מדי שנתיים מעניק מוזיאון ישראל, ירושלים, פרסים בקטגוריות שונות לאמנים מצטיינים ובולטים בתחומם, כהוקרה וכעידוד לפועלם ולעשייתם האמנותית. המוזיאון הכריז הבוקר על שמות הזוכים בפרסי המוזיאון לאמנות ולעיצוב לשנת 2022. הפרסים יוענקו בטקס פתוח לקהל הרחב ב- 7 בפברואר 2023.
פרס סנדברג לאמנות ישראלית לשנת 2022-2021 מוענק ללארי אברמסון. יצירתו הענפה של אברמסון (נולד בדרום-אפריקה ב-1954) שואלת שאלות יסוד על הרלוונטיות של מעשה הציור בימינו. למעלה מארבעה עשורים שוקד אברמסון על ניסוח של שפת ציור מובחנת ובאמצעותה הוא מציף שאלות אמנותיות, חברתיות ופוליטיות. נוסח הציור שלו התגבש בסוף המאה ה-20, כשהאידאולוגיות המכוננות של עידן הנאורות החלו לקרוס. אפשר לראות בעבודתו פעולה אמנותית המודעת למשבר ומבקשת לעשות שימוש יצירתי בתוצאותיו. בציוריו משמשים הישגי מורשת המודרניזם וההפשטה של ראשית המאה ה-20 לצד פירות המפנה הפיגורטיבי של שנות ה-80 – חיבור מקורי ומרתק של שברי עולמות תוכן וצורה רחוקים זה מזה. אין בו עוד משמעות להבדל המקובל בין מופשט לפיגורטיבי, בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם ובין היות הציור עולם סגור ליכולתו להשפיע על המציאות. אברמסון הרבה לעסוק בתולדות האמנות הישראלית כמקרה מיוחד בתולדות האמנות המודרנית, בזיקתה לאתוס הציוני, בהתניות שנבעו מכך ובנקודות העיוורון שפקדו כמה מאמניה הגדולים. יצירת-המופת שלו "צובה" (1994-1993) מנכיחה זאת באופן גבישי ומתוחכם. אברמסון ביסס את מקומו כמורה חשוב ומשפיע וטבע את חותמו על חינוך דור אמני העתיד. יכולתו האינטלקטואלית והיצירתיות השופעת שלו התגלמו גם בתערוכות שאצר ובכתיבתו הנוקבת. כמי שסבור שחובתו המוסרית של כל אמן להיות המוכיח בשער יזם שיח ביקורתי בנושאי אתיקה, צנזורה וזכויות אדם ופעל בזירה הפוליטית ובהשקתה לזירה האמנותית. מוזיאון ישראל הוקיר וליווה את פועלו של אברמסון כבר בהענקת פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר (1979), בתערוכת-יחיד מוזיאלית ראשונה (1989), בהכללת עבודותיו בתערוכות וכמובן בייצוג אמנותו באוסף והצגתה בתצוגת הקבע. בהערכה למפעל חייו, לתרומתו ולקולו הייחודי בתרבות הישראלית החלטנו להעניק ללארי אברמסון את פרס סנדברג. צוות השופטים מנה את: תמי מנור-פרידמן (יו"ר), אמיתי מנדלסון, יגאל צלמונה, אירית הדר.
לארי אברמסון, פרט מתוך 1967 (ג'רוזלם פוסט), 2012, עירוב חומרים על נייר עיתון, מוזיאון ישראל, ירושלים: רכישה בנדיבות הקרן ע"ש חגית לאלו (לבית שטרייט) ז"ל
צילום: עופרית רוזנברג
פרס ביאטריס קולינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2022-2021 מוענק למריה סאלח מחאמיד. יצירתה של סאלח מחאמיד (ילידת אום אל פחם, 1990) נוגעת בחוויות חייה ובהוויה הפלסטינית-ישראלית. נקודת המבט שלה אישית אך גם כזו העולה ונישאת מעל הנקודתי והספציפי אל מחוזות הסמלי והארכיטיפי. דרך הפעולה של סאלח מחאמיד היא ציורית ישירה, אך גם מאתגרת מבחינה טכנית – על פי רוב היא יוצרת, באמצעות גירי פחם על גלילי בד הפרוסים על הרצפה, מעין מגילות ציוריות המורכבות מפרטים בחייה; כזו היא למשל עבודתה גדולת הממדים "אָנָא הוֹן" (2019; "אני כאן") שנרכשה לאוסף המוזיאון לפני כשנתיים. אירועים וזיכרונות פרטיים, כגון תאונת דרכים שעברה או תיאור עצמה ובן-זוגה בחתונתם, מתפתחים בה לסמלים בעלי משמעות דתית ונטענים בהקשרים ישירים לתולדות האמנות. בקו בטוח ובו-זמנית מהוסס, הכולל מחיקות רבות ועקבות של העשייה האמנותית עצמה, יוצרת סאלח מחאמיד סיפורים חזותיים מורכבים ומרובדים המשלבים סוגיות אוטוביוגרפיות, מגדריות, חברתיות ופוליטיות עם תהיות קיומיות אוניוורסליות החורגות מעבר לזמן ולמקום. צוות השופטים מנה את: אמיתי מנדלסון (יו"ר), טניה סירקוביץ', סאלי הפטל-נוה.
