני אז הייתי אל־אדם במובן מסוים. המדינה לא הייתה מוכנה למצב הזה, המערכת הייתה ועודנה מושחתת. לא הייתה לי הזדמנות לבקש סיוע רפואי. זה השפיע גם על האמנות שלי. היה לי קשה בין הגבולות, למרות שעוד קודם עבדתי על שאלת הגבולות. בסיפוח של חצי האי קרים הייתי במקום כל כך אפל בחיים שלי, מדוכאת כל כך, כי השאלה מי אני, מאיפה אני, תמיד הייתה סביבי. הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד. הגוף שלי הפך פוליטי מאוד שלא בשליטתי. כדי לא להשתגע ציירתי בצבעי מים; לא היה לי סטודיו וזה מה שיכולתי להרשות לעצמי. ציירתי ציורים על הגוף הנשי בין גבולות, וגם עסקתי בשאלות של זהות. בהמשך החלטתי לעסוק בפיסול.

Maria Kulikovska, Homo Bulla

אני חייבת לומר שהסיפוח של חצי האי קרים לא היה אירוע בודד שהשפיע על האמנות שלי והפך לאחת הסיבות העיקריות שבגללן פניתי לכיוון האמנותי הזה. שנתיים לפני תחילת המלחמה, ב־2012, יצרתי פסלים שהיו יציקה של הגוף שלי בסבון. הצבתי אותם ב״איזוליאצה״, מפעל סובייטי לשעבר של חומרי בידוד בדנייצק. באותה תקופה זו הייתה עבודה ניסיונית שעסקה בשאלות על התפקיד המגדרי של נשים בחברה, שאלות על ההיסטוריה. אחרי מלחמת העולם השנייה הנשים היו אלו שעשו את עיקר עבודת השיקום של התשתיות והכלכלה, אבל ספרי ההיסטוריה מסתירים את זה. המפעל הזה הוקם ברובו על ידי נשים אבל לא נתנו לנשים הללו מקום. במקביל, הייתה גם משמעות מטאפורית, היה קשר למסורות שבהן האדם הוצג כבועה, כמשהו שברירי מאוד. אז יצקתי את הגוף שלי בסבון. הרעיון היה להתבונן בפסלים נרקבים ומתים באופן טבעי. אבל ביוני 2014 כוחות הכיבוש בדנייצק ירו בכל הפסלים שלי, השתמשו בהם כמטרות והכריזו עליי כאמנית דגנרטיבית אסורה (״אמנות מנוונת״) כי הצגתי גוף נשי עירום וכי הייתי נשואה לאישה אחרת. לאחר מכן הם הודיעו בפומבי על הפעולות שלהם, כדי להראות מה קורה למי שחולק על האידיאולוגיה שלהם. האזור הזה, גם עכשיו, הוא כלא ומחנה ריכוז. בגן הזה שרואים בתמונה, היכן שעמד הפסל של הדמות הירוקה, אני יודעת שהרגו אנשים, כי חבר שלי היה בכלא הזה והצליח לברוח. הוא סיפר לי שאחרי שהרסו את הפסלים שלי המקום הפך למרכז העינויים הפומבי שלהם.

כל אלה דברים אפלים בחיים האישיים שלי שהשפיעו עליי ועל האמנות שלי. החלטתי להמשיך לעבוד עם הגוף שלי, זו הייתה הדרך שלי לברוח. אמנות הייתה במובן מסוים הדרך שלי לשרוד ולהישאר בחיים. לא רק נפשית אלא גם פיזית. גם בגלל הנישואים לבת הזוג שלי דאז, וגם כי הרגשתי אל־אדם. המשכנו את הנישואים וניסינו להשיג באמצעותם מסמכים שיאפשרו לי להישאר באירופה, והפרפורמנס הזה הפך למקום בטוח שבזכותו קיבלתי זכויות מסוימות, תמיכה מסוימת מהקהילה, מהקהילה האמנותית. האמנות הצילה לי את החיים, פיזית ונפשית.

