ענפי זית יבשים תלויים מתקרת הגלריה לאמנות עכשווית בעין הוד. הם מאוגדים כזר שתלוי על ראשו, והזר הזה מגיב למבקרים בחלל – חיישן התנועה מזהה צעד, והזר מתעורר. כמו רוח רפאים הוא מסתובב בתנועה מדודה, כבדה ואיטית, בקצב משתנה, משאיר אחריו מעגל של עלי זית יבשים.
רוח הרפאים של ענפי הזית בעבודתו של האמן גד צ'רני פוגשת את זיתי הזכוכית של האמנית נרדין סרוג'י, שמוצבים בסמוך. הם שקופים עד בלתי נראים, מונחים על במה נמוכה במרכז החלל. כמו זיכרון רחוק שהלך ותפח, זיתי הזכוכית הוגדלו לגודלו של אבטיח קטן – ובתוכם שלושה גלעיני זיתים שהאמנית כרסמה, ייבשה והטמינה בהם. זו הבטחה לשעת כושר, שבה יחזרו הזיתים לאדמתם, יתנפצו וינבטו מחדש בקרקע שממנה באו.
רוחות הרפאים של סרוג'י וצ'רני מחזירות את כפר האמנים עין הוד 30 שנים לאחור, אל אחד הפרקים המשמעותיים שידע המקום בקשרי הגומלין שקיים עם שדה האמנות בישראל – הביאנלות לפיסול, שנערכו בכרם הזיתים בן מאות השנים שלמרגלות הכפר. היה זה רצף של ארבעה אירועי פיסול גדולים שמשכו קהל רב, מסורת שהחלה ב-1990 והסתיימה ב-1997, בהשתתפות כ-130 אמנים שהביאו לעולם יותר מ-100 עבודות פיסול חדשות לעולם האמנות הישראלי.
התערוכה "הטבע נתן מוזיאון, אני נתתי את הגוף", שמוצגת כיום בגלריה והפסלים של סרוג'י וצ'רני הם חלק ממנה, בהשתתפות אברהם אילת, יעל בלבן, רוני בן צבי, דרור גולדברג, עמר גולדברג, טמיר חן, מארק יאשאייב, טוביה יוסטר, פני הס יסעור, נחמה לבנדל, הדר מיץ, בעז נוי, איריס סינטרה, סימה סלונים, אורי קצנשטיין, אלינה רום כהן, נעה ריץ', עמית שעל ושלומי שוורצברג, מגיבה לאירועים האלה ומציעה קריאה מחודשת של המהלכים הפיסוליים שהוצגו בביאנלות. זאת, לצד תערוכת יחיד לתושב הכפר רוני בן צבי המנוח, שיזם אותן, ותערוכת קולקטיב אמני עין הוד.
נרדין סרוג'י, זית זכוכית וגלעיני זיתים, צילום: צאלה קוטלר הדרי
עין הוד מציין השנה 70 שנה להיווסדו. בעשורים הראשונים להקמתו היה הכפר מקום מפלט מסעיר לשדה היצירתי, ואמנים פעילים קבעו בו את ביתם. אלא שבמרוצת השנים הכפר התרחק מהשדה ונטמע במדרגת רכס הכרמל, התכנס אל עצמו, מרוחק ממוקדי הכוח של עולם האמנות. עד שב-1990 התעורר שוב. "עין הוד לא צריכה להסתמך על מה שהיה בעבר", הסביר בן צבי בראיון טלוויזיוני ב-1994, ימים ספורים לפני פתיחת הביאנלה השלישית. "עין הוד צריכה להיות מה שהיא היום. היא צריכה להיות על המפה של האמנות. קהל צריך לבוא לעין הוד ולראות אמנות ולא לראות שום דבר מסחרי בלבד, לא רק מסעדות וכל מיני ניסיונות למכור לקהל כל מיני דברים – אלא צריך לראות אמנות פרופר".