פרס אנריקה קבלין לצילום על מפעל חיים לשנת 2022-2021 מוענק לחנה סהר. קו הפעולה של סהר משנות ה־90 ועד ימינו מובהק ומובחן הן מבחינה נושאית הן מבחינה צילומית. בעבודותיה היא מתעדת בעקביות סימני שוליוּת במציאות הישראלית ומפנה את עדשת המצלמה לאזורים החבויים בחברה. יצירתה המוקדמת הותירה חותם משמעותי בשדה הצילום הישראלי, הציגה נושאים ונקודות מבט חדשות ובתוך כך טשטשה את האבחנות המקובלות של מגדר ושל זהות, של זמן ושל מקום. עבודותיה שהיא שוקדת עליהן תקופות ארוכות מורכבות מדיוקנאות, טבע דומם ונופים, ונוגעות לעיתים תכופות בתחושות של עצב, בדידות, ניכור ותלישות. שאלות של זהות ושייכות מאפיינות את המבט שלה, שהוא תמיד ישיר מאוד אך גם רווי חמלה והזדהות. רבים מתצלומיה מבטאים רגעים שזמנם ומקומם חסרי הגדרה לכאורה, על אף שהם מתבססים תמיד על מציאות מסוימת, כואבת ומחוספסת. רובם נעשו בצילום אנלוגי, והם מערערים על הקו הדק הנמתח בין התיעודי למבוים ובין הישיר למטופל. התעקשותה של סהר להציג בשנים האחרונות בפלטפורמות מגוונות ולהעשיר כך את אפשרויות החשיפה לקהל באשר הוא – ממרחבי גלריות ומוזיאונים מוכרים ועד ויטרינות רחוב – מוסיפה על עבודתה את תחושת הגילוי והדחיפות המאפיינת אותה מלכתחילה. מכלול יצירתה של סהר, נוכחותה העקבית בשדה הצילום הישראלי והשפעתה הישירה והעקיפה עליו לאורך השנים הם שעושים אותה לזוכה הראויה בפרס. צוות השופטים מנה את: גלעד רייך (יו"ר), אילנית קונופני, הדס מאור.
חנה סהר, אליזבת', 2017, הזרקת דיו על נייר, 80 x 120 ס"מ, מוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: חנה סהר
פרס ז'ראר לוי לעידוד היצירה בצילום לשנת 2022-2021 מוענק לעדי פלומן. פלומן מאתגרת את שדה הצילום הישראלי זה כמעט כעשור באמצעות עבודה המשלבת את היגיון הפעולה של מלאכות היד עם אמצעי ייצור דיגיטליים ומחשבה צילומית. עבודותיה שואבות השראה מאובייקטים הנטועים בתרבות החומרית שלנו ויוצרות מהם דימויים מתעתעים המהלכים על קו התפר שבין התלת־ממד לדו־ממד. האינטימיות שהן מבטאות והטקטיליות, אשר לרוב אינה מזוהה עם הדימוי הדיגיטלי, מעלות שאלות על האופן שבו דימויים נוצרים, על היחס שלנו לדימוי הצילומי ועל תפקיד האמן כיום. גוף העבודות שפלומן יצרה בשנים האחרונות, היקפן והצגתן מרשימים ביותר ומצדיקים את ההכרה ההולכת וגדלה שהיא זוכה לה הן מצד הקהל הן מצד הממסד האמנותי. אנו צופים שהיא תמשיך להתבסס כאחת האמניות המשמעותיות בשדה הצילום ותוסיף להרחיב את אופני הפעולה של אמנים וצלמים בימינו. צוות השופטים מנה את: גלעד רייך (יו"ר), רותם רוף, רותם רוזנטל.