החיים בלופ הזה, כשיש לי משפחה שתקועה באזור כבוש ואני בצד השני של הגבול, מוחרמת ולא יכולה להגיע לבית שלי, אפילו לא כדי לקחת את הבגדים שלי, היו קשים מאד. ניסיתי למצוא דרך להמשיך לעבוד כי רק כך יכולתי להישאר בסדר מבחינה נפשית. התחלתי ליצור שיבוטים נוספים של הגוף שלי ולהציב אותם במקומות שונים בסביבת המגורים שלי.

לאחר כמה שנים בת זוגי ואני נפרדנו והחלטתי לעזוב את אירופה ולחזור לאוקראינה. המשכתי לעשות ניסויים עם הגוף שלי. ב־2017 פגשתי את בן הזוג הנוכחי שלי באוקראינה. יחד פתחנו סטודיו, התנסינו ועבדנו עם חומרים שונים ומשונים. חשבנו שיהיה מעולה לחלוק את מה שעשינו עם אמנים אחרים מאזורי סכסוך והאיחוד האירופי. גם שם לא גן עדן, יש הרבה שאלות וקונפליקטים פנימיים. הניסיון מראה שאמנות יכולה להיות פלטפורמה למפגש, שיתוף, שיחה כנה על הטראומות שלנו עם עצמנו. רצינו ליצור את הפלטפורמה הזו בשביל אחרים, וזה הפך לרצון להקים מרחב משלנו. אבל זה לא קרה כי בפברואר 2022 הייתה פלישה מלאה של רוסיה לאוקראינה, כידוע לכם, ואנחנו תכננו לפתוח את המקום באביב 2022. חודש אחרי הפלישה החלטתי לברוח לבד עם התינוקת שלנו, שממש רק נולדה. הייתי במצב גופני ורגשי ירוד. נאלצתי לצאת לגלות שוב, אחרי שסוף סוף התחלנו חיים חדשים.

Maria Kulikovska, Homo Bulla

כעת אני בהלסינקי, אבל קודם היינו באוסטריה. ההגעה שלי לאוסטריה היא גם נס וגם דוגמה לאופן שבו אמנות יכולה ממש להציל חיים. חבר מברלין יצר קשר עם חבר באוסטריה, מנהל בקבוצת מוזיאונים, והוא חצה את הגבול ואסף אותי. לא הייתי במצב לנסוע לבד עם תינוקת קטנה. הוא הסיע אותנו לאוסטריה, וארגן לנו שם רזידנסי. אלו אנשים מאוחדים, אמנים הם קהילה מאוחדת. הצגתי שם תערוכה של עבודות מאוקראינה. זו הפעם השנייה בחיי שאמנות הצילה את החיים שלי, פיזית ולא רק נפשית. כעת אני ברזידנסי בהלסינקי, ומאז שעזבתי את אוקראינה בפעם השנייה הבנתי כמה חשוב ליצור רשת גלובלית, ואיך אמנות יכולה להיות לא רק מקום לחלוק את הסיפורים שלנו אלא מרחב בטוח לחיים.

לסיכום אני רוצה לומר שכרגע אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר, מה יהיה עם החיים שלי, איפה אני אהיה. אני לומדת להגיד "בסדר, עכשיו נשרוד". אין לי מושג גם מה יהיה עם בן הזוג שלי, אם נחזור אי פעם הביתה. אבל אני יודעת שאמנות היא הבית שלי, ושהגוף שלי הוא האמנות שלי. אני מקווה שיום אחד אוכל לעשות דוקטורט, מחקר משלי. אני יודעת על מה אני רוצה לדבר ולכתוב, לא רק על יצירות האמנות שלי, אלא גם לתקשר באמצעות מילים. אולי כמו מדריך להישרדות באמצעות אמנות. אני מקווה שאנחנו, כעובדים תרבותיים, נוכל ליצור מקום בטוח, מקום שבו נוכל להפגין את הסולידריות שלנו, לשתף פעולה, להביע ולהיות בטוחים ולקבל זה את זה. תודה רבה.

