לא למבוגרים בלבד

דימוי בולט בתערוכה-מיצב של גילי אבישר, באוצרותן של דרורית גור אריה וטל שוורץ, הוא הבועות-כיפות המדמות בצורתן שדיים. הן תפורות ומחוברות ביניהן בחוטים וסרטים, חלקן מתארגנות למייצג-פיסולי (למשל, תמונה 1) וחלקן מוצגות כפסלים (תמונות, 2, 3).

תמונה 2 – משחקי אצבעות (2018), פרט מתוך עבודה, צילום: טלי נבון

"משחקי אצבעות", התערוכה הראשונה המוצגת בגלריה לאחר היציאה מהסגר השלישי,¹ מעידה על הכוח המחייה הגדול שיש למפגש חווייתי, אינטואיטיבי, ססגוני, אופטימי, הומוריסטי ומִשְׂחָקִי, הקשור למגע של אצבעות וגוף ישיר ובלתי אמצעי, עם האמנות, המשחק והתרבות בכלל (תמונה 4). זה מרגיש כמו חזרה לבסיס וליסודות החומריים, החושניים והמענגים של הקיום; הנרמול של ההוויה והחיים הממשיים, המידיים והיומיומיים, שאינם מתוּוכים וממוסכים באמצעים דיגיטליים ובאפליקציות חכמות. בעיקר אמור הדבר במה שנוגע לפוטנציאל של "משחקי ההתערסלות" האינטראקטיביים (עם הגוף והידיים) של הצופה עם המוצג המדמה ערסל-נדנדה (תמונה 5), שבגלגול הקודם שלו היה "פרפר". ה"ערסל-נדנדה" כמו מזמין את הצופה להיכנס לתוכו, להתמזג אתו ולעטות ולפשוט צורה באמצעותו. ובכלל, כל העבודות ב"משחקי אצבעות" מקיימות קשר הדוק ובלתי אמצעי מהבחינה החווייתית והרעיונית עם הגוף השלם וחלקיו.

תמונה 3 – משחקי אצבעות (2020), פרט

קרנבל-פולקלוריסטי-גרוטסקי-שמאני

"הגוף הגרוטסקי אינו מופרד משאר העולם […] הוא בלתי גמור, יוצא מעצמו, מפר את הגבולות של עצמו. הדגש נתון בחלקי הגוף אשר פתוחים לעולם החיצוני, כלומר החלקים אשר לתוכם העולם נכנס לגוף או אשר מתוכם הגוף יוצא לעולם […] הדגש הוא על פתחים או עקומות או על התפצלויות ונצרים: הפה הפעור, איברי המין, השדיים, הפין הכרס, האף. […] זהו הגוף הבלתי מוגמר, הגוף היוצר לעד […] זה בולט בייחוד בגרוטסקי הארכאי".²

תמונה 4- משחקי אצבעות (2021), פרט מתוך מוצג בעבודה, צילום טל שוורץ

"משחקי אצבעות" מקיימת קשר עם אופנה ואביזרי אופנה: בדים, חוטים, סרטים, חבלים, פייטים, קישוטים, פרנזים ושאר חומרים רכים וגמישים, פריטים (תמונה1, 6, 17) שכמו נלקחו היישר מחנויות הסדקית, הטקסטיל והאופנה במדרחוב של רחוב נחלת בנימין, הסמוך לגלריה של הסמינר, ושעברו תהליכי עיבוד וסובלימציה, מצורתם התעשייתית והשימושית לצורתם החדשה. צורה היכולה להתפרש, על-פניו, כאסתטיקת קראפט (Aesthetic Art Craft), במצבים היותר נמוכים והמופרזים ב"טעם הרע" שלה.

תמונה 5 – משחקי אצבעות, (2020), פרט, צילום: ליאת ארלט סידס

המיצב-תערוכה הוא מעין מופע תיאטרון-חזותי, פרפורמטיבי (Performance Art) עם מאפיינים פלסטיים, חומריים, גולמיים, גופניים וצבעוניים של יצורי כלאיים קרנבליים משהו בנוסח בחטיאני (Michail Bakhtin 1895-1975); ריבוי של ראשים, מסכות (תמונה 7), תחפושות ודימויים של גופים מפלצתיים, קטועים, עוֹדְפִים, מתפרקים, מתפצלים ומופרזים. למשל, כפות ידיים, כפות רגליים (תמונה 8, 9, 12), אצבעות (תמונה 15), שדיים, עיניים מרחפות (תמונה 6, 13), אפים וראשים משתכפלים. בדיוק אובייקטים או מוצגים שבחטין אומר לנו עליהם שהם "משהו" גרוטסקי בעולם, וש"המשהו" הזה הוא לעולם-לעולם קונקרטי, גולמי ושייך במלואו לעולם החומרי. כלומר, אובייקט.ים, דימוי.ים ודמות.יות הקשור.ים תמיד לעולם טבעי או ייצוג שלו.הם ולא לעולם האידיאות והרעיונות המופשט והרוחני.

