שיחה בין אביגיל הופקינס לארנון בן-דרור לרגל "הגלישה הגדולה", תערוכת היחיד של הופקינס שאצר בן-דרור ב"הלובי — חלל לאמנות" (עד ה-6.11, ארלוזורוב 6, תל אביב–יפו)
***
ארנון בן-דרור: על הפסלים באחת התערוכות של ריצ'רד ארטשווגר נכתב פעם שהם "מריחים מפונקציה, אבל לא ברור איזו פונקציה". אני מרגיש תמיד משהו דומה ביחס לפסלים שלך: הכל בהם משדר תכלית, צורה שהתכווננה לשימוש מסוים, אבל אנחנו כאילו נותרים במצב בלתי פתור של סריקה, של ניסיון עקר להגדיר את אותה תכלית. אלה פסלים ש"עומדים לנו על קצה הלשון". בהקשר הזה מעניין לדעת איך הם באים לעולם — כלומר, עד כמה הפסל הוא הגשמה של מודל שקיים אצלך בדמיון, וריאציה על חפץ שפגשת, או בכלל תוצאה של פעולה אינטואיטיבית יותר בסטודיו?
אביגיל הופקינס: בדרך כלל יש שני שלבים: קודם כל, הופעה של איזשהו רעיון — זה יכול להיות בעקבות מפגש עם משהו שראיתי ועשה לי חשק ליצור לו גרסה משלי, או שפתאום עולה לתודעה צורה ששכבה רדומה במחשבות המון זמן. בשלב הזה מה שעולה הוא מאוד ראשוני ולפעמים יותר תחושתי — נגיד, אובייקט מוארך עם פתח אוויר או משטח עם ידית וגלגל. הצורה שמופיעה לי בראש קשורה תמיד באופן ישיר לשימוש שלה, לאופן שבו היא משרתת אותנו. יש תמיד כמה תכונות שמשמשות לי כעוגן כשאני מתחילה לבנות את הפסל: קנה המידה יהיה ברור, וגם המשקל — כלומר, אם זה פסל כבד או קל, היחס בין האורך לרוחב, והזוויות של הצורה באופן כללי. אני חושבת שהדברים האלה יחסית ברורים לי כי אני מרגישה קודם כל את התכלית שהייתה פעם לדבר הזה, את השימושיות של החפץ שממנו הצורה הזו הופיעה. זה יכול להיות משהו מאוד בסיסי וחמקמק, אבל זה מה שמוביל אותי. הרבה פעמים גם הצבע יופיע עוד לפני שהתחלתי לעבוד. אני משתדלת לתפוס את הרגע הזה ומנסה לרשום מה שאני מצליחה על דף, אבל תמיד יוצא שאני עושה כמה קווים כלליים ואת השאר מתארת לעצמי במילים.
בשלב השני אני בעיקר משחקת עם החומרים בסטודיו עד שאני רואה מולי משהו שמרגיש מספיק דומה למה שהרגשתי כשהופיעה לי אותה צורה בראש בפעם הראשונה. בגלל שהפעולה של הפיסול היא מאוד משחקית ואינטואיטיבית ותלויה גם במה שנמצא בסטודיו, קורה שמתוך העבודה נולדים גם על הדרך פסלים נוספים. המוח הוא כמו מאגר עצום של זכרונות עמומים של אובייקטים, וכדי לפנות מקום הזיכרון משאיר לכל דבר רק כמה תכונות הכרחיות. אז כשאני שולפת משהו מעומק הזיכרון ומנסה להחיות אותו אין הרבה במה להיאחז. אבל העיקר שם, שמור.