דניאל: תודה רבה לך, מריה. אני מקווה שנוכל לשמוע עוד ממך בהמשך. הדובר הבא הוא זולטן סג׳די־מאשק, אמן הונגרי עכשווי ידוע ומבקר תרבות.

סג׳די־מאשק:

שלום לכולםן. אכן, חוסר הוודאות והפחד הם הגורמים הקטלניים ביותר בתחום התרבות. אני לא יכול לומר שהמצב בהונגריה דומה למצב באוקראינה, אבל מה שמארק סיפר על התהליך בפולין מתאר במדויק גם את המצב והתהליך אצלנו. ההבדל הוא שאצלנו זה התחיל קצת קודם. פידס זכה בבחירות ב־2010, וכפי שאפשר לראות בתמונות מההפגנה מ־2013 מלחמת התרבות התחילה כבר אז. אין טעם לחשוב מי מעתיק ממי את השיטות השטניות, בפולין והונגריה. אני מקווה שהמדיניות לא תועתק עוד, כי זו שיטה חכמה. הממשלה למעשה פועלת דרך ארגון "דמוקרטי" וכך בוחרים את המנהיגים, אך זו פסאודו־דמוקרטיה. והדבר החכם השני הוא מתן הזדמנויות מפתות לעובדיםות בתחום התרבות. אני, כאמן ידוע, יכול בקלות להתקבל כחבר רגיל לאקדמיה ההונגרית לאמנות, ואני אקבל באופן אוטומטי משכורת מהממשלה בסדר גודל של המשכורת שלי באוניברסיטה. אך כחבר באקדמיה עליי להיות נאמן לממשלה, ואמניםות רביםות נאלציםות להתפשר עם הארגון הזה.

Photo: Gabriella Csoszó, Kriszta Lettner. Source: @offbiennalebudapest

כפי שמארק כבר ציין, השיטה היא להשתלט על כל תשתית תרבותית אפשרית, ממדיה ועד הוצאה לאור. ואכן בהונגריה כל הקרנות שאפשר לבקש מהן מימון ממשלתי נשלטות על ידי מועצה שנבחרת באופן דמוקרטי על ידי חברי הפרלמנט.

בתמונה ניתן לראות תגובה פרפורמטיבית שהתבצעה בהפגנה ב־2013 על ידי קבוצת אמנים שמכנים את עצמם "אמנים חופשיים". ההפגנה הזו התקיימה לאחר שהאקדמיה ההונגרית לאמנויות קיבלה בניין חדש מהממשלה. יש להם הרבה נדל"ן, רכוש, כולל אולמות לתערוכות. אותם אמניםות, בגילים שונים ומרקעים שונים, החליטו להפגין נגד פעולת הממשלה והאופן שבו היא מנסה לשלוט במוסדות התרבות.

אני רוצה לנצל את הזמן ולהציג ארבעה ארגונים או מוסדות שונים ששומרים על האפשרות לעבוד עצמאית כאמניםות בהונגריה. אלה לא הדוגמאות היחידות, יש גלריות ותומכים עצמאיים, אבל בחרתי להתמקד בארבעת אלו, לדעתי הפעילות שלהם חיונית בגלל השליטה של המדיניות התרבותית הימנית בכל התחומים הציבור.

הדוגמה הראשונה היא סי3 (C3 – Center for Culture and Communication), שהוקמה במימון פרטי ובמימון חברות מסחריות כמרכז אמנות ומדיה, עם תצוגה של תערוכות שלא היו רק תערוכות מדיה. C3 פעלו במקום שהממשלה השתלטה עליו ב־2013, בניין מהמאה ה־19 שהיה חלל תצוגה נהדר. ניתן לראות כאן תמונות מתערוכות משנות ה־90 שארגן C3 בסיוע חברות מסחריות, דויטשה טלקום וסיליקון גרפיקס הונגרי. אבל החברות הללו הפסיקו את הסיוע לארגון כי חברות גדולות צריכות להימנע מפעילויות כאלה אם הן רוצות להיות נאמנות לממשלה. C3, כמרכז מדיה שמספק גישה לעמותות רבות לשירותי רשת ואינטרנט, עדיין שורד, וכיום זה מוסד קטן מאוד אך חשוב בגלל המוניטין והקשרים הבינלאומיים, ובזכות הארכיונים שלו. חשוב לי להדגיש את זה – כדי לשרוד כאמן עצמאי או לארגן אירוע אמנות עצמאי, ניתן להשתמש בקשרים של C3. מוסדות בינלאומיים רבים יכולים להיעזר בארכיונים של C3, לראות מה אמנות עצמאית עושה בהונגריה, גם היום.