בן צבי פעל באופן עצמאי, כשהוא רושם את פרויקט הביאנלות לפיסול כישות משפטית – עמותה ללא מטרות רווח שגייסה כספים פרטיים וציבוריים. אף שיחסו של בן צבי לאוצרים היה מסוכסך, כך לפי מקורביו, הוא השכיל להזמין אוצרים משמעותיים להוביל את הביאנלות ואף ייסד במהלכן את "פרס האוצר" – שבין הזוכים בו היו אדם ברוך ויגאל צלמונה (באופן אירוני, צלמונה נדחה מקבלת פרס האוצר של משרד התרבות שנוסד כמה שנים לאחר מכן, בטענה כי קיבל את הפרס שמגיע לו באירועי עין הוד).
האוצרים מאיר אהרונסון, מיכה לוין ונעמי אביב חילצו מדי ביאנלה אמירה מובהקת על הפיסול הישראלי ועל פעולת אמנות במרחב הפתוח, תוך שהם מנצחים על עשרות אמנים ואמניות, ישראלים ובינלאומיים, חלקם מוכרים ופעילים, אחרים שעבורם היתה זו התנסות ראשונה בפיסול חוץ, וכמה שעבורם היתה זו טבילת אש ראשונה בעולם האמנות. "אני זוכר שבביאנלות לפיסול בעין הוד שיתפו איתנו פעולה שורה על אמנים חשובים ומצליחים", נזכר אוצר הביאנלה השלישית ד"ר מיכה לוין. "היית יכולה לחשוב שהם יגידו ׳טוב אני אזרוק לכם משהו שיש לי בסטודיו׳, אבל לא. מיכה אולמן, מנשה קדישמן, דני קרוון, בוקי שוורץ ואחרים הרימו את הכפפה וחלק גדול מהיצירות נוצרו במיוחד לביאנלה עם הרבה מאמץ. האמנים התייחסו להזדמנות הזאת ברצינות, זאת לא היתה חלטורה".
לפי ההערכות והסיקורים בעיתונות, לארבע הביאנלות הגיעו מאות אלפי אנשים. ותיקי הכפר נזכרים במכוניות שנעצרו עוד בכביש החוף בשל העומס, בשיירות של שרים וראשי ערים שהגיעו לכבד את המעמד ובסיקור התקשורתי הרחב שהביאנלות נהנו ממנו, לרוב חיובי ולעיתים גם שלילי.
אלא שכמו מהלכים אמנותיים אחרים שהתרחשו בעין הוד משנות השמונים ואילך, גם הביאנלות לפיסול נדחקו מהתודעה – היו ולא היו, כמו הזיתים של סרוג'י. הן הושמטו ממחקרים והרצאות על אודות פיסול ישראלי, אולי נצרבו בתודעה כהפנינג ותו לא, נעדרו ממחקרים על אמנות במרחב הציבורי ולא התבלטו במיוחד בפורטפוליו של האמנים שהשתתפו בהן. עכשיו הן עושות קאמבק.
רוני בן צבי באירועי תל חי 83 מתוך ארכיון אמנות ציבורית ומדיה מוקדמת, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
ואז הגיעה נעמי
את הפרק של הביאנלות לפיסול בעין הוד מומלץ לקרוא מהסוף להתחלה. גם משום שיש פרק אחד שנמצא ברצועה נסתרת, ה-B SIDE של הפרויקט, שרק קומץ אנשים – עשרה ליתר דיוק – יודע על קיומו, ונחשף כעת לראשונה. ואפרופו סרוג'י וצ'רני, גם כאן מדובר בסוג של רוח רפאים. אלה הן המחברות של האוצרת נעמי אביב, שנפטרה מוקדם מדי ב-2013, ונפתחות כעת מחדש.
ב-1990 החלה אביב לעסוק בפעולת האוצרות, והתבלטה במהרה כאוצרת משמעותית ומקורית במקביל לפועלה ככותבת ועורכת בעיתונות. ב-1997 סיימה את עבודתה כעורכת מגזין ליידי גלובס, והוזמנה על ידי בן צבי לאצור את הביאנלה הרביעית בעין הוד שתפתח בסתיו 1997 (עוזרת אוצרת: מיכל ספיר).