מראה הצבה מתוך "הגלישה הגדולה", אביגיל הופקינס בגלריה הלובי, 2021, צילום: יובל חי
בן-דרור: מתבהר מהתשובה העניין העמוק שלך בערך השימוש של חפצים, באופן שבו form follows function. היידגר מחלק את האובייקטים בעולם לשתי קטגוריות עיקריות: דברים גרידא ומכשירים. ה"דבר גרידא" מונח שם "סתם", הוא present-at-hand, בעוד שאת המכשיר אנחנו חווים מיד דרך פוטנציאל השימוש שלנו בו, הוא ready-to-hand, כלומר הוא נחווה כבר כחלק מיחסים בינינו לבינו. מבחינתי, הפסלים שלך גורמים לנו לשאול בדיוק מה הופך דבר גרידא למכשיר — לא מהבחינה הפרקטית או האונטולוגית, אלא מהבחינה הפנומנולוגית, של ההופעה. כלומר, איך נראית תכליתיות, ממה מורכבת "המהות המכשירית" מבחינה צורנית: האם זו איזו מובחנות של כל חלק, קדימות הצורה על פני החומר, תחושה של העדר אקראיות בעיצוב, אפליקציה מסוימת של צבע, או אולי כל אלה ביחד? אבל אם נחזור לזה שהמכשיר נחווה ככזה רק אם אנחנו מדמיינים איזשהו יחס בינינו לבינו, כלומר משליכים עליו את הנוכחות המדומיינת שלנו (או של אדם או בעל חיים אחרים), עולה כאן החוויה של נוכחות-נפקדת בתערוכה. אני צודק כשאני מאבחן חיים בין כל הדוממים האלה?
הופקינס: כן. מה שמרגש בחפצים שימושיים היא העובדה שהם שלוחה של האנושי בתוך עולם הדוממים. לא רק שהם מעשה ידי אדם, הרבה מהם נועדו למלא פונקציה שהאדם לא יכול למלא בעצמו, או מתקשה לבצע. הם כמו שיקוף של הפגיעות האנושית, והם מדגימים באופן מוחשי את הרצונות והתשוקות שלנו. הם עזרים שחושפים את הפעולות הפשוטות שאנחנו מבצעים כדי לשרוד את היום. מתוך הרצון ללכוד את הפגיעות הזו, הפסלים נעצרים בנקודה שבין חי לדומם. הם הופכים בשבילי להיות הנוכחות המדומיינת הזו. יש רגעים בסטודיו, במיוחד בתערוכה הזו, שהפסלים נראים לי כמו יישויות שנתקעו לנצח בתפקיד שניתן להן: זה שנשען על הקיר בלי יכולת לזוז, ההוא שנשאר פתוח כמו מזוודה שאי אפשר לסגור, זה שהפך למעגל אוויר סגור שנושם ומנשים, המדף-סקייטבורד שגולש על אותה נקודה בחדר שוב ושוב. קצת כמו שעון מקולקל שמורה על אותה שעה לנצח. פעולה שהיא רגע קפוא.
בן-דרור: עוד "כלי" שעוזר לנו לשרוד את היום הוא הומור. וזה גם דבר שנוכח באמנות שלך — סוג של הומור יבש, שיש בו מן המשחקיות ומן האבסורד. אצלי זה גם תמיד נקשר לרקע הבריטי שלך (מערכון התוכי המת של מונטי פייתון עלה באחת השיחות בינינו) ולעובדה שהומור — במיוחד ההומור היבש הזה — מאפיין גם אותך כאדם. כלומר, יש דמיון די מובהק בין המזג שלך למזג של האמנות שלך.
הופקינס: הומור יכול להיות כלי שמדבר באופן ישיר וכביכול נטול משקל על דבר אחד, ועל הדרך מצביע על דבר אחר שמסתתר מתחתיו. אני חושבת המון על הישרדות. התחושה ששום דבר לא מובטח והכל יכול עוד רגע לקרוס גורמת לי לרצות להגיע ישר לעיקר ולא לבזבז זמן על "המסביב". מצחיק שאני אומרת את זה בהקשר של אמנות, אבל זה נכון אצלי גם ביחס לאמנות וגם בכלל בחיים. אולי הומור עוזר לי בניסיון לחתור לאותו עיקר ולדלג על הסמול טוק. כמו דרך קיצור שמאפשרת להגיד משהו קשה אבל לנטרל אותו מהפאתוס או מהמבוכה שבישירות.
מראה הצבה מתוך "הגלישה הגדולה", אביגיל הופקינס בגלריה הלובי, 2021, צילום: יובל חי
בן-דרור: הפסלים שלך יכולים גם להזכיר לפעמים משחקים או מתקנים לילדים. משחק הוא מאוד שונה ממכשיר — אין לו תכלית מוגדרת או חיצונית לעצמו. יחד עם זאת, בספר שלו Homo Ludens ("האדם המשחק"), ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה טוען שמשחק הוא לא פעילות שולית, אלא היבט בסיסי ביותר של הקיום האנושי, יסוד לכל תרבות.