דוגמה נוספת היא גלריית בודפשט (Budapest Gallery). התמונה צולמה בחלל תערוכות שהם איבדו לפני ארבע שנים. הגלריה שייכת לעיריית בודפשט, כך שהיא עצמאית במידה מסוימת, אבל עד הבחירות המוניציפליות האחרונות היו ימנים בשלטון העירוני והם השתלטו על חללי התצוגה. השקופית הזו ממחישה כיצד התערוכה הזו, "על אלימות", זה משהו שאי אפשר לעשות במוזיאון או גלריה ממשלתיים בהונגריה כיום. נאמנות למפלגה מחייבת שמירת מרחק מהסוגיות שהתעמולה משתמשת בהן. אחת הסוגיות המשמעותיות היא המלחמה באוקראינה – הממשלה בהונגריה נאמנה לפוטין ולרוסים, אז כמעט שלא ניתן לראות ביטוי לסוגיות הללו בעולם האמנות המוסדי. אפשר לעשות אמנות פרוגרסיבית, או לייצר אמנות שמרנית יותר וציורים לא פיגורטיביים, אך צריך לשמור מרחק ממה שחשוב לתעמולה.

הדוגמה השלישית היא אוסאס (OSAS – Open Sturcures Art Association). זו קבוצה קטנה של אמניםות, כמה מהם ידועים מאוד. מדובר בארגון קטן מאד עם תקציב קטן מאד, שמקורו במכירת העבודות של החבריםות, והוא משמש לארגון תערוכות מקצועיות בהונגריה ובחו"ל. כיוון שיש לארגון כוח אמנותי ותקציב לתערוכות, הם הצליחו להגיע להסכם עם המוזיאון המרכזי לאמנות של הונגריה, וגם קיבלו מקום בהנהלה הממשלתית של המוזיאון. הארגון פועל באמצעות מימון עצמי, ולכן הוא הצליח לשמור על חופש אמנותי, ליצור תערוכות בנושאים קונטרוברסליים, ולקיים קשרים בינלאומיים. ניתן לומר שזו דוגמה נוספת לאפשרות לשמור על עצמאות באמנות.

הדוגמה האחרונה והחשובה ביותר לדעתי היא ה-Off-Biennale. כולנו מבינים שמלחמת התרבות של המפלגה השלטת לא תסתיים. הם ימשיכו לנסות ולהשיג שליטה בכל. הארגון ״אוף ביאנלה״ מקיים סדרת אירועים, לרוב ביקורתיים ונוקבים מאוד, בעיקר בבודפשט אבל לא רק. הם פועלים בלי תקציב. הביאנלה הראשונה שלהם, ב־2014, הופקה כמעט בלי משאבים. זה סוג של פסטיבל שבו תערוכות מוצגות בחללים ציבוריים ובבניינים הרוסים. אספנים פרטיים החלו להתעניין ברעיון הזה, וכיום זהו אירוע האמנות הגדול ביותר בהונגריה. הם זכו להכרה רבה, זה ממש סיפור הצלחה.

לסיכום אומר שאם אתם באמצע מלחמת תרבות, אני חושב שחשוב לדאוג לארגונים קטנים והמשך קיום פעילות ללא הפסקה. אפשר לעשות משהו אקספרימנטלי, וגם להשתמש במוניטין של מוסדות ואמניםות מוכריםות כדי להמשיך לפעול, גם אם רק בבקנה מידה קטן. תודה רבה!

איריס: תודה רבה זולטן. אני מקווה שנדון בכך בהרחבה בהמשך.