לביאנלה קראה אביב "הומניזם 2020?" והשתתפו בה האמנים מישה רפפורט, רומן באימבאיב, ניר אלון, מארק טומזה, דוד פאר, הדס עפרת, שלומי שורצנברג, אבי שפרבר, רביבה רגב, דרור גולדברג, דניאל ולה קליינר, דגנית שטרן שוקן, רונן לוין, ראובן כהן אלורו, גלדסטון תומפסון, רוג'ר אקלינג, תומס א.קלארק, שאול סרנוף, דן חמיצר, דוד גרשטיין, מירב עזר, עילית לוין-פרנט, נבויה ימגוצ'י, דורון שפירא, אכים ספיירה, גל קינן, עמיקם תורן, תמר גטר, אלינה רום, חליל רבאח, ברק ברעם, פנחס כהן גן, אברהם אילת, איתן בר טל, נחמה גולן, כוכי לוי, אורי קצנשטיין, איאן וויטלסי, אוהד מרומי, יהודית סספורטס, לואיז שורט, אריק לביא, קרן אלקלעי גוט, עזרא גוט, אדם ברג, ז'ראר אורלוף ושלומית סנדר אלטמן.
נעמי אביב במהלך פגישת סטודיו בשנת 1999 לקראת הביאנלה החמישית, צילום: אילונה אריאל
כותרת התערוכה שימשה מטריה נושאית רחבה דיה כדי להכיל יחסים שונים עם העולם, אך גם מדויקת וספציפית בנגיעותיה בחרדות האנושיות במציאות האנושית על סף המילניום החדש. כך למשל, הוצגו בה פסל של כדור פרוזק אדיר מימדים, כרטיסי אשראי שנעוצים בסלע ופסל שעשוי מעצמות בקר. "כמו שורש ריזומטי, בין עצי הזית בני 600 שנים, הצמיחה התערוכה אובייקטים שונים שמתייחסים אל הנושא – מפסלים מינימליסטיים בעלי משקל נוצה ועד למונומנטים הומוריסטיים, מאובייקטים מושגיים ועד לאקדמיזם מתוחכם. עבודות רבות לא חדלו להשתנות. לעיתים, עד ללא הכר", כתבה אביב בקטלוג הביאנלה.
נעמי הביאה אל המהלך הפיסולי בביאנלה הרביעית גישה אוצרותית ששמה דגש על הפעולה לא פחות מאשר על הדימוי הסופי. אורי קצנשטיין הציג בביאנלה קבוצת מחטי קעקוע מאוגדים כתכשיט בתוך עין של גזע עץ, סיכום של פרויקט אמנותי שבמהלכו קצנשטיין הציע לאנשי אמנות לקעקע על גופם דימוי מגוף העבודות שלו – דמות ה"כפיל" המטפס, ואכן רבים נענו לו. "נתתי לך מוזיאון, תערוכה, ועכשיו אני נותן לך את הגוף שלי", ציטט קצנשטיין את האוצר יגאל צלמונה, שהשתתף בפרויקט וקעקע את דמות המטפס על זרועו הימנית . צלמונה עצמו אמר על כך ב-2018: "היו כמה קעקועים כאלה שפיזר על עורם של אנשי אמנות וידידים. אני רציתי בזה כי זו הייתה אחת הפעולות הרצוניות היחידות שעשיתי בלי יכולת לחזור בי. מין מחויבות-קצה. חוץ מזה, כאוצר הרגשתי שאין טעם להציע לאמנים קירות מוזיאון שאינם באמת שלי בשעה שיש כאן הזדמנות להציע לאחד מהם את עורי שלי כמרחב פעולה אמנותי. אוצרות הארד-קור". ואביב הסבירה כי "העבודה עצמה תעלם כאשר יעלם האדם הנושא אותה, ובכך גם היא נושאת רמז לרעיון האקולוגי".
לאחר שנבחרה לאוצרת הביאנלה, הצהירה אביב שהיא אינה מעוניינת להציג אמנים הנחשבים לבולטים בפיסול הישראלי – כמו יחיאל שמי, יעקב דורצ'ין, יגאל תומרקין או מנשה קדישמן – וכי בכוונתה לבחור באמנים שבאים מתחומי אמנות אחרים או כאלה שהיו בתחילת דרכם, כמו אלינה רום כהן, נבויה ימגוצ'י ואחרים. "לקחתי סיכון וחיפשתי שמות חדשים, אמנים שלא הציגו עד היום, רציתי שהם ירעננו את המבט של האמנות הישראלית", הסבירה אביב שהזמינה לביאנלה גם קבוצת אמנים בריטיים, בהם רוג'ר אקלינג שייצג את בריטניה בביאנלה בונציה. על פי אביב, קבוצת האמנים שבחרה עסקה באמנות סביבתית שדוגלת בהתערבות מינימלית ככל האפשר בסביבה שהם יוצרים בה, ולראיה עבודתו של אקלינג "199 רגעים בעין הוד" – שבמסגרתה צרב על רצועת עור דקה נקודות עם השמש. "זאת כמעט שערוריה עד כמה שזה לא סנסציוני", אמרה בראיון ל"הארץ".