תמונה 6- משחקי אצבעות, (2021), מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

הגרוטסקי, גם בתערוכה, מקיים קשר הדוק עם הגוף ועם הגופניות, בלעדיהם הגרוטסקי נמק והולך לאיבוד. כל מוצג ב"משחקי אצבעות" מבית-היוצר המשחקי של אבישר, גור אריה ושוורץ נולד ונברא מהגוף, הן של האמן ה"מוליד" והיוצר אותו³ (תמונה 1, 4, 17), הן של האוצרוֹת המתנסות בו והן מתוך החוויה החושית של הצופה בדיאלוג הגופני שהוא מקיים עם האובייקט במרחב: כניסה אליו ויציאה מתוכו, לבישתו, כניסה של ידיים ואצבעות לחלקים בתוכו והתנועה בהתאמה סביבו ואיתו (למשל בתמונות 5, 12, 13, 14, 16, 17). "בתהליך העבודה על המייצב", אומרת לי בשיחה דרורית גור אריה, "בשונה ממה שאני חווה בדרך כלל בעבודתי כאוצרת, הרגשתי כמו ׳לידה׳ ו׳נולדות׳ בעת ובעונה אחת. אולי זה קשור לריטואלים, להיבטים הקוסמיים, הפולחנים והוודו שלה". גור אריה מתייחסת בדבריה לפוטנציאל ההתמזגות של הצופה עם האובייקט האמנותי שהופך את שניהם לשלם לא הרמטי, כזה שפתוח למכלול האפשרויות של העולם החיצוני, יציאה אליו וכניסה שלו לתוכם. ובמילים אחרות, לתהליך של לידה, הריון, השתכפלות, אינקובציה ונולדות. הגרוטסקי, אומר לנו בחטין, קשור תמיד לגופים, תכנים, חלקים בגוף והקשרים ההדוקים בין הגופים השונים בעולם, מאותו סוג ובערבוביה; גופים או חלקי גופים של בני האדם, בעלי החיים, הצמחים והדוממים שיחד יוצרים משהו. את השחרור וההתפרקות המוחלטת שלהם חוגגים הגוף והגופניות במיוחד באמצעות הקרנבל,⁴ המקום האולטימטיבי המאפשר את הפירוק וההליכה לאיבוד של הגוף ושל הדעת עצמה, של הגבולות והסדר התקני, המשמעתי, הרציונאלי וה"נצחי" של הגוף והעולם – מה שמוביל להולדה של '"משהו" חדש, ליצירה.

תמונה 7- משחקי אצבעות, (2021), פרט, צילום: ליאת ארלט סידס

תמונה 8- משחקי אצבעות, (2021), פרט, צילום: ליאת ארלט סידס

התערוכה יכולה להיקרא גם כמופע שמאני המציג אובייקטים שבטיים, מנדלות ו"לוכדי חלומות" קוסמיים (תמונה 10), שרידים של ריטואל טקסי, תערוכה, מיצב, מיצג, הופעה, אירוע או מופע תיאטרון קודם – יכולת זו לפשוט צורה ולהשתנות באופן אין סופי היא מאפיין נוסף של הגרוטסקי. בכל מקרה המכלול המשחקי מייצר שפע, הצטעצעות, קישוטיות, מעין מופע עודף של תרבות הקיטש בתיאטרון-הגוף הכמו פולקלוריסטי המתרחש במערה של אלדין.

חלק מהמוצגים הפיסולים מונחים על רצפת הגלריה, חלקם תלויים באמצעות חוטים על הקיר, ממתקן או מהתקרה ומרחפים בחלל ובתודעת הצופה. תצוגה שמרפררת ומהדהדת, אם כי באופן שונה ובשפה אחרת לגמרי, את אסתטיקת ההצבה של פסלי המובייל המשחקיים והמרחפים באוויר של האמן האמריקאי המודרני אלכסנדר קלדר (1898- 1876). כל משב רוח קל או תאורה הופכים אותם למוצגים קינטיים, או פסלים פרפורמטיביים (Performing Sculpture) בתנועה, אינטגרטיביים לצופה המתנועע איתם וסביבם, או בתוכם במקרה של אבישר.