כעת נגיע לדוברת האחרונה, שרובכם מכירים, מאשה זוסמן, אמנית ישראלית, מייסדת שותפה של גלריית ברבור.

זוסמן:

ערב טוב, תודה איריס ודניאל על הארגון וההזמנה. אני כיום גרה בישראל וביוון, חולקת את זמני בין שני מקומות. הערב אני רוצה לספר לכם את הסיפור של גלריה ברבור, שרובכם, בוודאי הישראלים בקהל, מכירים. אני רוצה להשתמש במקרה המבחן של גלריה ברבור כדי להמחיש שיש שינויים וצריך להיות מודעים אליהם, ולשם כך אשרטט את הסיפור וההיסטוריה של הגלריה ואולי נראה ביחד מה קרה ונדון בזה, או שרק נשתמש בזה כחומר למחשבה.
גלריה ברבור הוקמה ב־2005 ע"י קבוצה של בוגרי בצלאל בעזרת מרכז קהילתי מקומי, במרכז־מערב ירושלים, ליד השוק, בשכונה קשה מאוד עם אוכלוסייה מגוונת: דתיים, סטודנטים ועוד. זו הייתה תחילת תקופת הג׳נטריפיקציה של השכונה. כולנו גרנו קרוב למקום, פשוט היינו בשכונה אז התחלנו לעבוד שם, לארגן את המקום. ככה זה נראה ב־2005. בשנה הראשונה פעלנו בלי תקציב, וטיפחנו את המקום. אלה תמונות מאוחרות יותר, וניתן לראות שהגן הפך לגינה קהילתית. ניסינו לנהל את הגלריה בלי ידע, לא היה לנו מושג או אידאולוגיה כלשהי, לא ידענו מה אנחנו רוצים לעשות בגלריה. היינו שאפתנים ורצינו מקום עצמאי להציג את האמנות שלנו ואמנות שנראית לנו מעניינת.

המקום השתנה, והוא שינה אותנו. בזמן שעבדנו, יצרנו ומימשנו את הפרויקט, נולד מודל ייחודי של גלריה לאמנות שהפך למרכז תרבותי־קהילתי קטן. אפשר לראות שהייתה גינה קהילתית, ספרייה, מטבח, בישלנו עם אמנים ואנשים מהשכונה. הגלריה עצמה הייתה חלל תצוגה, קובייה לבנה מסורתית. תמיד הוצגה בה תערוכה כלשהי – אמנות אבסטרקטית, מיצגי וידאו, לא היה לנו כיוון בהעדפות האמנות שלנו, אבל מה שהפך את החלל לייחודי הוא ההקשר שיצרנו, הקשר של חיים קהילתיים ותרבותיים מגוונים מאוד. תמיד קרה משהו בגלריה, היו לנו פעילויות עם ילדים, עם אנשי השכונה, היה חוג ציור לקשישים מהשכונה. היו שיתופי פעולה שונים עם מוסדות שונים בירושלים. הרבה מאוד דברים. בגלריה לוח הזמנים היומי תמיד היה מלא. היו דברים שעשינו לבד והיו דברים שאירחנו ונתנו להם מקום. זה היה מקום אינטנסיבי ומלא פעילויות, עם גלריית אמנות מסורתית במרכז. במובן הזה יצרנו הקשר חדש לגלריית אמנות.