אלינה רום כהן, התחנה הראשונה, 1997 הביאנלה הרביעית לפיסול עין הוד
הפרק החמישי
שנות ה-90 המאוחרות היו גם שנים פוריות מאוד עבור אילונה אריאל, במאית דוקומנטרית עטורת פרסים. ב-1995 חזרה לארץ לאחר כמה שנים בניו יורק והקימה את חברת ההפקות סרטי קארונה בשיתוף עם איילת מנחמי. הסרט שלהן "אגף הוויפאסנה" (Doing Time Doing Vipassana) שמתעד שיקום אסירים בכלא בהודו בעזרת מדיטציית ויפאסנה בשיטתו של גואנקה, זכה בפרסים חשובים באותן שנים, בהם NCCD Pass Award מטעם המועצה האמריקנית למניעת פשע ועבריינות, ועוד. ב-1999 קיבלה אריאל פניה מפתיעה מאביב, אף שלא היתה ביניהן היכרות מוקדמת, ובה הזמנה לפרויקט משותף לתיעוד הקמת הביאנלה החמישית בעין הוד – זו שמעולם לא התממשה.
"ביאנלה של אינטימיות", החמישית במספר, נרקמה במוחה של אביב עם סיום הביאנלה הרביעית והיתה ההמשך הישיר שלה. אחרי שהציפה שאלות על מצב האנושות, אביב ביקשה לעסוק באינטימיות או במה שנשאר ממנה. איש בעין הוד לא יודע שאביב כבר החלה לעבוד על הביאנלה חדשה, ואף תפרה את החיבור הדוקומנטרי עם אריאל לטובת התהליך – שמצידה החלה לקדם את הסרט המתוכנן מול ערוץ 8.
שותפות היצירה של השתיים הניבה אוסף של סצינות ודיאלוגים מצולמים ומתומללים, פתקיות ומפגשי אמן מתועדים, שטרם נחשפו לקהל הרחב, שבהם אביב מנסה לברר עם האמנים מה נותר משותף לבני האדם בסוף המילניום. את החומרים הללו תחשוף אריאל לראשונה ביום עיון שיוקדש לאביב ויתקיים בעין הוד ב-9 ביוני, בהשתתפות כמה מאמני הביאנלה החמישית.
"ביאנלה של אינטימיות ילווה את האמנים מתחילת התהליך – הפגישות עם האוצרת, מעין 'אודישנים' שבהם היא בוחרת כ-50 אמנים, מתוכם תבחר הבמאית חמישה אמנים שבהם יתמקד הסרט", כתבה אריאל בפיצ' שהגישה לערוץ 8 ב-1999. "העימות האינטימי הדרמטי ביותר למשתתפים יתרחש בפיקניק אינטימי בכרם הזיתים, בהזדמנות הראשונה בה מגלים האמנים מי יתר המשתתפים ומהן היצירות שיוצגו. היצירה ה-50 של הביאנלה תהיה הסרט הדוקומנטרי: יצירה בה התהליך הוא התוצר והתוצר הוא התהליך".
אביב החלה לעבוד. האמנים שנבחרו לתיעוד וליווי הבמאית בסרט היו אלדד זיו, מרים כבסה, תמי רבן, אורי קצנשטיין, אלי גור אריה, שיילה וואקלי, משה גרשוני, שריף וואכד, עמיקם תורן ופנחס כהן גן. אביב נפגשה איתם בסטודיו או בשטח והרעיונות לעבודות שישתתפו בביאנלה החמישית לא איחרו להגיע. שמות נוספים שעולים מהרשימות של אביב להשתתפות בביאנלה החמישית: דורון רבינא, צביקה קנטור, גיא בן נר, אנג'לה קליין ואחרים.