תמונה 9 – משחקי אצבעות, (2021), פרט, צילום: ליאת ארלט סידס

גלגול נשמות של מוצגים

רובם של הפסלים נוצרו במיוחד לאירוע חזותי זה. חלק מהפסלים, מהיכרות מוקדמת עם עבודות האמן, הם "גלגול נשמות" של מוצגים מעבודות, מופעים וריטואליים קודמים או לחילופין שימוש חוזר באובייקטים משחקיים שעברו שינוי, התפרקו ונבנו מחדש ונאצרו תוך התאמה לחלל הנוכחי, ואולי בכלל טרם התקבעו כניסוח הרמטי המתארגן לצורה המתכנסת לכדי דימוי או מייצב סופיים. מחשבה זו מקבלת חיזוק בטקסט התערוכה של האוצרות: "כל פרט יכול לשנות את צורתו, לעלות או לרדת, להיפרם ולהיתפר מחדש. זוהי עבודה משחקית, היא מגלה ומכסה, מייצרת בטקסטיל סביבות תרבותיות, גופים ותנועה. היא יצור כלאיים, המזמין נגיעה ודבר מה שאינו מגיע למנוחה". מהכתוב עולה שכמו המוצגים-פסלים עצמם גם תהליך העבודה של האמן הוא חסר מנוחה, סיזיפי, קדחתני, גדוש בחומרים ואובססיבי מצד אחד, אך מצד שני מדיטטיבי ורפטטיבי בשל הצורות שחוזרות על עצמן, למשל עיניים, עיגולים, לולאות, חורים וחלקי גוף קטועים. באופן כללי, המיצב ופרטיו מציגם אסתטיקה של תהליך. התהליכים והפעולות האמנותיות ניכרות במוצג המוגמר: חתכים, תפירות, חיבורים, הכלאות, קשירות, פרימות, תליות ועוד. המוצגים-פסלים כמו מלבישים את החלל כשם שהחלל מולבש עליהם.

תמונה 10 – משחקי אצבעות, (2021), מראה הצבה, צילום: אלעד שריג

תחושת הריטואל הרוחנית בולטת במיוחד לנוכח האובייקט המעגלי המוגבה, מעין בריכת חוטים זורמים ומשתפכים בצבע כחול-טורקיז על רצפת הגלריה, ועליה כמו בועות-שדיים-פטמות צפות; אולי תרגום לנשמות "חבצלות המים" החושניות המרחפות באגם האימפרסיוניסטי של קלוד מונה שהתגלגלו בצורניות שונה, בחומריות אחרת, בצבעים עזים ובמזג עליז ומואץ ללונה פארק הגרוטסקי של גילי אבישר (תמונה 11).

תמונה 11 – משחקי אצבעות, (2018), צילום: ליאת ארלט סידס

מלאכת התפירה, האריגה, החיבור, הפרימה, ההפרדה, הקיטוע, הבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש נובעים כמו מתוך ערבוביה של השעטנז הקיומי המתארגן לאסתטיציזם של פעולות בלתי רצוניות ואובססיות הנעשות בדחיפות בלתי נשלטת. התוצאה היא פרץ של אקלקטיזם אינטואיטיבי אורגני ומלאכותי. המיצב התיאטרלי מהדהד, בהיבטים מסוימים שלו, את עבודותיהם.ן של אמנים.ות השייכים.ות לז'אנר הפיסול הרך ועוסקים.ות בפמיניזם, נשיות, מיניות, מגדר וזהות, למשל, עבודותיה של אמנית המיצב הצרפתייה אנט מסז'ה (Annette Messager, 1943) שבהצבותיה הגדושות משלבת צילומים רבים, הדפסים, ציורים, אובייקטים סרוגים, מוצגי פולחן שמאניסטיים, בובות, ראשים מפוחלצים של בעלי-חיים, חוטים וחומרים נוספים. ניתן להזכיר גם את האובייקטים הפיסוליים והבובות הארוטיות והחושניות באופן מגונה של מייק קלי (Michael Kelley, 1954- 2012), על הגרוטסקיות השופעת והמטרידה שלהן, וגם את הפסלים הענקיים והמפלצתיים של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש (Joana Vasconcelos, 1971) העשויים בדים צבעוניים וחומרים רכים. כמו מסז'ה, קלי ושקונסלוש, העבודות בתערוכה שייכות ליוצרים.ות בז'אנר הזה של האמנות בשדה המקומי והבינלאומי, המדגישים.ות היבטים פמיניסטים, מגדריים ומיניים דרך השימוש ביצור אובייקטים פיסוליים בחומרים רכים וחושניים המדמים את תחושת מעטפת הגוף, העור, פנימיותו, חלקיו, תפקודיו ופעולותיו.

