"תלוי מקום" הוא מדור חדש המוקדש לראיונות עם אוצרות.ים, מנהלי חללים ושאר אנשי תוכן על מצבם ומצב השדה בעת היציאה מהמשבר שהביאה עימה מגפת הקורונה. בתום שנה של שיבושים תקציביים, חללים סגורים, פתיחות מוגבלות, קיום אירועים בזום, תערוכות בפורמטים מקוונים וחוסר וודאות כללי, נבחן כיצד השפיעה השנה על הפעילות ומה התכניות לעתיד.
***
הציגי את עצמך ואת החלל שאת מנהלת.
רות אופנהיים, אוצרת עצמאית, מלמדת וכותבת על אמנות; חלק מצוות זומו – המוזיאון הנייד, וגם האוצרת של גלריה העמקים בקיבוץ שער העמקים. גלריה העמקים היא ללא ספק, ובצניעות רבה, אחד מחללי האמנות היפים בארץ. אנחנו מציגים בין שלוש לארבע תערוכות בשנה, כאשר חלק מהן נוצרות מתוך הקהילה וחלקן מציגות אמניות.ים מבחוץ. אני משתדלת שלפחות תערוכה אחת בשנה תהיה תלוית מקום, ותכלול הזמנה של אמן.ית לשהות ולהסתובב בקיבוץ ולהגיב למשהו מהמרחב או למבנה הגלריה הייחודי.
רות אופנהיים, צילום: מארק יאשאייב
איך נולד החלל ואיזה חלל הוא בא למלא?
חלל הגלריה נולד בשנות ה-70 של המאה הקודמת. זה היה הסטודיו של האמן המנוח אברהם עמרי, חבר הקיבוץ. עמרי פעל, כמו הרבה אמני קיבוץ, גם למען הקהילה וגם כיוצר עצמאי. הוא היה גרפיקאי מדהים שעיצב כרזות רבות של השומר הצעיר ואת כל עלוני הקיבוץ. הוא היה מומחה לסגרפיטו, ועבודותיו מעטרות קירות רבים בקיבוץ ואת מבנה הגלריה, וכן מבנים בארץ ובעולם. הוא גם היה צייר שלא פרץ בעולם האמנות, תסכול שכנראה ליווה אותו עד מותו. את חלל הסטודיו הוא תכנן ובנה באישור הקיבוץ (הרבה הצבעות נערכו בכדי לאשר מהלך זה). הוא פעל בסטודיו עד לתחילת שנות האלפיים, ולמרות שביקש להשאיר את החלל כמרכז לאמנות, הקיבוץ הצביע נגד, והחלל הושכר והוסב למשרדים. בחמש השנים האחרונות, מתוך מהלך שהחל אורן עמרי, נכדו של אברהם, יחד עם כמה תושבות אחרות מהקיבוץ, החלל ניתן לקהילה והפך לגלריה. במשך שלוש שנים הוצגו בו מספר תערוכות בשנה, כולן מבוססות קהילה ויוצרים מהקהילה. לפני שנתיים אני התחלתי לאצור את הגלריה, כשלפני שנה הצלחנו לגייס כסף כדי לשפץ את אותה ולהחזיר אותה למראה המקורי שלה: חלל אחד פתוח, כמו שהייתה כשאברהם פעל בה.
איך פעלת השנה? איך הקורונה השפיעה עלייך?
הגלריה לא ממש פעלה השנה. הצלחנו לפתוח שתי תערוכות קטנות ששרתו בעיקר את הקהילה המקומית, אבל רק עכשיו, בחודש מרץ 2021, הצלחנו לפתוח שוב תערוכת יחיד גדולה של מארק יאשאייב. התערוכה הגדולה הקודמת הייתה של רותי דה פריס, וירדה ממש בתחילת הקורונה. בזכות העובדה שהקיבוץ תומך בחלל בכך שאנחנו לא משלמים שכירות, זה לא היה מאוד מסובך לא לפעול. מצד שני, כולנו עובדים די בהתנדבות, זה לא שיצאנו לחל”ת. אז כשמקום סגור, ואין לו תקציב (אני מגייסת תקציבים פר תערוכה) מאוד קשה לחשוב קדימה ולתכנן עוד תערוכות.
מי היית רוצה שיבוא לבקר? אפשר לציין שמות של א.נשים ספציפיים, חיים או מתים.
אברהם עמרי. הייתי שמחה שיבוא ויראה שהבקשה שלו התממשה. אמנם באיחור של 20 שנה ובלי הפסנתר שלו (הוא רצה שהפסנתר, הספרייה, והוילונות הוורודים יישארו) אבל הסטודיו שלו הפך לגלריה לאמנות.
חלל הסטודיו של אברהם עמרי
״אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים״. מי מקור ההשראה הגדול שלך? למי היית רוצה להדמות?
אין לי ממש דמויות נערצות או מקור השראה מובהק. כילדה רציתי להיות ג׳רלד דארל. להסתובב כל היום באזורי הכְּרִית של קורפו ולחפש סרטנים וחיות אחרות. כאדם בוגר הייתי שמחה לנסות ולהיות גרטרוד שטיין.
מארק יאשאייב, Background Story, 2021
מה תכניות העבודה לשנה הבאה, ומה היו התכניות האידיאליות בתקציב בלתי-מוגבל?
התכניות לשנה הבאה עוד מתהוות. לצערי הרב, השינוי בקריטריונים של מענקי מפעל הפיס לתערוכות אמנות השנה לא אפשר לנו להגיש בקשה לתמיכה. מאחר שאנחנו עדיין לא מוכרים על ידי משרד התרבות, שגם ככה בקושי מתפקד, אין לנו תקציב קבוע, מה שאומר שנצטרך להיות יצירתיים מאוד ובמעט מאוד כסף. בתקציב לא מוגבל הייתי מזמינה לפחות שני אמנים.יות לייצר תערוכות יחיד לאחר שהות או מחקר בקיבוץ, ומתגמלת אותם בשכר אמן נאה ובלי מגבלה של חומרים ויח”צ, ובנוסף הייתי יוצרת אירוע אמנות גדול ורב תחומי בשיתוף עם ״הטחנה לאמנות חברתית בחרתיה״, שנמצאת ממש בצמוד לגלריה בשער העמקים, בטחנת קמח ענקית ומדהימה.