החיים בירושלים אף פעם לא היו שקטים ופשוטים, אבל אני אקפוץ ישר לאירוע הדרמטי ביותר שהתרחש בגלריה. בפברואר 2017 אירחנו אירוע של ״שוברים שתיקה״, הצגה של הדו"ח שלהם עם הרצאה על ההשפעה של מתנחלים ופעולות צבאיות בשטחים. שיתוף פעולה כזה עם ״שוברים שתיקה״ לא היה הראשון בהיסטוריה שלנו. בדקתי את הארכיון של ברבור, האירוע הראשון עם שוברים שתיקה התקיים ב־2006, אבל איכשהו עבר מתחת לרדאר. אבל ב־2017 המצב כבר היה שונה לגמרי. ברגע שהודיעו על האירוע במדיה החברתית התחלנו לקבל דרישות, מהעירייה ומשר התרבות, לבטל את האירוע. חשוב לציין שחלל הגלריה שייך, כפי שאמרתי, למרכז קהילתי מקומי, אבל הוא היה רכוש עיריית ירושלים. בנוסף, החל מהשנה השנייה שלנו התחלנו לבקש מימון ממשרד התרבות. ענינו על כל הקריטריונים והתחלנו לקבל תמיכה, תוספת לתקציב הקטן והצנוע שלנו. לכן, שני הכוחות שהשפיעו על הגלריה שלנו – עיריית ירושלים ומשרד התרבות – ניסו להשפיע ודרשו שנבטל את האירוע (״אם לא תבטלו, הגלריה תיסגר והתקציב יופסק״). זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שנוצר מצב קשה כל כך בגלל מקרה ספציפי. בישראל היו מקרים כאלה במקומות אחרים. שוברים שתיקה, שהציעו לנו לערוך את האירוע בגלריה, הופתעו שהסכמנו, כי בשנים ההן, לפני 2017, הם התרגלו לביטולים ולקושי למצוא מקומות לפעילויות ולאירועים הפומביים שלהם. למרות זאת האירוע התקיים, והייתה הפגנה גדולה מחוץ לגלריה של תומכי שוברים שתיקה. בצד השני היו אנשים שרצו לעצור את האירוע. זה היה רגע חזק.

בשלוש השנים הבאות הגלריה המשיכה לעבוד במקביל למאבק משפטי, כי עיריית ירושלים דרשה לקבל בחזרה את המקום. לטענתם הם היו צריכים את החלל לגן ילדים, ואף שהייתה אמת בדבר התזמון היה מוזר. הגענו לבית המשפט ועברנו את כל הערכאות, אבל בסוף, ב־2020, למרות התמיכה הרחבה שקיבלנו, עזבנו את המקום המקורי בנחלאות. מאז הגלריה עברה כבר שלוש פעמים. ברבור עדיין מקבלת תמיכה ממשרד התרבות, אך ניתן לומר שאופי הגלריה השתנה, גם בגלל שהיא שינתה את המיקום שלה. העובדה שגרנו בשכונה והיינו חלק מהקהילה המגוונת השפיעה על אופי הגלריה, וכעת המצב שונה.

רציתי להראות משהו נוסף, בהכנה להרצאה הסתכלתי בארכיון של הגלריה וחיפשתי דברים להמחשת השינוי שחל בחברה הישראלית שציינתי בהתחלה. ב־2005 למשל הייתה בגלריה ההקרנה הראשונה של סרט תיעודי של אבי מוגרבי, סרט קשה וטעון פוליטית. למי שזוכר, באוגוסט 2005 פונה גוש קטיף. ערכנו את ההקרנה בחצר, במרחב הפתוח. אנשים הגיעו, היה מלא קהל, לא רק ברנז'ה שמאלנית אלא גם אנשים עם חולצות כתומות. מצד אחד זו הייתה תקופה טעונה פוליטית, אבל מצד שני הייתה את ההקרנה הזו ועוד רבות אחרות, וזו הייתה רק ההתחלה. למשל, בינואר 2009 הקרנו סרט תיעודי אחר על הכיבוש, וערכנו ערב הקראת שירה נגד המלחמה בעזה. כל זה קרה על רקע תערוכה שנעשתה בשיתוף פעולה עם הוועד נגד עינויים. זה היה שבוע ממוצע בחיי הגלריה, אבל מי יכול לדמיין משהו כזה ב־2023?
לסיכום אומר שהלוואי שהיה אפשר לערוך אירועים כאלו גם היום ולפרסם במדיה החברתית מבלי לחשוש מהחרמות.

איריס: תודה רבה מאשה, נשמח להמשיך עם המחשבות האלה אחר כך ולהבין מה באמת השתנה בחברה שלנו ואילו אירועים ניתן או שלא ניתן לקיים היום ומדוע.