הופקינס: אני בהחלט תופסת משחקים כמשהו הכרחי. המשחקים שהכי מעניינים אותי הם כאלה שנועדו לאנשים שבקצוות, משחקים לתינוקות או לזקנים. זה מעניין כי משחק הוא לכאורה סמל של פנאי, משהו שעושים בשביל הכיף, אבל ההנאה הזו ממלאת צורך אקוטי. תינוק לומד את העולם דרך פעולות שמקוטלגות אצלנו כמשחקיות, אבל בשבילו הן החיים עצמם. דרך משחק מבינים איך העולם עובד. כשבוחרים צעצוע לתינוק מנסים להתאים אותו לשלב ההתפתחותי של המוח שלו, חושבים על האופן שבו אותו חפץ יכול לאמן ולשכלל את השריר הזה. כשנותנים צעצוע לקשישים עם אלצהיימר, למשל, המחשבה דומה אבל מכיוון הפוך — מנסים לשמר את מה שמתחיל להיעלם ולהימחק, לקבע מיומנות שהולכת וחומקת מבין האצבעות. בכל מקרה, כשאדם משחק, זה רגע נדיר שבו הוא לגמרי נוכח ברגע. לכן הפעולה המשחקית יכולה להיות נחמה מאוד גדולה.
בן-דרור: את דיברת קודם על "העיקר", ואני רוצה לקחת את זה חזרה לתוך הדיון באמנות. למרות שאנחנו פוגשים בתערוכות שלך "חבורות" של פסלים בדרך כלל, נקודת המוצא שלך היא האובייקט היחידאי. בגלל זה אנחנו מדברים כאן על "פיסול" ולא ועל "מיצב", שכרוך תמיד בתנאים של החלל. בעבודה על הפסל את עסוקה בשאלות בסיסיות של קנה מידה, צבע, זווית — שאלות "מודרניסטיות". השאלות האלה הן ה"עיקר" מבחינתך? או שהן רק כלי לבטא "עיקרים" גדולים יותר?
הופקינס: כשהתייחסתי לעיקר, התכוונתי לפעולת צמצום שאני מפעילה אל מול עצמי, עיסוק במיון ממצאים ומחשבות לעיקר וטפל, שאלה חוזרת של "מה הכרחי עבורי". לשאלה שלך אם העיסוק בשאלות צורניות הוא המטרה או האמצעי, אז כנראה שגם וגם. בשבילי, סוגיות בסיסיות של צורה וחומר הן שפה שאפשר להשתמש בה. אם אני חושבת על עבודות אמנות מעניינות שמתעסקות בהרחבה של הגדרות פנים-אמנותיות, אז תמיד הן מבטאות גם משהו שחורג מהעיסוק בצורני או בחומרי. אולי בגלל זה זו שאלה שאני לא כל כך מתעסקת בה. בשבילי, שאלות של קנה מידה או צבע הן הכרחיות, הן חלק בלתי נפרד מהפסל. קנה מידה הוא קריטי ומכיל בתוכו המון משמעויות שמתקשרות באופן ישיר לממדי גוף אנושיים, למשל. הבחירות האלה הן לעולם לא רק צורניות מבחינתי.
מראה הצבה מתוך "הגלישה הגדולה", אביגיל הופקינס בגלריה הלובי, 2021, צילום: יובל חי
בן-דרור: ומה לגבי הבחירה בחומרים? הפסלים בתערוכה הנוכחית קלים מאוד. הם עשויים מחומרים זולים — דיקט, קלקר, מתכת דקה — והם חלולים. אפשר לגמור אותם בבעיטה. את דיברת קודם, באופן קיומי כמעט, על התחושה שכל רגע הכל יכול לקרוס. וגם הפסלים שלך משדרים באופן ראשוני איזו יציבות, סולידיות, אבל רק למראית עין. פסאדה של יציבות שמסתירה שבריריות גדולה. הבחירה שלך בחומרים זולים וקלים היא בהקשר הזה בחירה עקרונית או שהיא יותר מונעת משיקולים פרקטיים וכלכליים?