"שיעשו אינטימיות עם השכנים שלהם", אמר וואכד במפגש שקיים עם אביב ב-1999 ותומלל. את הדברים אמר האמן בהתרסה וכאב על הפצע ההיסטורי שהוליד את הקמת כפר האמנים, כשהוא מתייחס לתושבי הכפר הערבים שגורשו ממנו ב-1948 והקימו את הכפר הסמוך עין חוד.
ככלל, הביאנלות לפיסול בעין הוד המעיטו להתייחס לנושא הישראלי-פלסטיני, עד שהגיעה אביב. בביאנלה הרביעית הפציע האמן ישראל רבינוביץ' במיצג עם ילדי עין חוד שהגיעו לשטח בשעת הפתיחה החגיגית וניפצו כדים ובהם ציורים של בית. תיעוד וידאו של הפעולה הוצג מאוחר יותר בתערוכה "קדימה" במוזיאון ישראל. גם האמן חליל רבאח השתתף בביאנלה הרביעית עם העבודה "דרך אגב" הפונה אל עין חוד, ובמיצג שבו הוא קשור לעץ זית בצינורות שקופים מלאים שמן. שלומית אלטמן הציבה מיטה תיאטרלית גדולת מימדים כשראשה כמו ממסגר את הבית הערבי שעמד על הגבעה הסמוכה. בתום הפגישה הטעונה עם וואכד הוחלט כי בביאנלה החמישית הוא יקים מעין פסל סביבתי – כביש גישה לעין חוד שבאותם ימים היה נושא מאבקם. אביב הבטיחה לו שתבחן כיצד זה יכול להתאפשר.
על הנייר, "ביאנלה של אינטימיות" כבר כמעט והתממשה עם עבודות קונקרטיות לביצוע שהציעו גור אריה, כבסה, רבן ואחרים. אריאל ואביב פעלו יחד במשך כמה חודשים על הפרויקט, תוך מגעים עם ערוץ 8, אלא שברקע התקציבים לא הצליחו להתרומם. עד אותו שלב גויסו לפרויקט הביאנלות לפיסול חברות ביטוח, בנקים, טבק, תיירות, עיתונות ועוד שנתנו חסות כספית, ותקציבה של הביאנלה הרביעית עמד על 350 אלף שקל. אבל קבוצת הפעולה מעין הוד, שהפיקה את הביאנלות עם הרבה מרץ, פצעים בידיים, קפה שחור, מערבל בטון ועשן ירוק, התעייפה מהמרוץ – והפרויקט נעצר.
אורי קצנשטיין, הדפס קעקוע ודם (קעקוע המטפס על האוצרת נעמי אביב בהמשך לביאנלה הרביעית), 1998, צילום: יורם אשהיים
טיול
הביאנלה הראשונה לפיסול בעין הוד נולדה במהלך טיול ברגליים יחפות. האוצר מאיר אהרונסון, אז אוצר ראשי ומנכ״ל מוזיאוני חיפה כשמאחוריו הקמת גן פסלים פתוח ברמת גן, הגיע לבקר את חברו בן צבי בעין הוד והשניים יצאו לשוטט בכפר. "הייתי מבקר לעיתים קרובות בעין הוד, אהבתי להגיע למקום", נזכר אהרונסון. "נפגשתי עם רוני וחברו עמיר פלג וירדנו לטייל במטע הזיתים העתיק שמתחת לגבעה עליה בנוי הכפר. מקום מלא קסם ששורר בו שקט כמעט בלתי מופרע. הלכתי לצדו של רוני שהלך יחף בשדה החרוש בנוחיות, כאילו הוא מרחף מעל לאדמה. פתאום, ללא הכנה מוקדמת, הוא אמר: 'בוא נעשה פרויקט בעין הוד'".
ייחודה של הביאנלה הראשונה היה בעמדה הנחרצת שהציע אהרונסון – "הטבע בנה לנו מוזיאון". בקטלוג הביאנלה מ-1990 הוא הסביר כיצד התייחס לשטח כאל חלל מוזיאלי רגיל, כשהוא מציין את הגריד המשורטט של העצים הנטועים המייצרים מעין חללי תצוגה.