אני רוצה להודות לכל המרצים, מארק, מריה, זולטן ומאשה. הניסיון והרעיונות של כל אחד ואחת, הדוגמאות לפעילויות שהצגתם – אישיות וקהילתיות – היו מלמדים ומעניינים מאוד. מנקודת מבט ישראלית היה חשוב לשמוע את הדברים הללו, שעם חלקם אנחנו מתמודדות בחברה הישראלית בכלל ובעולם האמנות בפרט, כמו חופש הביטוי, שאלות של תקציב, ועוד. כעת אני רוצה להזמין את המשתתפיםות בקהל לשאול שאלות, או לשתף במחשבות שעולות לכםן בעקבות מה ששמענו.

דניאל: אתחיל עם שאלה מעניינת של אחד המאזינים. האם אחד מהאורחים המרתקים יכול לעזור לנו להבין את תהליך ההידרדרות של זכויות האדם על ידי דוגמאות של צעדים שננקטו נגד קבוצה מסוימת, כמו קהילת הלהט"בק? מהן הנורות האדומות שיש לשים אליהן לב ומה היו השיטות שבהן השתמשו כדי להילחם באמצעים אלה? אנחנו יכולים ללמוד הרבה גם מניסיונות כושלים.

זולטן: הונגריה מפורסמת בזה. לאחרונה עבר חוק חדש, שנקרא "חוק הגנת הילד" שאוסר להראות להטב״קים בפרסומים שנגישים לקטינים מתחת לגיל 18. אולי זה לא נשמע כל כך רע, אבל יש כיום ספרים שאסור למכור וסרטים שאסור להקרין. זה רציני מאוד. זו לא פגיעה פיזית אבל יש לזה השפעה פסיכולוגית שטנית על כולם. אסטרטגיות המניפולציה של המפלגות הימניות הפופוליסטיות מתוכננות היטב, וזה עובד. אי אפשר לפרסם במדיה חברתית דימויים שמציגים שני אנשים מאותו המין מתנשקים או מחזיקים ידיים, כי זה נגיש לקטינים. הניסיונות להילחם בזה ולפרסם ללא אישורים נכשלו עד כה.

מארק: אני יכול לשתף בסיפור. בפולין התעמולה הרשמית מתייחסת לקהילת הלהטב״ק לא כאל אנשים טוענת שזו אידאולוגיה, רעיון מערבי שנועד להרוס את רעיון המשפחה המסורתית. בעידוד הממשלה, מועצות מקומיות קטנות הצהירו שהן מקדמות פעילויות ללא אידיאולוגיה להט"בקית. בתגובה, אקטיביסט להט"בקי יצר שלטים עם הכיתוב ״אזור ללא להט״בים״ שמבוססים על השלטים הזכורים ממלחמת העולם השנייה, והוא התחיל לתלות אותם בכניסה לערים. זה דלף לתקשורת והייתה שערורייה גדולה. העיריות החלו לסגת מההצהרה, הן נאלצו לעצור את זה. הדבר הביא לתגובה חזקה מהקהילה האירופית, במיוחד הערים התאומות. לרוב הערים בפולין יש ערים תאומות באיחוד האירופי, והערים התאומות החלו לבטל את הברית. ניתן לומר שהתגובה הזו בהחלט השפיעה.

ג׳סיקה: שלום, אני ג׳סיקה מארגנטינה. נולדתי בארגנטינה בזמן הדיקטטורה וכיום אני אמנית וחיה כאן, בפלסטין, ישראל. בתקופה האחרונה קשה מאוד ליצור כאן אמנות חופשית. קשה מאוד גם ליצור, למשל, שיתופי פעולה עם מדינות אחרות, כי אנחנו מישראל. זו אחת הסיבות שבגללן החלטתי לחזור בשנה הבאה לארגנטינה. אני גרה כאן 20 שנה, לאחר שברחתי מהמשבר בארגנטינה. למדתי בבצלאל, ומאשה זוסמן הייתה מורה שלי. אבל קשה מאוד ליצור כאן אמנות חופשית, התחלנו להרגיש את הדיקטטורה. וזה מעלה לי זיכרונות קשים מהילדות שלי. אני מצטערת, האנגלית שלי לא טובה כי זו השפה של האימפריאליזם. אבל רציתי להגיד תודה רבה, זה מעניין מאוד.