עדי פלומן, בלי כותרת (סיכת בגד), 2017
הזרקת דיו על נייר של פיסול דיגיטלי, עץ מהגוני ופליז, 9.5 x 72 x 107 ס"מ, אוסף האמנית וגלריה דביר. צילום: אלעד שריג
פרס יעקב פינס לאמן הדפס ישראלי לשנת 2022-2021 מוענק למיכל בקי. בקי מיטיבה להשתמש בטכניקות ההדפס, ובעיקר בטכניקות השקע כגון תצריב שעווה רכה ואקווטינטה משויפת, כדי לתאר סביבה מסתורית, מרובדת ולעיתים גרוטסקית ולשקף את העולמות שהיא בוראת ביצירתה. במרכזם של רבים מהדפסיה נראות לא יותר מדמות אחת או שתיים. כך גם ברישומי האמנית וציוריה, המצטיינים כולם בהתעמקות בדמויות הבודדות, בתהליך היצירה ובבחירת החומרים. הדמויות בעלות אפיונים ילדותיים, ויש בהן מתח ותנועה פנימית סהרורית. אף שהן פיגורטיביות והקשרן סיפורי, קשה לפענח את המתרחש ביצירות. הפרס מוענק למיכל בקי כביטוי של הערכה לכנות ולכובד הראש המאפיינים את עבודתה, וכעידוד להמשיך וליצור בתחום ההדפס. צוות השופטים מנה את: רונית שורק (יו"ר), אריק קילמניק, ג'ודי פינס-ויינגרוד.
מיכל בקי, בלי כותרת, 2002, תצריב שעווה רכה, אקווטינטה, עיפרון חשמלי וחומצה חיה, 65 x 57 ס"מ, אוסף האמנית. צילום: סדנת ההדפס ירושלים
מענק סנדברג למחקר ו/או פיתוח בתחומי העיצוב והאדריכלות לשנת 2022-2021 מוענק למאיה בן-דוד. הצעת המחקר של בן דוד, "שוק" חומרים אפשריים לעולם המציאות המורחבת, מכוונת לסביבת המטאוורס – יקום וירטואלי תלת-ממדי שמתעתד להחליף את האינטרנט ולמזג את העולם הפיזי עם המרחב הווירטואלי. אף שמדובר בחידוש מהפכני – שפרץ לעולמנו בשנתיים האחרונות – גישת העיצוב של הסביבה החדשה נותרה כמעט כשהיתה ומתבססת על תפיסות ועל שפה מוכרות. בן דוד רואה בשלב האבולוציוני הבא הזדמנות למעצבים וליוצרים לפרוץ את הגבולות כדי ליהנות מכל היתרונות שגלומים בעולם שלא חייב לציית לחוקי הפיזיקה. היא מציעה מחקר שרותם את טכנולוגיית הבינה המלאכותית ואת הכלים "מחוללי התמונה", דוגמת מידג'ורני או DALL-E, ליצירת שפה ואף תפיסה חדשה של חומר. דרך הרכבה ועריכה של טקסט שמתייחס לפרמטרים שונים של החומר – גודל, צבע, מרקם, רכוּת וכדומה – יתקבלו תוצרים שלא ייתכנו במציאות, כגון אבן נוזלית או עץ רך כספוג. עם קבלת התוצאה אפשר לחזור לאחור ולהכניס שיפורים רצויים, להחליף רכיבים, לבטל אחרים, לשנות צבעוניות וכדומה. ייצוגי החומרים המטפיזיים ישמשו בפלטפורמה הדיגיטלית החדשה כשוק וירטואלי להשראה, לסחר ולהחלפת רעיונות בין מעצבים ויוצרים. בשיטוט בשוק שמפתה לגעת, להריח ואף לטעום את מרכולתו יוכלו המעצבים לפתח עוד את החומרים שיַבנו את סביבות החיים במציאויות החלופיות. הצעת המחקר נוקטת גישה של גישוש בערפל – מעצבת ויוצרת המבקשת להשתתף בעיצובה של המציאות המורחבת, ובתוך כך לבחון את תפקידו של המעצב בדמיוּן ובגיבוש תפיסות חדשות על אודות הקיום האונטולוגי של החומר במרחב החדש. החומרים שייווצרו כמו מִלְחשים – באמצעות הקלדת טקסט שיתורגם לתמונה – יהיו אפוא מפגן של פואטיקה חזותית. צוות השופטים מנה את: רמי טריף (יו"ר), חיים פרנס, ליאור זלמנסון
מאיה בן-דוד, bumpy and soft stone in a shape of a rock forming into water cube-2, 2022, דוגמה לדימוי שנוצר באמצעות מחולל הדימויים מידג'ורני (Midjourney), אוסף האמנית