האמנים שהשתתפו בביאנלה הראשונה היו בני אפרת, צדוק בן דוד, רוני בן צבי, מיכאל גיטלין, יואל גילינסקי, דרורה דומיני, יעקב דורצ'ין, ירדנה דנקר, שושנה הימן, קובי הראל, דני זריצקי, יעקב חפץ, טוביה יוסטר, מירית כהן כספי, מאיה כהן לוי, דן לוין, הדר מאור, מוטי מזרחי, איתמר נוימן, דוד פאר, דב פייגין, מנשה קדישמן, אורי קצנשטיין, דני קרוון, פיליפ רנצר, דינה רקנאטי, נעמי שלו, יצחק שמואלי, יחיאל שמי ויגאל תומרקין. הם התבקשו להציב פסלים גדולים ומסורתיים, "בממד אנושי", כפי שהנחה אותם האוצר.
הביאנלה השנייה בעין הוד, גם היא באוצרות אהרונסון, שמרה על קו זה ואף הגדילה ויצרה מחיצות של "חללי תצוגה" במרחב הזיתים, כדי למקסם את הטענה האוצרותית של אהרונסון. בביאנלה זו השתתפו אהרון אדני, דורון איליה, יורם אפק, בילו בליך, זיגי בן חיים, רוני בן צבי, יצחק גולומבק, יואל גילינסקי, גדעון גכטמן, עמנואל הצופה, ז'ק ז'אנו, דן זקהיים, יעקב חפץ, נובויה ימגוצ'י, דורון יהלום, פני יסעור, רות כץ, דורון לבנה, ורג'יני מוניקו, דודו מזח, בלו סמיון פיינרו, דוד פאר, דורית פלדמן, סיגל פרימור, אלון פרמינגר, אודליה צדוק, תמר רבן, פיליפ רנצר, מריו שגב, נעמי שלו ויחיאל שמי.
"בעשר השנים האחרונות אמנים לא מפחדים יותר להגדיר עצמם כפסלים, פשוט פסלים. עשר השנים האחרונות הן סיבה מספיק טובה לעסוק בפיסול בביאנלה בעין הוד", כתב אהרונסון בשנת 1992 – והצביע על המפנה בפיסול הישראלי שבא לידי ביטוי מובהק בארבע ביאנלות לפיסול ובעוד אחת, שנשארה במגירה.
המקום הבטוח
את נושא הביאנלה השלישיה קבע האוצר מיכה לוין (אוצר משנה: אודי רוזנוויין) כ"פרו טבע – אנטי טבע". חלק ארי מהטקסט האוצרותי של לוין באותה ביאנלה עסק בשאלה הנצחית: מה מוטב לו לפסל – במרחב הפתוח או בקובייה הלבנה, כנקודת יציאה ומתן תוקף לאוצרות של אירוע פיסול המתקיים במרחב טבעי פתוח. "פיסול הוא אמנות האוויר הפתוח. אור יום, אור השמש חיוניים לו. עבורי הרקע ההולם והמחמיא לו ביותר הוא הטבע", ציטט לוין את הפסל האמריקאי הנרי מור. במבט לאחור אמר לוין כי "היו שנים שהפיסול הישראלי היה נעשה על ידי אמנים כשהם מייעדים אותו לחלל בגלריה לבנה, בתקווה שהפסל יסיים את דרכו במוזיאון, אבל שנות ה-80 וה-90 מאופיינות כשנים טובות עם תנופה לפיסול החוץ הישראלי".
על נושא זה הגיב גם האוצר וההיסטוריון ד"ר גדעון עפרת באותה שנה ממש, כשאצר את אירועי תל חי – אירועי פיסול אוונגרדיים שהחלו בשנות ה-80 ונחשבים לקאלט בעולם האמנות הישראלי – וטען כי טבע כלל אינו מעסיק את האמנים. עם זאת, התברר כי אחדים מהאמנים שהציגו הן בעין הוד והן בתל חי בחרו להציג כמעט את אותן עבודות שבהחלט היו מושפעות מהטבע.
כך למשל, דב אור-נר הציג בעין הוד את היצירה "the nature safe place museum" ("מוזיאון המקום הבטוח של הטבע"), שמאפשר "לפצח" את הכספת שהציב ולגלות בתוכה את האוצר – קופסת שימורים של זיתים. בתל חי עברה הכספת מטמורפוזה פרקטית, כשהמילה "טבע" הושמטה משמה, והעבודה קראה "the safe place museum". בגלגולה הזה שמרה הכספת על משהו חדש – נתונים חשובים על הסכסוך היהודי-ערבי.