איריס: תודה רבה, ג'סיקה.

עדינה בר־און (אמנית מיצג ישראלית): שלום, אני אשמח לשתף במשהו. אני חושבת שאמנות יכולה להיות חברתית־פוליטית ולעבור מתחת לרדאר של הממשלה. אמנות חזותית, פרפורמנס או סרטים ווידאו, וכמובן ציורים ופסלים, יכולים לצאת נגד מדיניות ולמען זכויות אדם, אנושיות ושוויון. אבל האמנות לא חייבת להיות ורבלית, מפורשת או דידקטית. כך הממשלה, שהיא מאוד עקשנית, לא תשים לב, או פחות תשים לב. כאמנית שתמיד מעורבת בסוגיות חברתיות, אני חושבת שבגלל שאני משתמשת בטוהר של השפה החזותית אני יכולה לתקשר עם כל אדם מבלי להופיע ברדאר של הממשלה, מבלי לעבור על החוקים באופן מפורש. אלו המחשבות שלי כרגע לגבי האופן שבו עבדתי עד כה, ואיך אני יכולה לעבוד בעתיד ולהמשיך להשמיע את קולי.

זולטן: יש לי שני דברים להגיד. כשיוצרים אמנות כנה וביקורתית זה לא קל להישאר מתחת לרדאר, במיוחד אמנים צעירים כיום. למשל, בבודפשט יש סצנת ג'ז נהדרת, אבל אם מוזיקאי יכתוב משהו במדיה החברתית שפוגע בתעמולה, הוא יוחרם ממקומות גדולים. הדבר השני, בעולם האמנות החזותית הבעיה היא שיש לנו חללים, מקומות כמו סקוואטים, לתערוכות לאמנים צעירים, ואותם אמנים צעירים לא מגיעים להציג במוסדות המוכרים. מה שמייצר פערים בין הדורות – לדור הצעיר אין ניסיון תרבותי בשיתוף פעולה של הדורות שלפניהם והם אינם חלק מתערוכות גדולות עם דורות קודמים בסביבה מקצועית. ההמשכיות של התרבות חשובה מאוד, אבל זה מה שנגדע על ידי הממשל האמנותי ההגמוני. הדור הצעיר מרגיש יותר ויותר נפרד משאר העולם. פולין והונגריה, אנחנו עדיין באיחוד האירופי, אז ההיפרדות מפרויקטים בינלאומיים, התחושה של הנטישה על ידי סצנת האמנות הבינלאומית, זו תחושה נפוצה בקרב אמנים צעירים, וזה טראגי.

דניאל: תודה רבה. אני חושבת שהדברים שנאמרו כעת נוגעים גם בנושאים שלמרבה הצער לא בהכרח הספקנו לעסוק בהם היום. ההבדלים בין הדורות, האופן שבו אמנות יכולה להיות דרך חלופית למאבק תוך מניפולציה של הארגונים בהם אנחנו פועלים, כמו גם שימוש אלטרנטיבי בספירה הציבורית שבה אנו חיים. זה היה חשוב ומעניין מאוד.

אני רוצה שוב להודות לדובריםות ולעובדה שהסכמתםן להשתתף באירוע ולשתף בחוויות שלכםן בהתנדבות. תודה על הסיפורים האישיים והשיתוף באופנים בהם המוסדות התרבותיים במדינה שלכם, ואתםן באופן אישי, מתמודדדיםות עם השליטה התרבותית הגוברת במדינה. זה היה מעורר השראה וחשוב, ואני מקווה שזו נקודת פתיחה לשיתופי פעולה נוספים בעתיד.

אני מעודדת את כולכםן לשתף אותנו בהמשך במחשבות שלכםן ולחשוב יחד איתנו מה עוד ניתן לעשות כיום.

תודה רבה למארק, מריה, זולטן ומאשה. תודה גם לדורון על ניהול הזום וליעל כהנא-שדמי על התרגום הנפלא.