הופקינס: אני אוהבת לעבוד עם מה שבנמצא. בדרך כלל, כשהעשייה של הפסל הופכת מורכבת מדי או שנוצרת תלות גדולה מדי בעזרה חיצונית, גם הפסל עצמו מתחיל להסתבך ואני מרגישה שאני מאבדת קשר. עבודה עם חומרים פחות זמינים יכולה לדרוש שרטוטים ותכנון מראש ותיווך של רעיון לגורם שלישי, שברוב המקרים דובר שפה מאוד אחרת ממני. אם אפשר להימנע מזה וללכת בדרך הפשוטה, עדיף. לכן אני מנסה להגיע למצב שבו אני עושה כמה שיותר מהעבודה לבד בסטודיו והתקשורת היא רק ביני לבין האובייקט. זה מיטיב עם העבודות איכשהו, למרות שהיכולות הטכניות שלי מאוד בסיסיות. אני גם אוהבת לעבוד מתוך מגבלה, זה מכריח אותי להמציא פתרונות לבעיות ולמצוא דרכים מיידיות להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל.
לגבי החומר עצמו, כנראה שאין לי כל כך היקסמות מחומרים. המחשבה שלי היא לא בכיוון של הפחת חיים חדשים באובייקט ישן — למרות שבתערוכה הזו יש כמה רדי-מיידס מטופלים — וגם לא קשורה לרצון לפסל עם חומר מסוים שיכול להיראות מושך או מאתגר. החיבור הוא כל הזמן לצורה הזו שרוצה להפוך לממשית, וכל מה שיכול להגשים את זה הוא בגדר אפשרות. מבחינתי הכל פתוח ואין משהו שהוא מחוץ לתחום.
מראה הצבה מתוך "הגלישה הגדולה", אביגיל הופקינס בגלריה הלובי, 2021, צילום: יובל חי
בן-דרור: אם נחזור ל"הגלישה הגדולה", נדמה לי שהתערוכה התחילה מאיזשהו תדר שהיה לך בראש, ואז איזה ניסיון שהפסלים, כמכלול, "יתמללו", או יהדהדו את אותו התדר בצורה המדויקת ביותר, עם עוד ועוד פיין טיונינג של כל פסל כדי להגיע הכי קרוב. כלומר, הפסלים הם אחרי הכל לא לגמרי עצמאיים, במובן זה שהם נולדים ומתעצבים במידה רבה זה מתוך זה, כחלק מרב-שיח שנרקם ביניהם ומתפתח כל הזמן.
הופקינס: נכון. תמיד יש לכל פסל קיום עצמאי וגם קיום בתוך החבורה. בראש שלי יש אלף אפשרויות להצבה שלהם יחד, והתפקיד שלהם בתוך הקבוצה יכול להשתנות. כמו שאדם יכול להשתתף רגע אחד בשיחה אחת, וכעבור שעה למצוא את עצמו בסיטואציה אחרת לגמרי. בזמן העבודה על הפסל אני אחשוב עליו בעיקר כעצמאי, אבל מדי פעם אציב אותו לצד שאר הפסלים כדי להבין איזה תפקיד הוא ממלא בקבוצה ואילו תכונות הוא צריך כדי לשחק את התפקיד הזה. יש את הצעיר, הזקן, הפקידה, הקברן, האוטיסט, השיכור, זו שעם הגב לעולם. מחשבות מהסוג הזה. אז מבחינה זאת, זה נכון שיש חשיבה על קבוצה של פסלים שמתקיימת יחד ונולדת מתוך תדר מסוים והעשייה שלהם מכוונת לשם, אבל מצד שני, יש גם רצף ארוך יותר של עשייה שיכול היה להיקטע בנקודות אחרות בזמן ולהתארגן מחדש באופן אחר. הפסלים "מחולקים" לקבוצות שהוצגו יחד, אבל עם הזמן אצלי בראש הגבולות האלה מטשטשים והפסלים נשמרים כאוסף ארוך של יישויות חפציות שחיות יחד זו לצד זו.
