״הים הבוער״, תערוכה שמסכמת את שני העשורים של פרויקט ים המלח של סיגלית לנדאו וכוללת טרילוגיית וידאו חדשה, היא הזדמנות מעניינת לבחון את הגבול הדק שבין ביקורתיות מפוכחת להתענגות על היפה שעליו מהלך הפרויקט המפורסם והמהולל הזה. הפרויקט מכיל את שני האספקטים גם יחד, אם כי לאורך השנים, ולאור עבודותיה המוקדמות יותר, ניכר שלנדאו נהתה עוד ועוד אחר יסודות המושלם, הנצחי, הנוצץ והאוטופי שבגבישי המלח, כשהיא מותירה מאחור את שבריריותם, את יובשם, את עקצוצם.
בהצבה בגלריות של מוזיאון ישראל, תחת תאורה דרמטית, הגבול הדק הזה הופך לפער של ממש בין מקבצי העבודות השונים. שתי ההצבות המרכזיות של אובייקטים ששוקעו בים המלח וכוסו בגבישים היו אמורות להתנוסס כגולת הכותרת הבלוקבסטרית של התערוכה (ואולי אכן כך), אך בפועל הן קורסות לכדי מגוחכות. האחת כוללת רשתות דיג מנמל יפו שאליהן חוברו חפצים כגון בובות, קסדת אופניים, ונעלי ספורט (״יום ליבשה נהפכו מצולים״). הניסיון לשוות להתערבות המלאכותית מראה של מטמורפוזה טבעית, כאילו היו החפצים אצות או קונכיות שנצמדו או שנלכדו ברשת, ושימת הדגש על מקורן של הרשתות בנמל יפו – פרט שאינו רלוונטי בעליל להצגה עצמה – מנטרלים את המקבץ מהפאתוס שבו ומשווים לו מראה תפאורתי.
מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר
בהצבה השנייה תלויות מהתקרה רשתות תיל שעוצבו בצורות עגולות וספירליות שונות כגופי תאורה, המטילים, במקום אור, צל מהפנט על רצפת הגלריה. כבר שמעתי מי שמכנה את המיצב ״מחסני תאורה״ ולא בכדי. הכותרת, ״גדה״, על הקשריה הכוחניים המקומיים, רק מדגישה עד כמה היופי וההרמוניה של האובייקטים האלו ותצוגתם משככים לא רק את הפונקציה המקורית של חוט התיל, אלא גם את המוטיבציות והתמות הראשוניות והמרתקות שהניעו את פרויקט ים המלח החשוב של לנדאו. בין אלו ניתן למנות את ההתייחסות לפן הפוליטי של האסון האקולוגי האזורי כהיפוך של ההיגד ״ארץ אוכלת יושביה״ לאור התכונות המהופכות של המלח כמאכל וכמשמר; את ההתעקשות על שיקוע כטקס הטבלה בתוך מרחב פיזי שדוחה את כוח הכבידה; ואת העלאתם באוב של נופי יהדות אירופה המושלגים מתוך ערבות המלח הצחיחות.
בהקשר לחוט התיל איני יכולה שלא להזכיר עבודה שונה בתכלית שהוצגה לאחרונה, ״סריגה מונעת״ של נעם הולדנגרבר (כחלק מאירועי ״דמיינו מוזיאון״ במוזיאון תל אביב), מיצג שבו יושב האמן בפתח אחת הגלריות כאחרון השומרים, שתי כיפות חבושות לראשו ולצדו סליל תיל שאותו הוא מכסה בסבלנות ובהתמדה בסריגה במסרגה אחת (ותודה לנעם גל שהסב את תשומת ליבי לעבודה). על אף הכיסוי, אצל הולדנגרבר בבד לבן במקום במלח, הדוקרנות של התיל זועקת לאוויר המוזיאון במקום להיוותר יפה ושותקת.
מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, זוהר שמש
אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום.
שני חלקים נבדלים לטובה בתערוכה, דווקא בשל הפרקטיקה ואופן התצוגה הלא קשורים שלהם. הראשון הוא ״פסגת גשר המלח״ (2011), אותה הצעה סמי־אוטופית סמי־קונקרטית לבניית גשר שיחבר את הגדה הישראלית והגדה הירדנית של ים המלח, שעליה עומלת לנדאו זה כעשור. פרויקט זה מוצג בתערוכה במעין חדר תקופתי, באופן שכמו מתעד אותו ומכיר בכישלונו. אך דווקא משום כך, בחדר הזה ניכרים הרגעים האסתטיים היפים יותר בתערוכה. האופן שבו סימולציית הדיון על ההצעה מוצגת על מסכי מחשב שמונחים על שולחן עגול, שבהם נראים רגלי המשתתפים וילדה שזוחלת מתחת לשולחן וקושרת את שרוכי נעליהם עד שהם נאלצים להיחלץ מהן כדי לעזוב את הדיון – הוא הברקה של לופ ייצוגי, משחקי והומוריסטי על שגרה פוליטית מתישה. יותר מאותה שגרה, מתישה העובדה שלופ זה נותר רלוונטי גם יותר מעשור לאחר שהוצג לראשונה בביאנלה בוונציה, לאור חוסר ההידברות האקוטי העכשווי.
מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר
החלק השני הראוי לציון הוא ״נופים בשלג״ (2019–2021), פרויקט שהוליד את האוביייקטים מצופי המלח המעניינים ביותר בתערוכה. בתקופת הקורונה, פנתה לנדאו לנשים מבוגרות שחיות בדיור מוגן בבקשה לרקום גובלנים של נופים אירופאיים טיפוסיים כגון הרים מושלגים ואגמים. אלו שוקעו בים כך שהדימויים הקיטשיים מוסתרים חלקית על ידי גבישי המלח. כך נוצר לא רק המפגש בין נופי אירופה הנוסטלגיים והחומר הישראלי הצורב, אלא גם מאבק בין פרקטיקה חובבנית וחסרת טביעת אצבע לפרוצדורה שנהפכה מזוהה עם האמנית המבוססת, שמייצר בתורו עבודה חברתית אנטגוניסטית ולא מובנת מאליה.
גם בטרילוגיית עבודת הוידאו החדשה, שהיא במובן מסוים סובלימציה אסתטית (מדי) ל״פסגת גשר המלח״, מתקיים אותו מתח שבין הפוליטי הצורם ליפה המסוגנן. בעבודה ״גשר צר מאוד (גשר III)״, מוקרן על הרצפה בהקרנה עגולה וגדולת ממדים צילום של מצבור נעליים צפות במימיו הנעלמים של ים המלח. הדימוי מוקף ברמפה מעגלית שמאפשרת לצופה להלך מסביב, להתנשא מעל. כאן, ולעומת מופעים אחרים של מוטיב הנעליים אצל לנדאו, האסוציאציה המצמררת לשואה מנוטרלת מהסנסציוניות שלה ומובאת פשוטה כמשמעה, אולי דווקא בגלל הדמיון ובגלל זווית הראייה המתנשאת מעל.
זהו זכר ל״תמת העל של המעגל המאגי״ בעבודותיה של לנדאו, כפי שניסחה אותה גליה יהב, לתנועה המעגלית היצרנית ובו־בזמן בזבזנית, בין שבמערבל הבטון שהופך לתיבת נגינה (״המערפל״, 2000) או למכונת צמר גפן מתוק (Thread Waxing Space", 2001"), בהולה הופ הדוקרני (״הולה תיל״, 2000), בכדורי עיסת הנייר החדשותית (The Country”, 2002"), בעמוד הטוטם שילדים חגים סביבו (״פולחן מעבר״, 2015), ובתערוכה הנוכחית – בספירלת האבטיחים הצפה (“Deadsee”) ובשולחן הישיבות שהופך למשחק ילדים. אך בשתי העבודות האחרות בטרילוגיה, ״דוד (גשר I)״ ו״אי שמש (גשר II)״, גובר הקו הלינארי המתוח, השואף להתרה פוליטית מדומיינת ולקתרזיס של מגע, על הרפטטיביות והנכשלות המובנית שבתנועת המעגל (ושום מילה על נשיות לעומת גבריות). בראשונה, נראה ״דוד״, גבר יפה תואר וחשוף חזה אוסף אבנים בחופו הבוצי של ים המלח ואז מקפיץ אותן על המים המלוחים לעבר הגדה שממול, ובשנייה מהלך גבר אחר בשיווי משקל על חבל מתוח בין הרי יהודה להרי מואב, לאור הזריחה. עם פסקול מתאים, היו יכולות שתי העבודות האלה להידמות לפרסומות למוצרים שמיוצרים ממשאבי ים המלח המידלדלים.
יש לזכור שבמרכז פרויקט ים המלח של לנדאו עומד משאב טבעי־על־טבעי מיוחד במינו, פלא עולם מהפנט, ים מוות מרפא שיורדים אליו לרגל. ובדיוק משום כך הוא הפך למוקד של קונפליקטים פוליטיים, כלכליים ואקולוגיים. הברכה היא קללה. מוטב היה לו המתח האינהרנטי הזה היה נשמר לאורך כל העיסוק המתמשך של לנדאו באתר המסוכסך והיפה הזה.
״סיגלית לנדאו: הים הבוער״
אוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל
עד ה-17 ביוני, 2023