ז'אק ז'אנו התמקד גם בעין הוד וגם בתל חי בנושא קברי צדיקים, והציב פסל אבן שנראה כמו מזבח לצדיק. מספרים שכאשר העביר לעין את הוד את הפסל מביתו שבשכונה חרדית בירושלים, הפטיר אחריו אחד האברכים בזעם: "עכשיו הם גם מעבירים קברי צדיקים".
הקשר בין אירועי תל חי לביאנלות בעין הוד לא מקרי. גם בן צבי השתתף באירועי תל חי, ב-1983, ואפשר ששם ניבט הרעיון למיזם בעין הוד. האוצרת טלי קיים, שחקרה את אירועי תל חי, אף טוענת כי "במבט היסטורי ניתן לומר באופן כולל שבשנות ה-90 קמו אירועי תרבות ואמנות רבים בפריפריה אשר לקחו את הבכורה ואף העפילו על אירועי תל חי. ניתן לומר שתהליך מחיקת הפלטפורמה החל כאשר בשנת 1990 מתקיימת לראשונה הביאנלה לפיסול בעין הוד".
האמנים שהשתתפו בביאנלה השלישית היו אודי אבן, שלומית אברבוך, מיכה אולמן, דן אליאס, דב אור נר, יואב בן-דב, רוני בן צבי, כריסטופר בקלאו, יצחק גולומבק, מיכאל גיטלין, דרורה דומיני, אילנה דוד-סדומי, מיכאל דיימל, עופר דר, שושנה הימן, טורה ריי המליינן, ישראלה הרגיל, ז'אק ז'אנו, מישל ז'ראר, גלעד לביא, עמי לוי, דן לוין, הילה לולו לין, לורנס ג'י מקנב, בלו סמיון פיינרו, אן ספרי, מנשה קדישמן, עופר קוטלר, דני קרוון, יובל רימון, בוקי שורץ, שלמה שורצברג ולב שטרן.
אפילוג
לעיתים כשמזיזים אבן מגלים מתחתיה מערה. בביאנלה הרביעית לפיסול בעין הוד הציגה קבוצת תו, בניצוחו של ראובן כהן אלורו, מערה מתחת לעץ זית מת, שנחפרה על ידם במשך שבועות. במהלך האירוע הם ישבו במערה מתחת לעץ וגם הקהל הוזמן להיכנס. זה היה הפסל שלהם. מספרים שתוך כדי הביאנלה העץ שנחשב למת החל ללבלב. כנראה ששורשיו נחשפו בתהליך החפירה והוא חזר לחיים. גם התערוכה שמוצגת כיום בעין הוד ביקשה לגרום לביאנלות שהתקיימו בעין הוד בשנות ה-90 לחזור וללבלב. הכוונה היתה לחשוף אותן, ולהציען כפרק משמעותי בתולדות הפיסול הישראלי.
אבל מתברר שהביאנלות כלל לא נגמרו ב-1997. בציון עשור ללכתה של אביב, נחשפת תערוכה רבת היקף שתכננה ועסקה באינטימיות ורלוונטית מעין כמוה גם לימים אלו. "השאלה מהי אינטימיות על רקע המציאות כיום סובלת במיוחד מהעדר שקיפות", כתבה אביב ב-1999, ואריאל מוסיפה: "גם הפעם נעמי הרימה לנו להנחתה, באיחור של 24 שנה אנחנו מתחילים להבין שקרב הכוחות השולטים בעולמנו הוא כבר לא על תשומת ליבנו, אלא על האינטימיות איתנו ובינינו".
***
אירוע הנעילה במקבץ התערוכות "הטבע נתן מוזיאון, אני נתתי את הגוף" יוקדש לנעמי אביב ובו ייחשפו חומרי הביאנלה החמישית לפיסול, בהשתתפות אילונה אריאל ואמני הביאנלות הרביעית והחמישית, יתקיים בעין הוד ביום שישי 9.6.23 בשעה 11:00. הכניסה חופשית, מומלץ להירשם מראש: https://bit.ly/3BQ8Zwf