תמונה 12 – משחקי אצבעות, (2020), פרט, צילום: אלעד שריג

בין אובייקט גרוטסקי לפריט אופנה אוונגרדי

יש גם מוצגים חריגים משהו בתוך המכלול הנוכחי של התערוכה-מייצב: ה"יד-כפפה" המועצמת והמפלצתית (תמונה 12) ה"וילון" (תמונה 13) וה"מסך" (תמונה 14). שלושתם, בשונה מהמוצגים האחרים, מעוצבים מחיבור של בדים בטקסטורות שונות. ה"יד-כפפה", עשוי בד אורגנזה, אריג צפוף סינתטי ולא גמיש, "עומד" משהו, בצבע שחור שקוף וניתן ללבישה. בחלקו העליון קו מחשוף עגול, פתח להכנסת הראש, היוצר עם הקשת עליה הוא תלוי מעיין עין מעומעמת וענקית המשקיפה עלינו בהיחבא. על ה"אצבעות" תפורות חתיכות לֶבֶד צימרי נעים בצבע אדום, מה שיוצר דימוי דקדנטי של ציפורניים מרוחות בלק אדום. שוליה של יריעת הלבד האדומה, ה"נגטיב של הציפורניים", נתפרה כאלמנט דקורטיבי, מעין חורי הצצה ב"וילון" התלוי מתקרת הגלריה והיוצר בחלל מעין תא הלבשה (תמונות 13, 16).

תמונה 13 – משחקי אצבעות, (2020), פרט מתוך מיצב

תמונה 14 – משחקי אצבעות, (2020), פרט מתוך מיצב, צילום: אלעד שריג

תמונה 15 – משחקי אצבעות, (2020), פרט

תמונה 16 – משחקי אצבעות, (2020), פרט, צילום: ליאת ארלט סידס

ה"מסך" (תמונה 14), המתוח על הקירות בזווית, נראה כמעין שמיכת טלאים עשויה בדים צבעונים בצורות שונות. שרוול שחור שקוף יוצא מצדו האחד ושב ומתחבר בצדו השני. השרוול מאפשר לצופה להשתלב ולהתמזג בתוך ה"מסך" ועם ה"מסך" במשחקי ידיים ורגליים, כמו במשחק מחבואים המבוסס על המתח שבין גילוי להסתרה. המוצג יכול להיקרא גם כמסך בתיאטרון בובות, מקושט בבדים צבעוניים, אביזרים ומסכה. המוצג "מסך", כמו כל המוצגים האחרים של אבישר, הוא למעשה כמו בגד, רקע לבגד או אביזר לבוש שעובר תהליך משחקי של הנפשה, מאפשר כניסה ולבישה, לא לפני שנמדד, נִשְׁחַק, צמח והתפתח באמצעות הגוף או עם הגוף בתהליך העבודה (למשל תמונות 1, 14, 17). הגוף הוא תמיד חלק ממנו כשם שהעבודה היא תמיד ההמשך העודף של הגוף. שהרי אומר לנו בחטין "הקרנבל, אינו מכיר בימות במובן זה שהוא אינו מכיר בשום הבחנה בין שחקנים לקהל […] הקרנבל אינו מופע הנצפה על ידי אנשים – הם חיים בתוכו […] כל עוד הקרנבל נמשך, אין חיים מעבר לו".⁵ "משחקי אצבעות" אינה חיצונית לצופה המתנסה והמְשָׂחֵק, היא אינה אירוע חיצוני למְשַׂחֲקִים בה. הצופים המשחקים הם שחקנים-אובייקטים-סובייקטים החיים בתוכה, וכל עוד היא נמשכת והם נמצאים בתוכה – הם נכללים בה והופכים לחלק ממנה.